א. ס. ביאט: למדנות שהופכת למתח
בשנת 1990 הוענק פרס בוקר לרומן שבו שני אקדמאים בני זמננו רודפים אחר פרשיית אהבים נסתרת בין שני משוררים ויקטוריאניים שלא היו ולא נבראו, ובתוך כך נופלים הם עצמם למערכת יחסים כזו. כשנשאלה מה תעשה עם כספי הפרס, אמרה ביאט שתקנה בריכת שחייה לביתה בצרפת. חוסר הרצינות הזה היה הסחת דעת. היא הייתה סופרת בעלת רצינות לא אופנתית, כמעט מייסרת, שפעם תמצתה את כל תחושת העצמי שלה במשפט אחד: "אני, מי שאני, היא האדם שיש לו את הפרויקט של ליצור דבר מה".
בת של שופט משפילד
אנטוניה סוזן דרבל (Antonia Susan Drabble) נולדה ב-24 באוגוסט 1936 בשפילד. אביה, ג'ון פרדריק דרבל, היה עורך דין בכיר (QC) שהפך לימים לשופט בבית משפט מחוזי; אמה, קתלין בלור, הייתה חוקרת של רוברט בראונינג. זה היה בית שבו הויקטוריאנים היו בני לוויה חיים ולא רק תוכנית לימודים, וביאט הכירה את הרומנים של ג'יין אוסטן בעל פה עוד לפני שהגיעה לגיל העשרה. אחותה הצעירה מרגרט דרבל הפכה גם היא לסופרת, עובדה שהתבררה כמסובכת.
בית ספר קוויקרי, קיימברידג', ברין מאר
היא התחנכה בבית הספר התיכון של שפילד ולאחר מכן בבית הספר "דה מאונט" (The Mount School) ביורק, פנימייה קוויקרית שאת שירותיה המשיכה להעריך כל חייה למרות שנשארה אגנוסטית. משם המשיכה לקולג' ניונהאם שבקיימברידג', ואחריו למוסד ברין מאר בפנסילבניה ולקולג' סאמרוויל באוקספורד. ההכשרה הייתה אקדמית עד לשד עצמותיה, והיא מעולם לא השאירה באמת את חדר הסמינרים מאחור – היא פשוט הבריחה אותו לתוך הסיפורת שלה.
הוראה, ביקורת, רומנים ראשונים
היא נישאה לאיאן צ'ארלס ריינר ביאט ב-1959 ועברה לדוראם, תוך שהיא שומרת על שם משפחתו על ספריה לשארית הקריירה שלה. מ-1962 עד 1971 הרצתה במחלקה ללימודי חוץ באוניברסיטת לונדון, ולאחר מכן לימדה בבית הספר המרכזי לאמנות ועיצוב ובקולג' האוניברסיטאי של לונדון בין השנים 1972 ל-1983, אז עברה סופית לכתיבה במשרה מלאה.
הסיפורת המוקדמת — צל של שמש (1964), שיצאה מחדש ב-1991 בשם The Shadow of the Sun, ו-המשחק (1967) — הופיעה לצד ביקורת ספרותית בעלת סמכות ממשית. הספר Degrees of Freedom: The Early Novels of Iris Murdoch יצא ב-1965, Wordsworth and Coleridge in Their Time ב-1970, ומחקר נוסף, Iris Murdoch: A Critical Study, ב-1976. מרדוק הייתה מורה וחברה וגם נושא למחקר. ההשפעות המוצהרות האחרות של ביאט נקראות כסילבוס שהרכיבה לעצמה: הנרי ג'יימס, ג'ורג' אליוט, אמילי דיקינסון, ת. ס. אליוט, קולרידג', טניסון ובראונינג.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →צ'ארלס
נישואיה הראשונים בוטלו ב-1969, השנה שבה נישאה לפיטר דאפי, שאיתו נולדו לה שתי בנות. ב-1972 נהרג בנה צ'ארלס בן ה-11 מפגיעת נהג שיכור בשעה שצעד הביתה מבית הספר. היא כמעט ולא דנה בכך בפומבי. הצער מהדהד, באופן שאין לטעות בו וללא רחמים עצמיים, תחת חלק ניכר ממה שכתבה לאחר מכן על ילדים, אמנות ומה ששורד אחרי חיים.
רביעיית פרדריקה
הפרויקט הארוך ביותר שלה עקב אחר דור אנגלי שלאחר המלחמה דרך אישה אחת: הבתולה בגן (1978), טבע דומם (1985), מגדל בבל (1996) ו-אישה שורקת (2002). היצירה משתרעת מהאנגליה של שנת ההכתרה ועד להריסות שנות ה-60, והיא עבודתה השאפתנית והתובענית ביותר, עמוסה בוויכוחים על שפה, מדע, חינוך ואמונה.
