יו הוא: רופא השיניים שלמד לכתוב מתוך הצרחות
במשך חמש שנים, עמד יו הוא מעל פיותיהם הפעורים של איכרים במרפאה כפרית בסין, עוקר שיניים בכלים שהיו נראים פרימיטיביים גם בתוך תצוגת מוזיאון. הוא שנא את עבודתו עד כדי כך שהחל לכתוב סיפורת בהפסקות הצהריים שלו, במהמרו שסיפור אחד מפורסם עשוי להיות שווה מספיק למרכז תרבות מקומי כדי שיחלצו אותו מכיסא העקירות. ההימור הצליח. המהלך שהוציא אותו מרפואת השיניים הניב, בתוך עשור, את אחד מגופי הספרות הנוקבים והמתורגמים ביותר שיצאו מסין בת זמננו.
ילדות לצד חדר המתים
יו הוא נולד ב-3 באפריל 1960, בהאנגג'ואו שבמחוז ג'ג'יאנג, וגדל במחוז הייאן, שם עבדו שני הוריו ברפואה – אביו כמנתח ואמו כאחות. מגורי המשפחה היו סמוכים לחדר המתים של בית החולים, ויו אמר כי הקרבה בילדות למחלות, ניתוחים ומוות העניקה לו מוקדם מהצפוי מיומנות לא סנטימנטלית בשבריריות הגוף, תמה שתעבור מאוחר יותר ביצירתו הספרותית כזרם תת-קרקעי. הוא נכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטה שלוש פעמים, כאשר הניסיון האחרון השתבש בשל חלק של אנגלית שלא הצליח לעבור, וב-1977 המדינה שיבצה אותו לתוכנית הכשרה של שנה ברפואת שיניים. הוא עסק ברפואת שיניים במשך כחמש שנים, עבודה שתיאר מאוחר יותר בבוטות: "באמת לא אהבתי את זה. היה לנו יום עבודה של שמונה שעות, ואפשר היה לקחת חופש רק בימי ראשון".
החלפת שיניים בדפים
סביב שנת 1981, הבחין יו שעובדי מרכז התרבות המחוזי עובדים שעות קצרות בהרבה משלו, והוא החליט להצטרף אליהם בדרך היחידה שהייתה זמינה לרופא שיניים פרובינציאלי ללא קשרים – באמצעות פרסום. סיפורו הראשון, "מעונות מס' 1", על מתלמדים ברפואת שיניים, הופיע במגזין "West Lake" ב-1983, וב-1984 הוא הצליח להשיג העברה למרכז התרבות. הוא קרא ללא הרף כדי להשלים פערים במלאכה שלא למד רשמית, וציין את פרנץ קפקא (Franz Kafka) ויאסונארי קוואבאטה (Yasunari Kawabata) כסופרים שפתחו בפניו את ההבנה למה שסיפורת יכולה לעשות עם מצבים פנימיים ועם אלימות המוצגת בפשטות ולא בצורה מלודרמטית. עד סוף שנות ה-80 הוא הצטרף למו יאן (Mo Yan) וסו טונג (Su Tong) כדמות מובילה בתנועת הסיפורת האוונגרדית של סין, ופרסם סיפורים קצרים אכזריים וחדשניים מבחינה צורנית כמו "על הדרך בגיל שמונה עשרה" שערערו את המוסכמות הריאליסטיות של התקופה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מניסוי לאפוס
השינוי שהפך את יו הוא לשם דבר בסין התרחש בתחילת שנות ה-90, כאשר עבר מסיפורת ניסיונית קצרה ומקוטעת לנרטיב מתמשך. הספר "זעקות בטפטוף גשם" הופיע ב-1992, ואחריו ב-1993 "לחיות", הרומן שנותר יצירתו המזוהה ביותר: סיפורו של פוגווי, בנו של בעל אדמות שמהמר ומפסיד את הון משפחתו ואז שורד – בקושי, ובמחיר עצום – את מלחמת האזרחים הסינית, הרפורמה באדמות, הזינוק הגדול קדימה, ומהפכת התרבות, כשהוא מאבד כמעט את כל אהוביו בדרך. העיבוד הקולנועי של ג'אנג יימו (Zhang Yimou) מ-1994 זכה בפרס הגרנד פרי בקאן, גם בשעה שהצנזורים הסינים חסמו את הפצתו המקומית, מה שרק חידד את המוניטין של הרומן בחוץ לארץ. "רוכל הדם" הופיע ב-1995, ועקב אחר דוחף עגלות שמוכר שוב ושוב את דמו כדי להאכיל את משפחתו לאורך עשורים של קושי תחת שלטון מאו – אמצעי שיו משתמש בו כדי להפוך את הגוף עצמו לספר חשבונות של אלימות פוליטית.
