אאמיר חאן (Aamir Khan): הכוכב שעושה סרט אחד בכל פעם
בשנת 2017 דאובאן (Douban), אתר דירוגי הסרטים המוביל בסין, העניק לסרט דאנגל (Dangal) ציון של 9.1 מתוך 10 – ההפקה הזרות המדורגת ביותר במדינה באותה שנה. על פי הדיווחים, שי ג'ינפינג אמר לנרנדרה מודי שהוא אהב אותו מאוד. הסרט הכניס 189 מיליון דולר בסין, והתקשורת הסינית החלה לכנות את כוכבו "המצפון של הודו" ולהשוות אותו לרבינדרנת טאגُור. אאמיר חאן עשה משהו שאף שחקן הודי לא הצליח לפניו: הוא הפך קריירה קולנועית לכלי של כוח רך, ועשה זאת באמצעות יצירת סרט על אב המלמד את בנותיו להיאבק.
בומביי, ומשפחת קולנוע
אאמיר חוסיין חאן (Aamir Hussain Khan) נולד בבומביי ב-14 במרץ 1965, בנם של המפיק טאהיר חוסיין ואחיינו של הבמאי נאסיר חוסיין. הוא תיאר את ילדותו כקשה עקב קשייו הכלכליים של אביו. הוא למד בבתי הספר ג'יי.בי. פטיט, סנט אן בבנדרה, בומביי סקוטיש במהִים ובמכללת נארסי מונג'י, והיה אלוף טניס ברמת המדינה לפני שבחר במשחק. הוא הופיע לראשונה על המסך בגיל שמונה בסרטו של דודו יאדון קי באראאט (1973), קיבל את תפקיד העלילה הראשי הראשון שלו ב-הולי (1984), והפך לכוכב בן לילה עם קאיאמאט סה קאיאמאט טאק (1988), שזיכה אותו בפרס פילמפייר לבכורה הגברית הטובה ביותר ובציון לשבח מיוחד מטעם פרס הקולנוע הלאומי.
שנות ה-90 היו מסחרית גדולות אך מבחינה יצירתית לא אחידות: דיל (1990) היה הסרט ההודי בעל ההכנסות הגבוהות ביותר באותה שנה, ראג'ה הינדוסטאני (1996) הביא לו את פרס פילמפייר הראשון לשחקן הטוב ביותר והפך לאחד הלהיטים הגדולים של העשור, ו-סארפארוש (1999) ביסס את יכולתו לסחוב על כתפיו סרט רציני.
לאגאן, והמסע לאוסקר
הוא ייסד את חברת ההפקות אאמיר חאן פרודקשנס ב-1999 והשתמש בה, כמעט מיד, לרעיון הפחות מסחרי שהיה זמין: דרמה תקופתית באורך של שלוש שעות וארבעים דקות שבה כפריים הודים משחקים קריקט מול הבריטים כדי להימלט ממס. לאגאן (2001) זכה בפרס הקולנוע הלאומי לסרט הפופולרי הטוב ביותר, בפרס פילמפייר שני לשחקן הטוב ביותר, ובמועמדות לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר – רק השלישית בתולדות הודו. הוא הפר את חוקיו שלו בנוגע לטקסי פרסים כדי להשתתف בטקס האוסקר ב-2002, מתוך הנחה שהדבר יקדם את הסרט הלאה. באותה שנה הוא הופיע ב-דיל צ'אהטה האי של פרהאן אכטאר, אשר שינה את האופן שבו בני נוער עירוניים הודים הוצגו על המסך.
לאחר מכן הוא עצר במשך ארבע שנים, בעקבות גירושיו מרינה דוטה ב-2002.
הבמאי, והשיא המסחרי
הוא שב עם מנגל פאנדיי (2005) ולאחר מכן עם ראנג דה באסאנטי (2006), שעבורו כתב את סצנת הסיום בעצמו וזכה בפרס המבקרים של פילמפייר. הסרט פנאה באותה שנה הפך אותו לזמן קצר לבלתי ניתן להקרנה בגוג'ראט לאחר שביקר את אופן ההתמודדות של המדינה עם סכר נרמדה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →טארה זאמין פאר (2007) הוא הסרט שמסביר אותו בצורה הטובה ביותר. הוא ביים אותו וכן כיכב בו, בנה אותו סביב ילד בן שמונה לקוי למידה שנוכז על ידי מערכת החינוך ההודית, וזכה בפרס הבמאי הטוב ביותר ובסרט הטוב ביותר של פילמפייר. מבחינה מסחרית, רצף ההצלחות שבא לאחר מכן היה יוצא דופן: ג'اجיני (2008), שאת סצנת הסיום שלו כתב במשותף, היה סרט בוליווד הגדול ביותר של השנה; 3 אידיוטים (2009), מתקפה על תרבות מכללות ההנדסה בהודו, הפך לסרט בוליווד בעל ההכנסות הגבוהות ביותר שנוצר עד לאותה נקודה; ד'הום 3 (2013) עקף אותו; פק (2014), שבו גילם חייזר המטיח שאלות בצביעות דתית, עקף גם אותו; ו-דאנגל (2016) עקף זאת שוב. חמש פעמים שונות הוא החזיק בשיא הסרט ההודי בעל ההכנסות הגבוהות ביותר במדינה.
עבור דאנגל הוא גילם את מתאבק מאהויר סינג פוגאת מגיל עשרים ועד שישים, כשהוא משמין 98 קילוגרמים ולאחר מכן משיל אותם. הסרט הפך להפקה הזרות מחוץ להוליווד בעלת ההכנסות הגבוהות ביותר בהיסטוריה של סין ולסרט החמישי בעל ההכנסות הגבוהות ביותר בשפה שאינה אנגלית ברחבי העולם. סודי סופרסטار (2017), אותו הפיק ותמך בו, הכניס כ-91 מיליון דולר לעומת תקציב של 2.1 מיליון דולר.
