ווֹ נְגוּיֶן גִיאַפּ (Võ Nguyên Giáp): הגנרל שלמד בעצמו ושבר שתי אימפריות
באביב 1954, צנחנים צרפתים שהתבצרו בעמק שנקרא דְיֶין בְּיֶין פוּ (Điện Biên Phủ) הביטו למעלה אל קווי הרכס שלטענת המודיעין שלהם היו בלתי עבירים לתותחים כבדים — ומצאו ארטילריה המופנית כלפיהם. היא לא הגיעה בדרכים, אלא על גבם של עשרות אלפי סבלים ואופניים מותאמים, שנגררו חלק אחר חלק דרך הג'ונגל במשך חודשים של עבודה חשאית. האיש שהורה על כך מעולם לא למד באקדמיה צבאית. הוא היה מורה להיסטוריה.
נתיבו של מורה למהפכה
ווֹ נְגוּיֶן גִיאַפּ נולד ב-1911 בכפר אן שָה (An Xá), מחוז לֶה טְווּי (Lệ Thủy), במחוז קוּוָאנְג בִּינְה (Quảng Bình), בן למשפחה של חקלאי-מלומד קונפוציאני זוטר בעל עמדות לאומניות חזקות. הוא למד היסטוריה ומשפטים בחוּאֶה (Huế) ובהאנוי, ולמשך זמן מה לימד היסטוריה בתיכון פרטי בהאנוי, וכתב מאמרים בנושאים אנטי-קולוניאליים בעיתונות הווייטנאמית. דבר בנתיבו לא הצביע על פיקוד על צבאות. מה שניתב אותו מחדש היה הפוליטיקה: מעצרים חוזרים ונשנים על ידי המשטרה הקולוניאלית הצרפתית בשל פעילותו הארגונית דחקו אותו, עד סוף שנות ה-30, אל מחוץ לכיתה ואל תוך המחתרת המהפכנית שתמלא את שארית חייו.
יגון והתהוות של מהפכן
המחיר האישי הגיע מוקדם ובעוצמה. אשתו של גִיאַפּ, נְגוּיֶן תִּי קוּוָאנְג תַּאי (Nguyễn Thị Quang Thái), נעצרה על ידי המשטרה הצרפתית ועל פי הדיווחים מתה בכלא; גיסתו הוצאה להורג. ביוגרפים שחקרו את הקריירה שלו טוענים כי האובדן חידד את מחויבותו הפוליטית יותר מאשר עיצב טקטיקה כלשהי — הוא לא הפך למפקד אכזרי יותר בשל כך, אלא למהפכן בעל שכנוע פנימי מתמיד. בתקופה זו הוא הצטרף לתנועת הווייט מין (Việt Minh) של הוֹ צִ'י מִין (Hồ Chí Minh), הברית שבאמצעותה נלחמו הקומוניסטים של וייטנאם תחילה בכיבוש היפני, ולאחר מכן בשלטון הקולוניאלי הצרפתי שחזר.
בניית צבא מאפס
הישגו המרכזי של גִיאַפּ היה מוסדי לא פחות מאשר טקטי: הוא בנה את צבא העם הווייטנאמי (Vietnam People's Army) בעיקרו ממיליציה של כמה עשרות לוחמים לכוח המסוגל להביס כוח קולוניאלי מערבי באופן מוחלט. הדוקטרינה שלו, שגובשה במשך שנים ולא הוכרזה בטקסט בודד, שילבה תיאוריות מאואיסטיות של מלחמת עממים ממושכת, מדריכים צבאיים צרפתיים שספג כתלמיד, וקריאה מעמיקה בהיסטוריית ההתנגדות הווייטנאמית נגד פולשים סינים ואחרים. לדוקטרינה היו שלושה שלבים — הטרדה גרילָאית לשחיקת האויב, קרבות סדורים כשהתאזן כוח האדם, ובסופו של דבר, התקוממות כללית. לוגיסטיקה לא הייתה מחשבה משנית בגישה זו; היא הייתה הגישה עצמה. העברת תותחים ואורז בידיים על פני שטח שאף צבא לא היה אמור להיות מסוגל לנצל הפכה לסימן ההיכר של גִיאַפּ.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המצור שסיים אימפריה
סימן ההיכר ההוא הגיע לביטויו המלא בדְיֶין בְּיֶין פוּ ב-1954. מפקדים צרפתים בחרו בעמק מתוך אמונה שריחוקו הופך אותו לבלתי נגיש לארטילריה כבדה, וכי כל מצור יוכרע על ידי כוחם האווירי ועליונות האש שלהם. כוחותיו של גִיאַפּ בילו חודשים בשינוע ידני של תותחים כבדים אל הגבעות שמסביב תחת הסוואה, כיתרו את חיל המצב, ולאחר מכן שחקו אותו במצור שהסתיים בכניעה צרפתית. התבוסה הולידה ישירות את הסכמי ז'נבה ב-1954 ואת סיומו של קרוב למאה שנות שלטון קולוניאלי צרפתי בהודו-סין. היה זה, בכל קנה מידה, אחד הקרבות המכריעים של המאה העשרים, והוא פרסם את שמו של גִיאַפּ בעולם, כשהוא קשור מאז ומתמיד לרעיון שכוח חלש יותר מבחינה חומרית יכול להערים על כוח חזק יותר.
