יאן ליאנקה: הקולונל שסין לא יכולה להדפיס
יאן ליאנקה (Yan Lianke) אינו יודע מהו תאריך הולדתו המדויק. הוא נולד בשנת 1958 בכפר מרוחק במחוז חנאן (Henan) שהיה עני כל כך, שאמו לא הצליחה לזכור את התאריך המדויק; השכנים קבעו בסופו של דבר את השנה על סמך השוואתה ליבול מוצלח. לידתו חפפה כמעט במדויק את "הקפיצה הגדולה קדימה" ואת הרעב שבא בעקבותיה, ואמו לימדה אותו כילד קטן לאכול קליפות עץ ובוץ כדי לשרוד. שישה עשורים לאחר מכן, הוא אחד הסופרים הסינים המעוטרים ביותר בעולם, וכמעט כל ספר שפרסם בעשור האחרון נחשב לבלתי ניתן להדפסה בתוך מדינתו.
קליפות עץ, בוץ, ועריכה גנובה של חלום החדר האדום
בהיותו נער שגדל בכפר ליד לואויאנג (Luoyang), יאן נשר מהתיכון ועבד במפעל, כשהוא קורא כל ספר שיכול היה להשאיל – התגלית המעצבת שלו הגיעה בגיל שש עשרה, כשהשיג עותק של הרומן הקלאסי "חלום החדר האדום" (Dream of the Red Chamber), חוויה שסימן אותה כרגע שבו הבין מה ספרות יכולה לעשות. הידיעה שסופר אחר מרקע עני הצליח להיחלץ ממצוקת החיים בכפר באמצעות פרסום יצירותיו, העניקה לו מניע מוחשי, כמעט חומרי, לאחוז בעט, לצד המניע האמנותי.
עשרים וחמש שנים במדים
בגיל עשרים, בשנת 1978, התגייס יאן לצבא השחרור העממי, החלטה שעיצבה את חייו מחדש. הוא שירת כעשרים וחמש שנים, הגיע לדרגת קולונל, ובילה חלק גדול מהקריירה הזו כסופר תעמולה שכתב תסריטים על אידיאליזם וחובה – עבודה שהעניקה לו הכשרה רשמית בכתיבה ובמדע המדינה שלא יכול היה להרשות לעצמו אחרת, לצד טיפול רפואי לאביו שסבל ממחלה כרונית. הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית בתוך שנה מגיוסו ונותר חבר בה עד היום, עובדה שעל פי הודאתו שלו עומדת בסתירה מביכה לתוכן ספריו. שנותיו בצבא הניבו גם את ההתנגשות הרצינית הראשונה שלו עם הרשויות: "שקיעת שמש הקיץ" (Summer Sunset, 1993), רומן על התאבדות של טבח בצבא, צונזר, סימן מוקדם לתבנית שתגדיר את הקריירה המאוחרת שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מיתו-ריאליזם
יאן מכנה את שיטתו "מיתו-ריאליזם" (mythorealism), מונח שטבע כדי לתאר ספרות שנוטשת את הריאליזם הנוקשה משום שלטענתו, "המציאות של סין כה שערורייתית שהיא מתעלה על כל דמיון והופכת את הריאליזם לחסר תועלת". הגישה משלבת ריאליזם קסום והגזמה אבסורדית בתוך סיפורים המבוססים על זוועות היסטוריות מתועדות וספציפיות – הנדסת משל כדי להעביר את העובדות מעבר לנקודה שבה תיאור ישיר היה מצונזר או פשוט נכשל בהעברת היקף המאורעות. הוא כותב בכתב יד, ומייצר לדבריו כאלפיים תווים במפגש בוקר של שעתיים, ומתאר את התהליך כ"כואב מאוד" ולא כמהנה, כשהוא דוחה את הרעיון שיצירתו היא קומית גם כשהיא נקראת כסאטירה: "הכל טראגי, הישרדות, חיים או מוות."