השיא המאוחר יותר מעורב יותר. תאגס אוף הינדוסטאן (2018) עלה כ-300 קרור רופי והפסיד כסף; לאל סינג צ'אדה (2022), עיבוד ל-פורסט גאמפ, היה אסון מסחרי. סיטארה זאמין פאר (2025) התאושש והכניס 266 קרור רופי לעומת תקציב צנוע.
מעבר למסך
ב-2012 הוא יצר והנחה את סאטյამეב ג'איאטה, תוכנית אירוח על נושאים שהטלוויזיה ההודית נמנעה מהם – הפלות עוברים לפי מין, מערכת הקאסטות, פינוי אשפה ידני – ששודרה בו-זמנית בשפות ברחבי שלושה ערוצים, תקדים בהודו. יחד עם קיראן ראו הוא ייסד במשותף את קרן פאանի, הפועלת בתחום ניהול אגני ניקוז ומניעת בצورت ברחבי מהאראשטרה, והוא אף ביצע בעצמו עבודת כפיים בפרויקטים שלה. הוא משמש כשגריר רצון טוב לאומי של יוניסף מאז 2011 וכשגריר רצון טוב שלה לדרום אסיה מאז 2014. הודו העניקה לו את עיטור פאדמה שרי ב-2003 ואת פאדמה בושאן ב-2010; מגזין טיים מיקם אותו בין מאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם ב-2013.
ההתבטאויות שלו עלו לו במחיר. בנובמבר 2015 הוא אמר שהוא וראו חשים ייאוש גובר סביב חוסר הסובלנות בה הודו, וכי היא העלתה את הרעיון לעזוב. התגובות כללו פרס כספי שהוצע בעד סטירה לו, פוסטרים שרופים, אבטחת משטרה נוספת, ומסع חרם נגד דאנגל, שהמשיך בכל זאת להכניס מעל 500 קרור רופי מבית. הוא גם מסרב להשתתף בטקסי פרסי קולנוע הודים, מתוך טענה שהם חסרי אמינות מלבד פרסי הקולנוע הלאומיים – עמדה ש, כפי שאישר מאחר יותר חבר חөבונים, עלתה לו בפרס הלאומי לשחקן הטוב ביותר עבור דאנגל.
מדוע אאמיר מכונה גאון
הכישרון הוא מערכתי ולא אמנותי: תחושה מדויקת באופן יוצא דופן של מה שקהל רחב יקבל, המחוברת לנושאים שקהל זה לכאורה אינו אמור לרצות. דיסלקציה, התאבדויות במכללות הנדסה, הונאה דתית, מתאבקות בהריאנה – אלו אינם חומרים ברורים מאליהם עבור הסרטים בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר במדינה בת 1.4 מיליארד בני אדם, וחאן לקח אותם לשם שוב ושוב ולא פעם אחת. מדובר בשיקול דעת המופעל בפועל, ולא ברצף של מזל.
השיטה שעומדת מאחורי זה היא משמעת תהליכית. הוא עובד על סרט אחד בכל פעם, דבר שקרוב להיות בלתי נתפס בתעשייה המבוססת על צילומים מקבילים, ולוקח שנים בין ההפكات. הוא כתב מחדש את סצנת הסיום של ראנג דה באסאנטי, כתב במשותף את ג'اجיני, וביים את טארה זאמין פאר בעצמו. הוא עיצב מחדש את גופו לאורך ארבעה עשורים של דמות יחידה עבור דאנגל. התקשורת ההודית מכנה אותו "מר מושלם" (Mr Perfectionist); ניוזוויק כינה אותו כוכב הקולנוע הרווחי בעולם. התיאור שלו את עצמו פחות גרנדיוזי: "התהליך חשוב יותר, משמח יותר."
טיעון הנגד הוא ממשי. הוא בורر ומעצב יותר מאשר יוצר ראשי – הוא לא כתב או ביים את רוב הסרטים שעליהם מתבססת המוניטין שלו. מבקרים טענו זה מכבר שקולנוע הסוגיות החברתיות שלו פותר בעיות קשות באמת לסיומים מנחמים, וכי מיתוג השלמות הוא בעצמו נכס שיווקי. הרצף המסחרי האחרון שלו כולל שני כישלונות יקרים. וההתלהבות הסינית שהפכה אותו לדמות דיפלומטית קשורה בחלקה גם לסין: פרשנים שם השתמשו בו כדי להעלות טיעונים לגבי המגבלות של תעשיית הסרטים שלהם עצמם, מה שמעיד על בייג'ינג לא פחות מאשר על בומביי. הוא גאון של אוצרות והתמדה, ולא של המצאה פורמלית.
מורשת
יש לזכותו ארבעה פרסי קולנוע לאומיים, תשעה פרסי פילמפייר, את עיטורי פאדמה שרי ופאדמה בושאן, ורצף של שיאי קופות שאף שחקן הודי לא התקרב אליהם. זרוע ההפקות שלו ממשיכה לגבות סרטים בלתי סבירים – לאאפאטא ליידיס, בבימויו של ראו, הפך לנציג הודו לאוסקר ב-2024. אך ההישג בר-הקיימא צר ומוזר יותר: הוא הוכיח הדבר המסחרי ביותר שכוכב הודי יכול לעשות הוא להתייחס לקהל שלו ברצינות.