החזקה
חזקה (Possession: A Romance), שפורסם בהוצאת צ'אטו אנד וינדוס ב-1990, שינה הכול. אנשי פרס בוקר מתארים אותו כ"רומן מעורר בצורה מפוארת, מלא בשנינות ורומנטיקה" – סיפור בלשי שבו הרמזים הם כתבי יד והמתח הוא מלומד. הוא הפך לרב-מכר ספר שדורש מהקוראים לגלות עניין עמוק במחקר ארכיוני.
שנות ה-90 שבאו לאחר מכן היו התקופה הפורה ביותר שלה: הנובלות של מלאכים וחרקים (1992), וסיפורת קצרה שאפשרה לה להתמכר למשלים ואגדות — סוכר וסיפורים אחרים (1987), סיפורי מאטיס (1993), הג'יני בעינה של הזמיר (1994), שזכה בפרס אגא חאן לסיפורת ב-1995, יסודות: סיפורי אש וקרח (1998), ו-הספר השחור הקטן של סיפורים (2003). סיפורו של הביוגרף הגיע בשנת 2000 ו-Portraits in Fiction, מחקר ביקורתי, ב-2001.
עבודות מאוחרות
ספר הילדים (2009), ששופטי הבוקר כינו "סיפורת היסטורית חיה ומרגשת מאוד", היה מועמד לפרס וזכה בפרס הזיכרון על שם ג'יימס טייט בלק בשנת 2010. רגנארוק: סוף האלים הגיע בעקבותיו ב-2011, וסיפר מחדש את המיתולוגיה הנורדית דרך ילד שקרא אותה בזמן המלחמה. ביאט מעולם לא כתבה סיפורת על מחשב. היא עבדה בכתב יד, החלה את יומה בסביבות השעה עשר וכתבה בערך מחצי שעה אחרי שתים-עשרה ועד ארבע.
שאלת האחות
היריבות עם מרגרט דרבל הייתה מוקד קבוע בעיתונות, שניזון מחומרים אוטוביוגרפיים ששתי האחיות ניצלו. דרבל כינתה זאת "יריבות אחים נורמלית"; ביאט אמרה שהעניין כולו "נופח בצורה נוראה על ידי כותבי רכילות". אף אחת מהן לא הכחישה את המתח.
מדוע אנטוניה נחשבת לגאון
היכולת הספציפית היא ונטרילוקיזם ספרותי הנתמך במלומדות של ממש. ביאט הייתה מסוגלת לשחזר ניב שלם שנעלם – שירה והתכתבות ויקטוריאנית, אגדות, קוסמולוגיה נורדית, הפרוזה של מדעי הטבע במאה ה-19 – ואז לגרום לפסטיש לשאת רגש אמיתי במקום לשבת על הדף כפעלול. כמעט אף אחד אחר לא יכול היה לעשות את שני החלקים: הדיוק ההיסטורי הגיע ממבקרת שכתבה מחקרים מקיפים על מרדוק ועל וורדסוורת' וקולרידג', והרגש הגיע מסופרת. פרס בוקר מתאר אותה בפשטות כמי שידועה ב"אינטלקטואליות גבוהה", והיקף ההכרה בה מעיד על כך שזוהה בה משהו יוצא דופן: פרס שייקספיר ב-2002, פרס ארסמוס ב-2016, פרס פארק קיונג-ני מדרום קוריאה ב-2017, פרס הנס כריסטיאן אנדרסן לספרות ב-2018, תואר DBE על שירותים לספרות ב-1999, ומקום ברשימת 50 הסופרים הבריטים הגדולים ביותר מאז 1945 של ה-טיימס.
ראוי להציג את טיעון הנגד בצורה ברורה. המילה שמשתמשים בה לגביה שוב ושוב היא "אינטלקטואלית" ולא "גאון" – ושניהם אינם מילים נרדפות. פסטיש, מרהיב ככל שיהיה, הוא שחזור: מיומנות של וירטואוז המופנית לשחזור קולו של מישהו אחר במקום להמציא קול חסר תקדים. אותה צפיפות שהופכת את חזקה למרתק הופכת קטעים ארוכים מרביעיית פרדריקה למייגעים, וקוראים שמתקשים עם ביאט מתקשים מאותה סיבה עקבית: המסה ממשיכה לקטוע את הסיפור. היא אמרה שכתיבה עוסקת ב"עונג", אך התייחסה לעונג הזה ברצינות שלא כולם יכלו לחלוק. הישגיה מתוארים בצורה הטובה ביותר כמרשימים מאשר כניסיים – תוצר של כמות עצומה של קריאה שהומרה, במכוון ובעבודת יד, לנרטיב.
מורשת
ביאט הלכה לעולמה ב-16 בנובמבר 2023 בביתה בפאטני, בגיל 87, לאחר שחילקה את שנותיה האחרונות בין לונדון לבין הרי סוון שבדרום צרפת. שישה עשורים של רומנים, סיפורים, מסות וביקורת עומדים מאחוריה, אך חזקה נותר ההוכחה לטענה: הספר ששכנע קהל קוראים רחב שהערות שוליים יכולות להיות צורה של רומנטיקה.