אהרון קופלנד היה מלחין, מנצח וסופר אמריקאי שהגדיר את הצליל של המוזיקה הקלאסית האמריקאית. הוא ידוע בעיקר בזכות יצירותיו התזמורתיות, כולל "אביב בהרי האפלצ'ים", "תרועה לאדם הפשוט" ו"רודיאו". באמצעות השימוש הייחודי שלו באקורדים פתוחים והשפעות עממיות, הוא יצר שפה מוזיקלית שהפכה למייצגת את הנוף האמריקאי במהלך המאה העשרים.
אהרון קופלנד: הצליל שאמריקה החליטה שהוא שלה
לפני אהרון קופלנד, "מוזיקה אמריקאית" פירושה היה בעיקר צורות אירופאיות שבוצעו על ידי תזמורות אמריקאיות. אחרי "אביב בהרי האפלצ'ים", זה אמר קווינטות פתוחות, אקורדים מרווחים והמנון שייקרי שתוזמר בצורה כל כך פשוטה שהוא נשמע כמו נוף. "אני לא מלחין", אמר פעם קופלנד. "אני מרכיב חומרים". הטענה הזו, שהיא גם ביקורת עצמית וגם אמת מדויקת, מתארת כיצד בנו של חנווני מברוקלין בנה את הצליל שכל מדינה הגיעה להכיר כשלה.
מכולת מעל ברוקלין
קופלנד נולד ב-14 בנובמבר 1900 בברוקלין, הצעיר מבין חמישה ילדים במשפחה יהודית שמרנית ממוצא ליטאי; אביו ניהל חנות שהמשפחה חיה מעליה, שקופלנד כינה מאוחר יותר "סוג של מייסיס שכונתי". אחותו לורין נתנה לו את שיעורי הפסנתר הראשונים שלו. השמיעה של הפסנתרן איגנצי יאן פדרבסקי בגיל חמש עשרה שכנעה אותו להפוך למלחין, ומ-1917 למד אצל רובין גולדמרק - אותו מורה שהכשיר בעבר את ג'ורג' גרשווין - שנתן לו, במילותיו של קופלנד, "בסיס מוצק, במיוחד במסורת הגרמנית" אך "מעט אהדה לניבים המוזיקליים המתקדמים של התקופה". קופלנד כתב את סונטת הסיום הקונבנציונלית שלו עבור גולדמרק בזמן שהלחין באופן פרטי יצירות נועזות יותר ששמר ממנו בסוד.
פריז, ו"האמזונה האינטלקטואלית הזו"
בשנת 1921 הפליג קופלנד לבית הספר לקיץ בפונטנבלו בצרפת, ואחרי שלמד בקצרה אצל פול וידאל, עבר למורה בת שלושים וארבע בשם נדיה בולאנז'ה - החלטה שעיצבה מחדש את כל הקריירה שלו. "האמזונה האינטלקטואלית הזו היא לא רק פרופסור בקונסרבטוריון", כתב לאחיו, "היא לא רק מכירה את כל המוזיקה מבאך ועד סטרווינסקי, אלא מוכנה לכל דבר גרוע יותר מבחינת דיסוננס. אבל אל תטעו... אישה מקסימה ונשית יותר מעולם לא חיה". בולאנז'ה, הוא אמר, "תמיד יכלה למצוא את נקודת התורפה במקום שחשדת שהוא חלש... היא גם יכלה להגיד לך למה הוא חלש". הוא נשאר שלוש שנים במקום אחת, סופג את המושג שלה של la grande ligne - הקו הגדול, תחושה של בלתי נמנעות קדימה שזורמת מתחת אפילו לפרטיטורות הפשוטות ביותר שלו. בפריז הוא גם פקד את "שייקספיר אנד קומפני", פגש את המינגוויי וגרטרוד שטיין, וגילה את ראוול, סאטי ו"השישה" - וחשוב מכך, שמע ג'אז אמריקאי בפעם הראשונה כפי שזר עשוי לשמוע אותו: "הרושם של ג'אז שמקבלים במדינה זרה שונה לחלוטין מהרושם של מוזיקה כזו שנשמעת במדינה שלך".