הסאטיריקן של סין החדשה
לאחר עשור שהוקדש בעיקרו למסות, חזר יו לרומן עם "אחים" (2005–2006), קומדיה שחורה רחבת יריעה ומכוונת וולגריות העוקבת אחר שני אחים חורגים ממהפכת התרבות ועד לכאוס של העושר המהיר בסין של רפורמות השוק. היקפו והנכונות שלו לשלב סלפסטיק עם זוועות פילגו את המבקרים אך אישרו את שאיפתו של יו לכתוב לא רק על תקופה אחת, אלא על המעבר המטלטל בין שתיהן. "היום השביעי" (2013) דחף רחוק יותר אל עבר האלגוריה, כשהוא עוקב אחר רוחו של מת דרך עולם הבא עלוב ואדיש המשקף את אי-השוויון של החיים, ו"העיר האבודה" (2021) החזיר את השעון אחורה, לימיה האחרונים של שושלת צ'ינג. לאורך כל זאת, יו תיאר את עקביותו כסוג של חוסר מנוחה: "הכתיבה שלי תמיד משתנה, כי המדינה שלי תמיד משתנה".
אינטלקטואל ציבורי
לצד הסיפורת, הפך יו הוא לאחד מהמסאים ומבקרי התרבות הנקראים ביותר בסין בת זמננו. "סין בעשר מילים" (2010), אוסף מסות המבוסס על עשר מילים סיניות רגילות – ביניהן "מהפכה", "פער" ו"חיקוי" – השתמש בשפה פשוטה כדי לנתח ארבעה עשורים של תהפוכות, ונאסר להפצה בסין היבשתית בזמן שהפך לאבן דרך בחוץ לארץ. מ-2013 עד 2014 הוא כתב טור ל"ניו יורק טיימס" על החברה הסינית, וספרי העיון שלו על מוזיקה, זיכרון ומלאכת הכתיבה הרחיבו את המוניטין שלו הרבה מעבר לרומן. סיפוריו תורגמו ליותר מעשרים שפות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם, והוא קיבל את פרס ג'יימס ג'ויס (2002, הסופר הסיני הראשון שזכה לכך), אות מסדר האמנויות והספרות של צרפת (2004), פרס גרינזיין קאבור (1998), פרס "Courrier International" (2008), ופרס יאסנאיה פוליאנה (2022).
מדוע יו הוא מכונה גאון
המילה שמוצמדת ליו הוא בביקורות ובציטוטי פרסים היא פחות לעיתים קרובות "גאון" באופן ישיר ויותר "אמן" או "אחד הסופרים הסינים החיים הגדולים ביותר" – שבח למיומנות ספציפית וניתנת להוכחה ולא לאינטלקט גולמי: השליטה שלו בטון לאורך חומרים בלתי נסבלים. יו יכול לספר על מוות ברעב, הוצאה להורג פומבית, או אב שמוכר את דמו שלו, בפרוזה כל כך שטוחה ונקייה מקישוטים שהאימה נחתת ללא מלודרמה, ואז, עמוד לאחר מכן, לגלוש לקומדיה שחורה מבלי שהטון ירגיש מזויף. זהו הישג של מלאכה – משמעת של איפוק, שנלמדה בחלקה מקפקא ובחלקה, כפי שאמר, משנים שבילה בתוך גוף של עובדות רפואיות ודנטליות שהשאירו אותו חסר פחד מפרטים פיזיים – ולא טענה למקוריות מושגית; נושאי הכתיבה שלו, הטראומה הסינית של המאה ה-20, משותפים לדור שלם של סופרים כולל מו יאן וסו טונג. הטענה הנגדית הכנה היא שיו הוא פועל בתוך מסורת מבוססת של ריאליזם-אלגוריה במקום להמציא אחת חדשה, וכי סיפורתו המאוחרת, ובמיוחד "אחים", ספגה ביקורת ממשית על עודפות וחזרתיות. מה שמצדיק את התווית, אם היא אכן חלה, הוא פחות המצאה ויותר אוזן מדויקת באופן יוצא דופן לאופן שבו הדיבור הסיני הרגיל והאכזריות הסינית הרגילה נשמעים כשהם מועלים על הכתב ללא היסוס או הגזמה.
מורשת
יו הוא נותר פעיל, ומחלק את זמנו בין סיפורת למסות וממשיך להגיב בפומבי על החברה הסינית, והספר "לחיות" נלמד כעת ברחבי העולם כאחד הרומנים המגדירים של תקופת הרפורמות, וממשיך לבצע את העבודה שהתכוון לה מחברו: להפוך את ההפשטה של היסטוריית אומה לקריאה דרך משפחה אחת חבולה.