וון ג'יאבאו: "סבא וון" והרפורמות שחיכו
בתוך שעות מרעידת האדמה בסצ'ואן בשנת 2008, ראש ממשלה בן 66 לבוש במעיל רוח הופיע בטלוויזיה בקצה ההריסות, כשהוא דוחק בצוותי החילוץ להמשיך ומצהיר שיש לחלץ ניצולים "כל עוד יש שמץ של תקווה". התמונה הזו נחרתה בזיכרון, וכך גם הכינוי שהעניקה לו ברחבי סין: "סבא וון". זה היה המיתוג הפוליטי המוצלח ביותר שלו בעשור שבו כיהן בתפקידו – ומבקריו יטענו מאוחר יותר שזה גם היה הדבר העמיד ביותר בו.
מגיאולוג למשרד הכללי
וון ג'יאבאו (Wen Jiabao) נולד ב-15 בספטמבר 1942 בטיאנג'ין, והוכשר לא במשפטים או בכלכלה אלא בגיאולוגיה; הוא השלים תארים ראשון ומתקדם במיפוי גיאולוגי ובגיאולוגיה מבנית במכון הגיאולוגי של בייג'ינג בין השנים 1960 ו-1968. הוא בילה עשור בלשכה הגיאולוגית המחוזית של גאנסו, שם התקדם עד לתפקיד ראש הלשכה ובסופו של דבר לסגן שר הגיאולוגיה ומשאבי המינרלים – חניכות טכנית אפורה הרחק מהפוליטיקה הסיעתית של בייג'ינג, מה שאולי סייע לו לשרוד אותה בהמשך.
לשרוד כל פטרון
הרפורמטור של המפלגה הו יאובאנג (Hu Yaobang) "גילה" את וון בשנת 1985 והכניס אותו לוועד המרכזי ולפוליטביורו. וון עשה אז דבר שכמעט אף אחד אחר בפוליטיקה הסינית העילית לא הצליח לעשות: הוא כיהן כמנהל המשרד הכללי של המפלגה הקומוניסטית תחת שלושה מזכירים כלליים עוקבים – הו יאובאנג, ג'או צייאנג (Zhao Ziyang) וג'יאנג דזה-מין (Jiang Zemin) – שכל אחד מהם הסתכסך עם ההנהגה סביבו או הודח על ידה. החשוב מכל, וון ליווה אישית את הרפורמטור ג'או צייאנג לכיכר טיאנאנמן במהלך הפגנות 1989, והופיע בתצלום המפורסם כיום של ג'או פונה לסטודנטים שובתי רעב דרך מגפון. ג'או הושם במעצר בית למשך שארית חייו בשל אותה הזדהות. וון לא. הישרדותו דרך אותה טיהור, ודרך התהפוכות הפוליטיות של העשור שלאחר מכן, היא העדות הברורה ביותר לכישור ספציפי: יכולת לקרוא בדיוק עד כמה הנאמנות המוסדית יכולה להימתח מבלי להישבר, במערכת שהשמידה אנשים שניחשו לא נכון.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עשר שנים כראש ממשלה
לאחר שמונה לראש ממשלה במרץ 2003 ונבחר מחדש ב-2008, וון הנהיג את המדיניות הרחק ממודל הצמיחה המונע מייצוא חופי לעבר פיתוח כפרי ותמיכה בחקלאות, ובאופן בולט ביותר ביטל את מס החקלאות של סין – היטל ששורשיו נמתחו אלפי שנים לאחור – בשנת 2005. הוא הוביל את המדינה דרך התפרצות ה-SARS בשנת 2003 והמשבר הפיננסי העולמי של 2008, כשהוא משחרר חבילת תמריצים של ארבעה טריליון יואן ששמרה על צמיחה חיובית בסין בעוד חלק גדול מהעולם נפל למיתון, והציג מסגרת מדיניות של "חמשת התיאומים המקיפים" שמטרתם לטפל בחוסר האיזון בין העיר לכפר ובין האזורים השונים ובמתח הסביבתי. עד שפרש מתפקידו, פורבס דירג אותו במקום ה-14 ברשימת האנשים החזקים בעולם לשנת 2011, מדד לכמה מרכזי הפך משרד ראש הממשלה, ווון אישית, להערכות גלובליות של הממשל הסיני, גם כאשר הנשיאות תחת הו ג'ינטאו (Hu Jintao) משכה תשומת לב אישית מועטה יותר בחוץ לארץ.
