וול סויינקה: המחזאי שסירב לשתוק
כאשר האקדמיה השוודית קראה בשמו בשנת 1986 — הסופר האפריקאי הראשון בהיסטוריה שזכה בפרס נובל לספרות — סויינקה עשה מעשה אופייני עם כבוד זה: הוא הקדיש את נאום הקבלה שלו לנלסון מנדלה ולמאבק נגד האפרטהייד, והתייחס לפרס כאל פסק דין על המסורת התרבותית האפריקאית ולא על עצמו. הדבר היה עקבי עם חיים שבהם כמעט כל פרס, פרופסורה ובמה הומרו למונף נגד מישהו רב-עוצמה. שני עשורים קודם לכן אותו האינסטינקט עלה לו בכמעט שנתיים של בידוד במאסר.
אבוקוטה, ושתי ירושות בו-זמנית
אקינוואנדה אולוואולה סויינקה נולד ב-13 ביולי 1934 באבוקוטה שבניגריה, לאיו ולאניולה סויינקה. אביו עמד בראש בית הספר המיסיונרי המקומי; אמו הייתה אישת עסקים מצליחה ופעילה למען זכויות נשים. הבית היה אנגליקני ונוצרי, אך סבו משך אותו לכיוון ההפוך והעביר אותו טקסים מסורתיים של מעבר לגיל הבגרות בקרב בני היורובה. סויינקה מעולם לא יישב את המתח הזה, וזהו העיקר – כל גוף יצירתו פועל עליו.
הוא למד בבית הספר סנט פיטר ובבית הספר התיכון באבוקוטה, לאחר מכן במכללת גוברנמנט באיבאדן, ואחר כך במכללת אוניברסיטת איבאדן בשנים 1952 עד 1954, שם בין בני דורו היו צ'ינואה אצ'בה וכריסטופר אוקיגבו. הוא סיים את התואר שלו באנגלית באוניברסיטת לידס בשנת 1957, תחת הנחייתו של חוקר שייקספיר ג'. ווילסון נייט.
ההתמחות בתיאטרון רויאל קורט
לידס הובילה ללונדון, ולונדון הובילה לתיאטרון רויאל קורט, שבו בילה סויינקה שנתיים כקורא מחזות. זו הייתה העבודה המשמעותית ביותר בחייו. התיאטרון בסוף שנות ה-50 היה המעבדה של הבמה האנגלית, וסויינקה קרא וספג מקרוב את הרולד פינטר, ג'ון אוסבורן וסמואל בקט. הוא גם כתב: תושבי הביצות (1958), ההמצאות (1959) והאריה והתכשיט (1959) מתוארכים לתקופה זו.
מסכות 1960 ואוריסון
הוא חזר לניגריה בשנת 1960 במסגרת מלגת מחקר של רוקפלר וצاح לתוך עבודת שדה על פולחן ומופעים מסורתיים. באותה שנה ייסד את "מסכות 1960", להקת התיאטרון הראשונה בניגריה בשפה האנגלית, על מנת להעלות את המחזה מחול היערות. כאשר התברר שמשרותיהם הממשלתיות של שחקניו הפכו את החומר הפוליטי למסוכן עבורם, הוא פשוט הקים להקה שנייה: תיאטרון אוריסון, שנוסד ב-1964 עם אנשי מקצוע שיכלו להרשות לעצמם לעורר אי-נעימות.
המחזות זרמו במהירות. הגזע החזק (1964) פירק את האשמה הקהילתית דרך טקס השעיר לעזאזל. הקציר של קונגי (1964) לעג לתיאבון של פוליטיקאים אפריקאים לכוח. הדרך (1965) הציג את ההתפוררות החברתית על הבמה. רומן הביכורים שלו, המפרשים, יצא לאור ב-1965, וסדרת השירים "אידאנרה" ב-1967, שהוקדשה לאוגון, אל הברזל, היצירה וההריסות של בני היורובה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התא
מלחמת האזרחים בניגריה פרצה בשנת 1967. עוונו של סויינקה לא היה השתייכות פוליטית אלא ההיפך ממנה: הוא דגל בדיאלוג ובפיוס בין הצדדים הנלחמים, ונכלא בשל כך. הוא בילה קרוב לשنائם בבידוד מלא. מה שיצא מתוך תא זה הפך לכמה מיצירותיו העמידות ביותר – שירים מהכאב (1969), קובץ השירים מעבורת במערה (1972), וזיכרונות הכלא האיש מת (1972). האקדמיה השוודית ציינה מאוחר יותר לשבח במיוחד את השירה שנכתבה במהלך מאסרו.