ממודרניסט קשה לקול לאומי
התפוקה של קופלנד בשנות ה-20 - "סימפוניה לעוגב ותזמורת" עם נגיעות ג'אז, "וריאציות לפסנתר" (1930) העפיצות, "סימפוניה קצרה" (1933) - הייתה מודרנית ללא פשרות, בנויה על קונטרפונקט דיסוננטי ופיתוח מוטיבי ממצה, ומצאה קהל מצומצם בלבד במהלך השפל הגדול. בסביבות 1933 עשה קופלנד תפנית מכוונת, ואימץ את מה שכינה הפיכת "השפה האישית הנוקבת שלו לנגישה למספר מפתיע של אנשים". "אל סלון מקסיקו" (1932–36), שנבנה משברים של שירי עם מקסיקניים שנתקל בהם במועדון לילה במקסיקו סיטי, היה פריצת הדרך; הבלטים "בילי הקיד" (1938) ו"רודיאו" (1942) באו בעקבותיו, תוך הסתמכות על שירי בוקרים והרמוניה של ערבות פתוחות כדי לבנות את מה שהפך לצליל של מיתוס הגבול האמריקאי על הבמה. קופלנד כינה את הקבלה של "בילי הקיד" כפה אחד של הקריירה שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →"אביב בהרי האפלצ'ים" (1944), בכוריאוגרפיה של מרתה גרהם, הכתיר את הסגנון: מנגינה שייקרית, "מתנות פשוטות", שהורמונה בצורה כל כך שקופה שהמנגינה נראית כאילו תמיד הייתה קיימת בצורה הזו, מול בלוקים של קצב ומרקם מנוגדים שקופלנד הרכיב כמעט כמו לוחות קולאז'. היא זכתה בפרס פוליצר ובפרס חוג מבקרי המוזיקה של ניו יורק. "תרועה לאדם הפשוט", שנכתבה באותו עשור, הפכה לרפלקס אזרחי - מנוגנת בטקסי השבעה, אנדרטאות ורמקולים של אצטדיונים - בעוד "פורטרט לינקולן" השיגה מעמד פטריוטי דומה, באופן אירוני, רגע לפני שהפכה לרדיואקטיבית פוליטית.
לא כולם אישרו את השינוי. המבקר פול רוזנפלד הזהיר ב-1939 שקופלנד עומד "במזלג של הדרך המהירה, ששני ענפיה מובילים בהתאמה להצלחה פופולרית ואמנותית", והמלחין דייוויד דיימונד התחנן בפניו: "אל תמכור את עצמך לגמרי עדיין". התשובה של קופלנד הייתה ללא התנצלות: "המלחין שמפחד לאבד את היושרה האמנותית שלו דרך מגע עם קהל המונים כבר לא מודע למשמעות המילה אמנות".
החקירה
הפוליטיקה הפרוגרסיבית של קופלנד - תמיכה בכרטיס המפלגה הקומוניסטית של ארה"ב ב-1936, במפלגה הפרוגרסיבית של הנרי וואלאס ב-1948 - השיגה אותו במהלך הבהלה האדומה. ה-FBI הכניס אותו לרשימה של 151 אמנים עם קשרים קומוניסטיים חשודים; "פורטרט לינקולן" הוסר מקונצרט ההשבעה של דווייט אייזנהאואר ב-1953; וקופלנד נגרר בפני שימוע סגור של הסנאט שבו ג'וזף מקארתי ורוי כון תחקרו אותו על הרצאות בחו"ל, כנראה מבלי להבחין שהאדם שלפניהם כתב כמה ממוזיקת הקונצרטים הפטריוטית ביותר של המאה. החקירה נסגרה רשמית רק ב-1955. קופלנד כינה מאוחר יותר את אקלים המלחמה הקרה "כמעט גרוע יותר לאמנות מהדבר האמיתי", בטענה שאווירה של "חשד, רצון רע ופחד" הופכת עבודה יצירתית לכמעט בלתי אפשרית.