קולו של הרפורמטור, ברובו ללא מענה
וון טיפח מוניטין, יותר מכל מנהיג בכיר אחר בדורו, כתומך בליברליזציה פוליטית, באומרו שוב ושוב לקהלים – כולל בפורום הכלכלי העולמי בדאליאן בשנת 2011 – שרפורמה פוליטית היא "משימה דחופה" ומזהיר כי "ללא רפורמה פוליטית, סין עלולה לאבד את מה שהשיגה" מבחינה כלכלית. אנליסטים באותה עת היו סקפטיים גם כשציינו את הרטוריקה: פרשנות ממכון ברקלי למזרח אסיה תיארה את קריאותיו החוזרות ונשנות לרפורמה ככאלו המסתכמות בעיקר ב"ז'רגון פוליטי מעורפל ותוכניות מעורפלות", בעודם זוקפים לזכותו "מידה של תעוזה" ביחס לעמיתיו. שום רפורמה דומה לא התרחשה במשמרת שלו, והסופר המתנגד יו ג'יה (Yu Jie) היה בין אלו שטענו בפומבי שהדמות הפופולרית של "סבא וון" הסתירה מנהיג שהרטוריקה שלו הקדימה בעקביות את מדיניותו.
חקירת עושר המשפחה
באוקטובר 2012, תחקיר של הניו יורק טיימס דיווח כי משפחתו המורחבת של וון – אשתו, ג'אנג פיילי (Zhang Peili), שהרוויחה מסחר בתכשיטים ויהלומים, ובנו, וון יונסונג (Wen Yunsong), ממייסדי קרן ההשקעות הפרטית New Horizon Capital, לצד קרובי משפחה אחרים – שלטה בנכסים בשווי של לפחות 2.7 מיליארד דולר, שנצברו ברובם במהלך שנות כהונתו. הדיווח פורסם רגע לפני חילופי ההנהגה ונתפס באופן נרחב כעדות לצביעות מאחורי התדמית הרפורמיסטית או, בקריאה חלופית שדחפו כמה אנליסטים, כאות ששוגר נגדו על ידי יריבים בתוך המפלגה. וון ביקש מהמפלגה לחקור את הטענות; לא פורסמו ממצאים פומביים בעקבות זאת.
מדוע וון מכונה גאון
המוניטין של וון נבנה כמעט כולו על הישרדות פוליטית ומיומנות בימתית, לא על מקוריות אינטלקטואלית או כלכלית, וראוי לומר זאת בגלוי. הוא הוכשר כגיאולוג, לא ככלכלן או תיאורטיקן, ולא הותיר אחריו דוקטרינה ברורה הניתנת להשוואה לכלכלה של לי קצ'יאנג (Li Keqiang) או לתוכנית הרפורמה של ג'ו רונגג'י (Zhu Rongji); הישגו המקומי המובהק, סיום מס החקלאות, היה משמעותי אך מנהלי ולא חדשני מבחינה מושגית. המיומנות של וון הייתה טמונה בחוש נדיר, כמעט פורנזי, לתזמון מוסדי: לשרת שלושה מזכירים כלליים שכל אחד מהם נפל מגדולתו סביבו בעוד הוא לבדו המשיך לטפס, ולעמוד לצד ג'או צייאנג ברגע הפוליטי המסוכן ביותר של התקופה מבלי לחלוק את גורלו של ג'או. זוהי יכולת אמיתית ולא שגרתית – קריאת הקצה המדויק של נאמנות מקובלת במערכת אטומה ומועדת לטיהורים – אך זהו כישור של שורד, לא של הוגה, והמבקרים צודקים בכך שהצהרותיו המצוטטות ביותר על דמוקרטיה ורפורמה מעולם לא לוו בפעולה ממשית שאותה יכול היה להציג. אם וון ראוי לתואר כלשהו, הרי זה עבור הכיול של קריירה שבילה מבלי לטעות מעולם בשאלה מי עומד ליפול.
מורשת
וון עזב את התפקיד במרץ 2013 עם מורשת חצויה באמת: זיכרון ציבורי חם שנבנה על צילומי רעידת האדמה והקלת המס הכפרי, רצף של הבטחות רפורמה שלא מומשו, וענן לא פתור מעל ענייני הכספים של משפחתו שאף הוא ואף המפלגה לא התייחסו אליהם באופן מלא בציבור. שני חצאי המורשת הזו מעולם לא התיישבו זה עם זה במלואם – הגיאולוג שביטל מס בן אלפי שנים ועמד בקצה ההריסות כשהוא דוחק במחלצים להמשיך, ופטריארך המשפחה שהונם של קרוביו הצטבר, ברובו ללא הסבר, לאורך אותן עשר שנים.