היצירה שלאחר המאסר זועמת ומוזרה יותר. משוגעים ומומחים (1970) מנתחת את השליטה האוטוריטרית. עונת האנרכיה, רומן השני שלו, הופיע ב-1973, לצד המטמורפוזה של ג'רו והבקכואיות, גרסה למחזותיו של אוריפידס שנבנתה מחדש באמצעות חומרי יורובה. המוות ורוכב המלך (1976) שילב רטוריקה ופולחן למחזה שנקרא לעיתים קרובות יצירת המופת שלו; האקדמיה תיארה אותו כטרגדיה עתיקה של הקרבה ושל התנועה שבין שטרם נולדו, החיים והמתים. מיתוס, ספרות והעולם האפריקאי (1976) הציג את התיאוריה, והרחיב את טענתו במאסרו "השלב הרביעי" על צורת הטרגדיה של היורובה. אופרה ווניוסי (1977), בעקבות אופרה בגרוש של ברכט, והשיר "אוגון אבבימאן" (1977) משלימים את העשור. אקה: שנות הילדות (1981) הפך לחם באופן מפתיע, כשהוא משחזר את הילד באבוקוטה.
פרס נובל, ואז גזר הדין המוות
נימוקי הענקת הפרס משנת 1986 קובעים: "שמתוך פרספקטיבה תרבותית רחבה ועם גוונים פואטיים מעצב את דרמת הקיום". האקדמיה כינתה אותו אחד המחזאים הפואטיים הטובים ביותר שכתבו באנגלית, כשהיא משבחת מאגר פורה של מילים וביטויים הפזורים בדיאלוג שנון, סאטירה, גרוטסקה ושירה שקטה, ומזהה את המנוע כשילוב שהוא יוצר בין מיתוס, פולחן ודפוס תרבותי של היורובה לבין היכרות מעמיקה עם התרבות המערבית.
הפרס לא העניק לו שום ביטחון. כאשר הגנרל סאני אבאצ'ה תפס את השלטון בשנת 1993, סויינקה נמלט מניגריה. מגלות בצרפת ובארצות הברית הוא הפך למתנגד הבולט ביותר של המשטר; הממשלה הרשיעה אותו בבגידה שלא בפניו והאשימה אותו במזימת פצצה. הוא חזר הביתה בשנת 1998. ההמלך באבו (2001) יישב את החשבון על הבמה, כשהוא מציג סאטירה על רודן בדיוני שעוצב בדמותו של אבאצ'ה.
היצירה המאוחרת נותרה וויכוחית: נטל הזיכרון, המוזה של המחילה (1999), סמרקנד ושווקים אחרים שהכרתי (2002), אקלים של פחד (2005), ספר הזיכרונות עליך לצאת עם שחר (2006), ועל אפריקה (2012).
מדוע וול נקרא גאון
היכולת המסוימת היא סינתטית ולא ממציאה. כשרונו של סויינקה טמון בהחזקת שתי מערכות תרבותיות שלמות בפעולה בו-זמנית – הקוסמולוגיה של היורובה והמסורת הדרמטית האירופית מאוריפידס ועד ברכט – ובניית מבנים שהם אכן נושאי עומס בשתי המסורות. רוב הסופרים המנסים זאת מייצרים פאשטיש, נושא אפריקאי במסגרת מערבית או להפך. סויינקה הפיק מחזות שבהם אוגון ודיוניסוס הם אותה בעיה הנבחנת משני צדדים, ואז כתב את התיאוריה כדי להסביר מדוע במיתוס, ספרות והעולם האפריקאי. האקדמיה השוודית ציינה בדיוק זאת: פרספקטיבה תרבותית רחבה, מיתוס ופולחן משולבים בלמידה אירופית.
לצידו עומד כשרון לשוני שהאקדמיה כינתה מאגר פורה של מילים, המסוגל לנוע בתוך סצנה בין סאטירה, גרוטסקה ושירה לירית שקטה.
ראוי להציג גם את טענת הנגד. הקושי ביצירתו של סויינקה ידוע לשמצה – צפיפות האלוזיות והתחביר הרחיקה כמה מיצירותיו הטובות ביותר מהבמות ומהקוראים האפריקאים שאליהם הוא פונה, ומבקרים טענו שגוף כתיבה על העם נכתב برגיסטר שהעם אינו יכול לקרוא בקלות. סמכותו המוסרית בלתי ניתנת להפרדה מהביוגרפיה שלו; שנות הכלא והגלות מעניקות לו מעמד שביקורת מתקשה לשקול בנפרד מהדפים. הגאון כאן אמיתי אך מסוים: לא צורה חדשה שהומצאה, אלא שתי מסורות שגורמו לדבר בשפה אחת.
מורשת
כיום בשנות התשעים לחייו, סויינקה נותר המחזאי הבולט ביותר בניגריה ואחד המחזאים המשפיעים ביותר ממוצא אפריקאי, סופר שנושאו תמיד היה המאבק על האוטונומיה האישית נגד המדינה. הוא העניק לתיאטרון האפריקאי מקום בספרות העולמית מבלי להודות שהוא זקוק לו.