וילהלם הולצבאואר: המודרניסט הפרגמטי של וינה
וילהלם הולצבאואר הקדיש קרוב לשישה עשורים לתכנון מבנים שסירבו להציג את עצמם כאנדרטאות, וסירוב זה הפך לסימן ההיכר שלו. החל מבניין הפרלמנט של המדינה הכרוך סביב צלע גבעה בברגנץ (Bregenz) ועד למעטפות הלבנים המרוקנות של בתי הגז הישנים של וינה שזכו לחיים חדשים כמגדלי מגורים, הולצבאואר התייחס לאדריכלות פחות כביטוי אישי ויותר כבעיה של התאמת חיים חדשים להקשרים ישנים ללא אלימות.
מבתי הספר הטכניים של זלצבורג לסטודיו של הולצמייסטר
הולצבאואר נולד ב-3 בספטמבר 1930 בזלצבורג, אוסטריה. הוא למד בבית ספר תיכון תעשייתי בעיר הולדתו בין השנים 1945 ל-1949, לפני שעבר לווינה, שם התאמן בין 1950 ל-1953 בבית הספר לאמנים של האדריכל קלמנס הולצמייסטר (Clemens Holzmeister) באקדמיה לאמנויות יפות – אחת הסדנאות האדריכליות המשפיעות ביותר באוסטריה שלאחר המלחמה. שם, לצד חבריו ללימודים, סייע הולצבאואר לייסד את האגודה האדריכלית arbeitsgruppe 4, קולקטיב שעתיד היה לעצב את המודרניזם האוסטרי בעשורים הבאים. הוא השלים את הכשרתו האוסטרית בפרק זמן אמריקאי, כשבילה את שנת 1956 ו-1957 במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) כעמית פולברייט, חוויה שחשפה אותו ישירות לתרבות הטכנית והתכנונית של המודרניזם האמריקאי שלאחר המלחמה בטרם חזר הביתה כדי לבנות קריירה.
הוראה לפני בנייה
מסלולו המקצועי המוקדם של הולצבאואר עבר דרך הכיתה לא פחות מאשר דרך שולחן השרטוט. בשנת 1959 הוא קיבל משרות פרופסור אורח באוניברסיטת מניטובה בקנדה ובאוניברסיטת ייל בארצות הברית, ולימד עיצוב עוד לפני שביסס באופן מלא משרד עצמאי משלו. הוא פתח משרד כזה בווינה בשנת 1964, והרחיב אותו בינלאומית כעבור חמש שנים עם סניף באמסטרדם, מה שהעניק לו דריסת רגל בהזמנות אוסטריות והולנדיות כאחד לאורך שנות ה-70. הוא חזר לחיי אקדמיה מלאים בשנת 1977, והפך לפרופסור באוניברסיטה לאמנויות שימושיות בווינה, תפקיד בו החזיק עד 1998; בין השנים 1987 ל-1991 הוא כיהן גם כרקטור האוניברסיטה, מה שהציב אותו בראש ההנהלה של אחד מבתי הספר לעיצוב החשובים באוסטריה בתקופה שבה יצר כמה מהמבנים הידועים ביותר שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סגנון הבנוי על הקשר, לא על מניפסט
מבקרים וארכיונאים שקטלגו את עבודתו של הולצבאואר מתארים אותו כמודרניסט "פרגמטי", תווית הלוכדת הן את כוחו והן את סירובו להשתבץ במחנה סגנוני יחיד. במקום לרדוף אחר מותג אידיאולוגי של מודרניזם, הוא שילב רציונליזם מבני נקי עם עושר צורני שלעיתים שאל אלמנטים קלאסיים – פורטיקו, פרופורציה שקולה, תחושת כובד אזרחי – והתאים כל עיצוב לאתר הספציפי שלו במקום לכפות נוסחה הניתנת לשכפול. מאוחר יותר בקריירה שלו הוא ספג גם אסתטיקה של היי-טק, ושילב בנייה מפלדה וזכוכית בפרויקטים תוך שהוא עדיין פועל לשימור מה שצופים כינו אווירה מגורים מובחנת, ניסיון למנוע ממבני ציבור רחבי היקף להרגיש חסרי אישיות.