המדף האסור
"לשרת את העם!" (Serve the People!, 2005), סאטירה המתרחשת במהלך מהפכת התרבות ובה חיילים מחללים תמונות של מאו (Mao) בעיצומו של רומן בין חייל פשוט לאשת קצין, עוררה דיכוי רשמי ונותרה אחת מיצירותיו המוכרות ביותר בחו"ל. "חלום כפר דינג" (Dream of Ding Village, 2006) עסק במגיפת האיידס ששטפה את כפרי חנאן לאחר תוכניות מכירת דם בלתי תברואתיות שאורגנו על ידי המדינה בשנות ה-90, נושא כה רגיש פוליטית שהספר נאסר לפרסום לחלוטין. "ארבעת הספרים" (The Four Books), תיאור של הרעב הגדול הכתוב בצורה של פרודיה מקראית מקוטעת, נדחה על ידי יותר מעשרים מוציאים לאור בסין לפני שהופיע בחו"ל והיה מועמד לרשימה הקצרה של פרס מאן בוקר הבינלאומי בשנת 2016; "דברי ימי הפיצוץ" (The Explosion Chronicles) מדמיין כפר בודד שתופח עקב שחיתות למגה-עיר של שלושים מיליון תושבים. מאז שנת 2016 לערך, על פי דבריו ודברי מבקרים, כמעט כל שבעה-עשר הרומנים שלו נאסרו באופן לא רשמי להדפסה חדשה בסין – לא באמצעות איסור פורמלי אלא דרך סירוב שקט של מוציאים לאור להוציא אותם מחדש – בעוד עותקים פיראטיים מופצים בשוק השחור ובאינטרנט. הוא תיאר כיצד הוא נתון תחת מעקב מדינתי מוגבר בכל שנה סביב ההכרזה על פרס נובל לספרות, שהוא מועמד תמידי ומשוער אליו.
הוראה בין שתי מערכות
לאחר שעזב את הצבא, הצטרף יאן לאוניברסיטת רנמין (Renmin University) בבייג'ינג כפרופסור לספרות בשנת 2008 ובהמשך החל ללמד סמסטר אחד בשנה באוניברסיטת המדע והטכנולוגיה של הונג קונג, שם ציין כי יש לו גישה לא מוגבלת לאינטרנט שאינה זמינה לו ביבשת – המחשה קטנה ורבת משמעות לסביבת המידע המפוצלת שתוכה ובתוכה נכתבת הספרות שלו. הכבוד הבינלאומי שהוא זוכה לו כולל את פרס פרנץ קפקא (Franz Kafka Prize) בשנת 2014, מה שהפך אותו לסופר הסיני הראשון שקיבל אותו, ושתי מועמדויות לרשימה הקצרה של פרס מאן בוקר הבינלאומי; ספריו מתורגמים ליותר מעשרים שפות.
מדוע יאן מכונה גאון
השבחים שילוו את יאן ליאנקה בעולם – ספקולציות על פרס נובל, השוואות לקפקא וגוגול, השימוש החופשי במילה "גאון" בביקורות – נשענים על הישג מבני ספציפי ולא רק על כישרון דמיון טהור: המצאת צורת נרטיב, מיתו-ריאליזם, שהונדסה כדי להבריח זוועות מתועדות מעבר לצנזורה המילולית ומעבר לאפקט הקהות של דיווחים מוכרים, על ידי הפיכת האבסורדי והאמיתי היסטורית לבלתי ניתנים להבחנה על הדף. זוהי חדשנות צורנית אמיתית, המיוחסת לו בשמו בביקורת הספרות, והיא פותרת בעיה אמיתית שאף סופר סיני ריאליסטי מדורו לא פתר באותה יעילות: כיצד לכתוב על הרעב הגדול, על משבר האיידס ומכירת הדם, או על מהפכת התרבות ללא לשון נקייה ומבלי שכתב היד לעולם לא יגיע למדפי הספרים. הסיבוך הכן הוא שיאן נותר חבר במפלגה הקומוניסטית שמכנה את עצמו "לא בדיוק מתנגד פוליטי", עמדה עצמית שחלק מהקוראים מוצאים במתח עם הכוח המוסרי של ספריו, ושהפרוזה שלו, גם מעריציו מודים, יכולה להיות קודרת ללא הרף – הוא מכחיש שיצירתו מכילה הומור, מה שמגביל את הטווח שלה בהשוואה לסאטיריקנים הממתקים אימה בעזרת קומדיה. התווית, במידה שהיא תקפה, מתארת פתרון צורני לבעיית צנזורה יותר מאשר כישרון טבעי שלא ניתן לסיווג.
מורשת
יאן ממשיך לכתוב וללמד בין בייג'ינג להונג קונג, ומייצר ספר ברוב השנים גם כאשר כל אחד מהם מגיע לסין, אם בכלל, דרך ערוצים לא רשמיים – הדגמה חיה לכך שמדינה יכולה להפוך את ספריו של סופר לבלתי ניתנים לרכישה כמעט מבלי למחוק את הסופר עצמו מהספרות העולמית.