ממלחמת גרילה למלחמה כוללת
כשר ההגנה בין השנים 1946–1980 — תקופת כהונה המשתרעת על פני מלחמה נגד צרפת, ארצות הברית, ובסופו של דבר סין — יישם גִיאַפּ את אותו היגיון בסיסי נגד צבא אמריקאי גדול ומצויד הרבה יותר: משיכת כוח עליון טכנולוגית למלחמה ארוכה של שחיקה, שבה הוא יכול לנצח צבאית אך לא פוליטית. מתקפת טֶט (Tết) של 1968 היא הפרק השנוי ביותר במחלוקת בתיעוד זה. היסטוריונים חלוקים בשאלה עד כמה גִיאַפּ תכנן אותה ישירות, והיא הייתה יקרה מאוד מבחינה צבאית לכוחות צפון וייטנאם והווייט קונג (Việt Cộng) בשטח. אך היא השיגה את הקרע הפוליטי והפסיכולוגי בתמיכת הציבור האמריקאי, מטרה אליה כיוונה האסטרטגיה הרחבה יותר של גִיאַפּ, המשקפת את שכנועו שקרבות יכולים להיות שווים הפסד טקטי אם הם מוכרעים בתנאים שהכריעו למעשה את המלחמה.
כוח דועך, סמל מתמשך
השפעתו של גִיאַפּ בתוך הנהגת וייטנאם הצטמצמה מסוף שנות ה-70 ואילך, כאשר יריבים מפלגתיים פנימיים — בהם לֶה דְווּאָן (Lê Duẩn) — דחקו אותו ממוקדי קבלת ההחלטות הפנימיים ביותר, גם בעודו שומר על תארים מיניסטריאליים. הוא נותר, לאורך שארית חייו הארוכים, קול ציבורי מכובד ולא כזה השולט במוקדי הכוח, כשהוא משמיע לעיתים דעות חלוקות על מדיניות כלכלית וסביבתית בעשוריו האחרונים. הוא מת בהאנוי באוקטובר 2013 בגיל 102 ונקבר בווּנְג צ'וּוָאה (Vũng Chùa) שבמחוז מולדתו קוּוָאנְג בִּינְה, בהלוויה שגררה אבל ציבורי רחב ברחבי המדינה.
מדוע גִיאַפּ מכונה גאון
המילה נדבקה לגִיאַפּ מוקדם ודבקה בו: כותרות עיתונים אמריקאיים במותו כינו אותו "גאון צבאי", ובתוך וייטנאם הוא מואדר רשמית כאסטרטג מבריק, המדורג בפנתאון הלאומי שני רק להוֹ צִ'י מִין. הטענה נשענת על סוג ספציפי ובר-הגנה של אינטליגנציה — לא מבריקות מופשטת אלא יכולת חריגה להתאים שאיפות לאמצעים: להביט במה שכוח מהפכני חמוש ומתוקצב בצורה דלה יכול באמת להעביר דרך שטח ג'ונגל, ולבנות דוקטרינה ומערכת לוגיסטית בדיוק סביב האילוץ הזה במקום לנסות להתעלם ממנו. ניצחונו בדְיֶין בְּיֶין פוּ היה פחות הבזק של השראה טקטית ויותר תוצאה של חודשים של ארגון לא זוהר ומשמעתי — קרוב יותר, אולי, לגנרליות כלוגיסטיקה וכוח רצון מאשר כאינטלקט טהור. הטיעון הנגדי הכן הוא ממשי: לגִיאַפּ לא הייתה הכשרה צבאית פורמלית והוא עשה טעויות יקרות, הבולטת שבהן היא המחיר האנושי של מתקפת טֶט ושל מתקפות קודמות, שהיסטוריונים מערביים וכמה וייטנאמים מתחו עליהן ביקורת כבזבזניות בכוח אדם. הוא היה גם, בעשור האחרון למלחמה, יותר דמות ייצוגית מאשר המתכנן המכריע. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא התוצאה — הוא אחד המפקדים הבודדים בהיסטוריה המודרנית שזוכים לזכות הבסת שתי מעצמות שונות במלחמות עוקבות.
מורשת
בווייטנאם, דיוקנו של גִיאַפּ עדיין תלוי בבתים ובמשרדים, רחובות ברחבי המדינה נושאים את שמו, ומערכותיו נלמדות בבתי הספר כפרקים מרכזיים בסיפור הלאומי. בחו"ל, המוניטין שלו נשמר בעיקר בקרב היסטוריונים צבאיים הלומדים את דְיֶין בְּיֶין פוּ כמקרה בוחן לספרי לימוד על האופן שבו לוגיסטיקה, פני שטח וסבלנות יכולים לנטרל כוח אש עליון — המורה שהפך לגנרל אשר, בלי שפיקד מעולם ממכללה למלחמה, לימד שני צבאות מערביים את גבולות כוחם שלהם.