הזמנות בולטות
מורשתו הבנויה של הולצבאואר משתרעת על פני מבני ממשל, תשתיות תחבורה ופרויקטים של שימוש חוזר מותאם ברחבי אוסטריה, גרמניה, קנדה ומעבר לכך. ה-Landhaus שלו, מושב ממשלת מדינת פורארלברג בברגנץ, העסיק אותו מ-1975 עד 1981 ונותר אחת מיצירותיו המצוטטות ביותר. הוא תרם לתכנון תחנות למערכת המטרו של ונקובר בין 1981 ל-1986, ובאותה תקופה עיצב את הפקולטה למדעי הטבע בזלצבורג (1982–1986) ובית שנבנה עבור אספן אמנות פרטי (1978–1981). בווינה הוא עיצב את קו הרקיע והתשתית של העיר שוב ושוב בשנות ה-90 וה-2000: בניין המשרדים מגדל אנדרומדה (1996–1998), פיתוח מחדש של אחד ממבני מחזיקי הגז ההיסטוריים גזומטר (Gasometer) לדיור משולב (1999–2001), ומרכז המחקר והטכנולוגיה מגדל טק גייט (2003–2005). הוא גם עיצב את הפיתוח מחדש של תחנת הרכבת המרכזית של לינץ בין 2001 ל-2005, ולקראת סוף הקריירה שלו חזר לאזור הולדתו עם בית למוצרט (House for Mozart), אולם הופעות שהושלם בזלצבורג בשנת 2006.
הגזומטרים של וינה: עצמות ישנות, שימוש חדש
בין פרויקטים אלו, תרומתו של הולצבאואר לשימוש החוזר ב-Gasometer D של וינה בולטת כזיקוק של שיטתו. ארבעת מחזיקי הגז הגליליים מלבנים, שנבנו בסוף המאה ה-19 והוצאו משימוש בשנות ה-80, דומיינו מחדש על ידי קבוצת אדריכלים שכללה את הולצבאואר כמתחמי דיור, מסחר ובידור משולבים, כאשר מעטפות הלבנים ההיסטוריות נשמרו כמעטפת חיצונית מגנה סביב מבני פלדה וזכוכית חדשים לחלוטין שנבנו בתוכם. הגישה – שמירה על הצורה הישנה קריאה, הכנסת פונקציה חדשה בלי להעמיד פנים שהבניין חדש – היא למעשה אותה לוגיקה שהוא יישם עשורים קודם לכן על מבני ממשלה ופקולטות אוניברסיטאיות, רק מכוונת כלפי מורשת תעשייתית במקום אתרי שדה ירוק.
מדוע וילהלם מכונה גאון
המקרה בעד גאונותו של הולצבאואר אינו בנוי על רעיון מהפכני יחיד או סגנון ויזואלי מובהק שמזהה מיד את ידו – לפי דברי מעריציו, התכונה המגדירה שלו הייתה קרובה יותר לשיקול דעת ממושמע מאשר להשראה בודדת: היכולת לקרוא אתר קשה, מעטפת היסטורית או תדריך מוסדי ולהפיק מבנה שמשרת את תפקידו מבלי לדרוס את סביבתו. זוהי מיומנות אמיתית ותובענית, קרובה יותר לתפיסה המאומנת של עורך טוב מאשר להמצאה גולמית של צייר, וזו הסיבה שרטרוספקטיבות על הקריירה שלו מדגישות מגוון ועקביות – מבני ממשלה, תחנות מעבר, פקולטות אוניברסיטאיות, שימוש חוזר מותאם – על פני יצירת מופת אחת. הטיעון הנגדי הכנה הוא ש"פרגמטי" היא בדיוק המילה המשמשת לתיאורו, ופרגמטיות אינה בדרך כלל התכונה שהיסטוריונים פונים אליה כשמגיעים למילה גאון; הולצבאואר לא בנה אף צורה איקונית אחת שנכנסה לתרבות הפופולרית כפי שעשו כמה מבני דורו, והמוניטין שלו נשען יותר על עשורים של אדריכלות אזרחית מיומנת ואינטליגנטית מבחינה הקשרית ועל השפעתו כמורה וכמנהל אוניברסיטה מאשר על כל זינוק יצירתי יחיד. האם הרקורד הזה מסתכם בגאונות או בשליטה מקצועית מתמשכת היא שאלה אמיתית שהמקורות הזמינים אינם פותרים לכאן או לכאן.
מורשת
הולצבאואר נפטר ב-15 ביוני 2019, בווינה, בגיל שמונים ושמונה, לאחר שהקדיש יותר מחצי מאה לעיצוב המרקם האזרחי והמגורים של הבירה האוסטרית. הקריירה שלו תועדה במונוגרפיה וילהלם הולצבאואר: 50 שנות אדריכלות, שפורסמה בשנת 2006, והבניינים שלו – ה-Landhaus בברגנץ, הגזומטרים של וינה, תחנת הרכבת של לינץ – נותרו בשימוש ציבורי יומיומי, עדיין מבצעים את עבודת הציבור השקטה והלא-ראוותנית שעבורה עיצב אותם. שנותיו כרקטור האוניברסיטה לאמנויות שימושיות בווינה הותירו גם מורשת שנייה, פחות גלויה: דור של אדריכלים אוסטרים שהוכשרו תחת מדריך שלמד את מלאכתו שלו בסטודיו של קלמנס הולצמייסטר ונשא את השושלת הזו קדימה אל תוך סוף המאה ה-20.