ו. רוס אשבי: הפסיכיאטר שהנדס הסתגלות
במשך ארבעים וארבע שנים, משנת 1928 ועד השנה שבה מת, ניהל רוס אשבי (W. Ross Ashby) יומן. הוא משתרע על פני עשרים וחמישה כרכים ו-7,189 עמודים, וכיום הוא שמור בספרייה הבריטית. מעט מאוד מתוכו הוא יומן אישי. זהו מחברת עבודה – התיעוד המתמשך של אדם אחד השואל שאלה אחת לאורך כל חייו הבוגרים: מה באמת נדרש כדי לבנות משהו שמסוגל להסתגל? הוא היה פסיכיאטר בבית חולים במקצועו. הוא השיב על השאלה באמצעות מכונה.
קיימברידג' והכשרה רפואית
אשבי נולד בלונדון ב-6 בספטמבר 1903, בן לאדם שעבד בסוכנות פרסום. הוא החל את לימודיו בקולג' סידני סאסקס (Sidney Sussex College) בקיימברידג' בשנת 1921 ונשאר שם עד 1928, כשהוא מסיים תואר ראשון ב-1924 ומוסמך ברפואה, M.B. ו-B.Ch., בשנת 1928, עם הכשרה קלינית בבית החולים סנט ברתולומיאו (St Bartholomew's Hospital). קיימברידג' המשיכה להעניק לו תארים לאחר מכן: תואר שני ב-1930, דיפלומה ברפואה פסיכולוגית ב-1931, ודוקטור לרפואה (M.D.) ב-1935.
להכשרה הרפואית יש חשיבות. אשבי מעולם לא היה מהנדס שנקלע לביולוגיה; הוא היה קלינאי שבילה את ימי עבודתו בין אנשים שיכולת הוויסות העצמי שלהם קרסה, ורצה לדעת מהו וויסות. הוא החל כפסיכיאטר קליני במועצת מחוז לונדון (London County Council) בשנת 1930, ומ-1936 עד 1947 שימש כפתולוג מחקר בבית החולים סנט אנדרו (St Andrew's Hospital) בנורת'המפטון – בית חולים פסיכיאטרי פרטי, לא פקולטה לפיזיקה, ושם הונחו היסודות לתיאוריה שלו. המלחמה קטעה זאת עם מינוי: הוא שירת כמייג'ור בחיל הרפואה של הצבא המלכותי (Royal Army Medical Corps) בהודו בין השנים 1945 ל-1947.
ההומאוסטאט
בשנת 1947 הוא מונה למנהל מחקר בבית החולים בארנווד האוס (Barnwood House Hospital) בגלוסטר, תפקיד שמילא עד 1959. שם, בשנת 1948, הוא בנה את ההומאוסטאט: מכונה אלקטרו-מכנית המסוגלת להתנהגות מסתגלת, וההדגמה המכנית הראשונה למה שכינה אולטרה-יציבות (ultrastability).
הרעיון שמאחורי המכונה מעודן יותר מהתיאור הפופולרי של מכונה המחפשת שיווי משקל. התקן רגולטורי רגיל – תרמוסטט – מתקן סטיות באמצעות חוק בקרה שהגדיר המתכנן. ההומאוסטאט היה מסוגל לעשות משהו אחר: כאשר הופרע מעבר לטווח שהארגון הנוכחי שלו יכול היה להתמודד איתו, הוא שינה את הארגון הזה, וחיפש באופן אקראי למדי בין הפרמטרים הפנימיים שלו עד שנתקל בתצורה ששמרה על יציבות שוב. לא הייתה לו תשובה מובנית מראש. הייתה לו פרוצדורה למציאת תשובות לבעיות שהמתכנן שלו מעולם לא צפה, והוא מצא אותן באמצעות ניסוי שהיה עיוור באמת.
זו הייתה טענה פילוסופית מחופשת לחומרה. הסתגלות, טען אשבי, אינה דורשת ראיית הנולד, כוונה או אינטליגנציה במובן מיוחד כלשהו. היא דורשת רק מערכת שיכולה לארגן את עצמה מחדש כאשר המשתנים החיוניים שלה חורגים מטווח ההישרדות שלהם. הצבים של גריי וולטר (Grey Walter) זכו ליותר תשומת לב תקשורתית; ההומאוסטאט של אשבי נשא את הרעיון הקשה יותר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עיצוב למוח
הוא הציג את הכול ב-עיצוב למוח (Design for a Brain) בשנת 1952. הכותרת מתגרה במכוון, והספר אינו עבודה במדעי המוח – יש בו מעט מאוד רקמת מוח. זוהי טענה שהמאפיינים החיוניים של מערכת עצבים ניתנים להגדרה בצורה מופשטת, כמערכת דינמית שתנאי היציבות שלה ניתנים לכתיבה, וברגע שהגדרת אותם, המצע הביולוגי הופך לפרט של יישום.
באותה עת הוא היה בתוך המעגל הבינלאומי הקטן שהמציא את הקיברנטיקה. הוא היה ממייסדי מועדון הראציו (Ratio Club), החברה הבריטית לארוחות וויכוחים שהקיפה את אלן טיורינג (Alan Turing), והשתתף בוועידת מייסי (Macy Conference) בשנת 1952, שם התגבשה הזרוע האמריקאית של התחום – נורברט וינר (Norbert Wiener) וקלוד שאנון (Claude Shannon).