שיטה, ושפה שנייה
שיטת העבודה של קופלנד הייתה מקוטעת לפי תכנון: הוא רשם רעיונות מוזיקליים כפי שהתרחשו - "גושי הזהב" שלו - וכשהתחיל יצירה חדשה, הוא מייין את הערימה שנצברה במקום להלחין מההתחלה ועד הסוף, והרכיב קטעים שלמים מחוץ לרצף כמו לוחות קולאז'. בסוף שנות ה-40, בעידוד חלקי מהתפנית המאוחרת של סטרווינסקי ומהניסויים הסדרתיים של פייר בולז, קופלנד החל להשתמש בשורות של שנים-עשר טונים בעצמו - לא כהצהרות מבניות מלאות כפי ששנברג השתמש בהן, אלא כחומר מקור למנגינה והרמוניה, בצורה המלאה ביותר ב"פנטזיה לפסנתר" (1957) ו"קונוטציות" (1961). זה אפשר לו לנוע בין אמריקנה טונאלית לסריאליזם עפיץ מבלי להתחייב לחלוטין לאף אחד מהמחנות.
הוא היה גם, בדיסקרטיות ובאופן יוצא דופן לתקופה, הומוסקסואל - הביוגרף הווארד פולאק מתאר אותו כאחד המלחינים הבודדים במעמדו שנסעו עם בני זוג גברים מוכרים, ביניהם הצלם ויקטור קראפט, אם כי הוא מעולם לא דן בפומבי בחייו הפרטיים גם אחרי סטونوול.
למה אהרון נקרא גאון
המקרה בעד הגאונות של קופלנד אינו המצאה מלודית גולמית - הוא הודה בקלות בהשאלת שירי עם ומנגינות המנונים בסיטונאות במקום להמציא משלו - אלא אינטליגנציה קומפוזיציונית ספציפית: היכולת להפשיט מרקם מוזיקלי לכמעט כלום (קווינטות פתוחות, אוקטבות חשופות, שתיקות ארוכות) ולגרום לתוצאה להיקרא, באופן מיידי ולאוזניים לא מומחיות, כ"אמריקאית". המנצח ליאון בוטשטיין טען שהמוזיקה של קופלנד "תפקדה כמראה של אמריקה" ועזרה לעצב את תחושת האופי של המדינה, טענה שנדיר להעלות לגבי תפוקה טכנית של מלחין ולא של סופר או קולנוען. המלחין נד רורם ביטא את המנגנון בצורה ברורה: "אהרון הדגיש פשטות: הסר, הסר, הסר את מה שלא נחוץ". זהו הליבה הכנה של המיומנות - הגאונות של קופלנד הייתה חיסורית, גאונות של עורך, קרובה יותר לידיעה מה לחתוך מאשר להמצאת חומר חדש מכלום. מבקרים במהלך חייו, כולל חברים, האשימו אותו בהחלפת קפדנות מודרניסטית בנגישות פופולרית, ולהאשמה יש אמת: קופלנד העפיץ של 1930 וקופלנד העממי של 1944 הם כמעט מלחינים שונים. מה ששרד את הביקורת הוא פשוט שהגרסה העממית היא זו שהפכה, בקונצנזוס רחב, לצליל של המדינה.
מורשת
קופלנד לימד רק באופן לא רשמי - בניו סקול ובמינויים מזדמנים בהרווארד ובטנגלווד - אך חנך דורות של מלחינים אמריקאים באמצעות עצות ולא באמצעות הוראה רשמית; ויליאם שומן נזכר ש"הוא לא רצה להפוך אותך לעוד אהרון קופלנד". הוא ניצח על הקטלוג שלו בהרחבה עבור חברת קולומביה רקורדס עד שנות ה-70, קיבל את מדליית החירות הנשיאותית ב-1964 ואת המדליה הלאומית לאמנויות ב-1986, ומת ממחלת אלצהיימר ב-2 בדצמבר 1990, בגיל תשעים. עזבונו הקים את קרן אהרון קופלנד למלחינים, שעדיין מחלקת מעל 600,000 דולר בשנה לקבוצות ביצוע אמריקאיות - החלטה סופית שתואמת לחלוטין אדם שהתעקש שהוא רק הרכיב את מה שכבר היה שם.