רק מגוון יכול לספוג מגוון
הספר מבוא לקיברנטיקה (An Introduction to Cybernetics) פורסם בשנת 1956, והוא מכיל את התוצאה שהאריכה ימים יותר מכל דבר אחר שעשה. חוק המגוון הנדרש (Law of Requisite Variety) קובע, בניסוחו, ש"רק מגוון ב-[מערכת הוויסות] יכול להקטין את המגוון הנובע מ-[הפרעות]."
במילים פשוטות: בקר יכול להתמודד רק עם מספר מצבים מובחנים כמספר התגובות המובחנות העומדות לרשותו. אם העולם יכול להציב בפניך אלף הפרעות שונות ולך יש חמישים תגובות זמינות, תשע מאות וחמישים מההפרעות הללו יחדרו, ושום פיקחות בפריסת החמישים שלך לא תשנה את הספירה. לוויסות יש מגבלת קיבולת קשיחה, והמגבלה ניתנת למדידה.
החוק הוא אחת התוצאות הכמותיות הבודדות והאמיתיות במדעי החברה והניהול. סטפורד ביר (Stafford Beer) בנה עליו תיאוריה שלמה של תכנון ארגוני. הוא מופיע מחדש בתכנון של הכול, ממודלים של מערכת החיסון ועד מבנים תאגידיים, והוא מסביר, בשורה אחת, מדוע מוסדות פשוטים אינם יכולים לנהל מוסדות מסובכים.
אילינוי
אשבי ניהל את מכון בורדן לנוירולוגיה (Burden Neurological Institute) בבריסטול לזמן קצר, ולאחר מכן בשנת 1960, בהזמנתו וארגונו של היינץ פון פורסטר (Heinz von Foerster), עבר לאוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין כפרופסור לביופיזיקה ולהנדסת חשמל – פסיכיאטר שמונה לפקולטה להנדסה, מה שממחיש עד כמה עבר צד באופן מלא. הוא נשאר שם עד פרישתו בשנת 1970. הוא כיהן כנשיא האגודה למחקר מערכות כלליות (Society for General Systems Research) בשנים 1962–1964, מונה לעמית פרופסוריאלי של כבוד באוניברסיטת ויילס ב-1970 ולעמית הקולג' המלכותי לפסיכיאטרים בשנת 1971.
מדוע רוס מכונה גאון
אשבי כונה התיאורטיקן המרכזי של הקיברנטיקה אחרי וינר, והתכונה הספציפית שמצדיקה את התיאור היא כישרון להפשטה רדיקלית – הפשטת תופעה מכל תכונה מלבד זו שגורמת לה לעבוד. כשעמד מול מוחות, הוא הסיר את הנוירונים. כשעמד מול בקרה, הוא הסיר את תכני הבקר ושמר רק על ספירה של המצבים האפשריים שלו. מה שנותר היו תוצאות כלליות כל כך שהן חלו על תרמוסטט, בית חולים פסיכיאטרי וכלכלה לאומית ללא שינוי, וקפדניות כל כך שניתן היה להוכיח אותן ולא רק לטעון אותן. מעט מאוד אנשים יכולים לפעול בגובה כזה מבלי לייצר ריקנות; אשבי ייצר משפטים.
טיעון הנגד הוא שאותה הפשטה היא הסיבה לכך שהוא אינו מפורסם. הוא ידוע פחות מאנשים רבים שעבודתו עיצבה – הרברט סיימון (Herbert Simon), סטפורד ביר, סטיוארט קאופמן (Stuart Kauffman) ביניהם – בחלקה כי קל להעריץ כלליות ללא יישום אך קשה להשתמש בה. ההומאוסטאט חיפש יציבות באמצעות ניסוי אקראי, שזו הדגמה של עיקרון ולא מודל סביר לאופן שבו מערכת עצבים אמיתית לומדת; הוא אינו ניתן להרחבה (scale), ואשבי מעולם לא הראה שהוא יכול להיות כזה. הקיברנטיקה כדיסציפלינה התפזרה בשנות ה-70, שאלותיה נבלעו בתורת הבקרה, בינה מלאכותית ומדעי המורכבות, ושמו של אשבי הלך בעקבותיה. קריאה ביקורתית תגדיר אותו כפורמליסט מעולה שהמכונה המרכזית שלו הייתה צעצוע ושתחומו התמוסס. מה שקריאה כזו מחמיצה הוא את חוק המגוון הנדרש, שאינו צעצוע, אינו מעורפל, ומעולם לא הופרך.
מורשת
גידול מוחי בלתי ניתן לניתוח אובחן ביוני 1972. אשבי מת ב-15 בנובמבר של אותה שנה, והיומן נעצר לאחר ארבעים וארבע שנים.
הישרדותו של היומן הולמת. אמונתו של אשבי הייתה שאינטליגנציה אינה חומר אלא ארגון – שמה שחשוב בנפש הוא צורת הדינמיקה שלה, לא החומר שעליו היא פועלת. כל ויכוח שמתנהל כיום על השאלה האם מכונות יכולות לחשוב מבוסס על הנחה זו, בדרך כלל מבלי לדעת של מי הייתה ההנחה הזו. כל 7,189 העמודים הם הדגמה של אותו דבר שהוא בנה לתוך ההומאוסטאט: המשך להשתנות עד שמשהו יחזיק מעמד.