ולדימיר ויסוצקי: הקול שהמדינה לא יכלה להדפיס
הוא הלך לעולמו ב-25 ביולי 1980, בעיצומן של אולימפיאדת מוסקבה, כאשר למדינה הסובייטית הייתה כל סיבה להשתיק את החדשות וכמעט את כל האמצעים לעשות זאת. פורסמה הודעה מינימלית בלבד. עד סוף היום מיליוני אנשים ידעו זאת ממילא, ועשרות אלפים מילאו את הרחובות סביב תיאטרון טגנקה כדי ללוות את ארונו. הוא פרסם שיר אחד בלבד בארצו במהלך חייו ומעולם לא הופיע בטלוויזיה הסובייטית.
ילדות בצל המלחמה
ולדימיר סמיונוביץ' ויסוצקי (Vladimir Semyonovich Vysotsky) נולד במוסקבה ב-25 בינואר 1938. אביו, סמיונו ולדימירוביץ', היה קצין מילואים יהודי בצבא האדום מקייב; אמו, נינה מקסימובנה, עבדה כמתרגמת מגרמנית ולקחה את בנה לתיאטרון ללא הרף. כאשר אביו יצא לחזית ב-1941, האם והבן פונו למחוז אורנבורג, שם שהו עד 1943. בין השנים 1947–1949 הוא חי עם אביו ואמו החורגת בבסיס צבאי סובייטי באברסוואלדה (Eberswalde) שבגרמניה הכבושה – אתנחתא נוחה יחסית שנתנה לו מבט של ילד על הצבא מבפנים.
הוא נרשם למכון להנדסה אזרחית במוסקבה ב-1955 ועזב לאחר שנה. החל מ-1956 למד בבית הספר של התיאטרון האמנותי של מוסקבה.
טגנקה
בשנת 1964 הצטרף לתיאטרון טגנקה של יורי לובימוב, הלהקה הנועזת ביותר בברית המועצות, וערך את הופעת הבכורה שלו ב-19 בספטמבר במחזהו של ברכט "הנפש הטובה מסצ'ואן". ההמלט שלו, שעלה ב-29 בנובמבר 1971, הפך להופעה הרוסית המגדירה של התפקיד עבור דור שלם – המלט עם גיטרה והנגאובר, בגילומו של אדם שהקהל כבר הכיר מהקלטות.
היחסים עם לובימוב היו הפכפכים. הבמאי פיטר והחזיר אותו לעבודה שוב ושוב בגלל שתייתו, והתלונן שהוא מביא "תסביך כוכבות" להפקות. הוא המשיך ללהק אותו בכל זאת, מה שאומר לכם את רוב מה שצריך לדעת.
הקלטות
השירים הם הסיבה שהוא חשוב. הוא כתב יותר משש מאות מהם, כמעט כולם בסולמות מינוריים, כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה רוסית בעלת שבעה מיתרים בקול שתואר כוויסקי שנשפך על חצץ. הוא שר בקולות של אנשים אחרים – אסירים, חיילים בחזית, מטפסי הרים, נהגי משאיות, כורים, שיכורים – בז'רגון רחוב מדויק כל כך, שמאזינים הניחו באופן קבוע שהוא ישב בכלא או לחם במלחמה. החומרים המוקדמים נשענו על העולם התחתון; שירי המלחמה שבאו לאחר מכן נשאו את חוויית החיילים הפשוטים בדיוק שהתרבות הרשמית מעולם לא השיגה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המדינה לא הסכימה לשחרר אותו. חברת התקליטים המונופוליסטית מלודיה (Melodiya) הדירה אותו מהקטלוג שלה; מסע הכפשות ב-1968 מיתג את שיריו כ"בלתי מוסריים" ו"אנטי-סובייטיים", והמלחין דמיטרי קבלבסקי התנגד בפומבי לכך שיקבל זמן אוויר ברדיו. לכן השירים נדדו באמצעות "מגניטיזדאט" (magnitizdat) – העתקי סלילים וקלטות ביתיים שעברו מיד ליד ושוכפלו עד שהרעשים בלעו את הגיטרה. הם הגיעו לכל מקום. קוסמונאוטים לקחו אותו למסלול סביב כדור הארץ.
המדיניות בפועל של הרשויות לא הייתה איסור וגם לא תמיכה, אלא ניהול: לסבול אותו, כי דיכויו היה עולה יותר מאשר החיסכון.
ז'גלוב
הקולנוע העניק לו את צורת הלגיטימיות ההמונית היחידה שהותר לו. הסרט "ורטיקל" (1967) הפך אותו לדמות לאומית ודחף את שיריו מהאינטליגנציה אל האוכלוסייה הכללית. ב-1978 הוא גילם את הבלש גלב ז'גלוב בסדרה "את מקום המפגש אי אפשר לשנות", סדרת טלוויזיה שרוקנה את הרחובות הסובייטיים בזמן שידורה ונותרה אחד הדברים הנצפים ביותר שנוצרו ברוסית.
ולאדי
הוא נישא שלוש פעמים: לאיזה ז'וקובה ב-1960, לליודמילה אברמובה ב-1965 – עמה נולדו בניו ארקדי וניקיטה – וב-1 בדצמבר 1970, לשחקנית הצרפתייה מרינה ולאדי, שנשארה אשתו עד מותו. הנישואים פתחו דלת למערב שכמעט לאף אמן סובייטי לא הייתה, והם הותירו את הרשויות באי-נוחות מתמדת.
גופו לא יכול היה לעמוד בקצב שלו. הוא שתה בכבדות במשך רוב חייו הבוגרים והחל להשתמש באמפטמינים בסביבות 1977 כדי להתמודד עם הנגאוברים. עד אפריל באותה שנה הוא היה ביחידה לטיפול נמרץ במרפאה במוסקבה. בסיבוב הופעות במרכז אסיה ביולי 1979 הוא לקה בדום לב, מת קלינית והוחזר לחיים. הוא מת שנה לאחר מכן, בגיל ארבעים ושתיים, כמעט בוודאות מאוטם שריר הלב לאחר שנים של אלכוהול וסמים – אם כי הוריו מנעו נתיחה שלאחר המוות, והסיבה המדויקת עדיין שנויה במחלוקת.
מדוע ולדימיר נקרא גאון
היכולת הספציפית היא פיתום דרמטי בקנה מידה רחב. ויסוצקי כתב יותר משש מאות שירים שכמעט אף אחד מהם אינו בקולו שלו. כל אחד מהם הוא מונולוג שנאמר על ידי מישהו אחר – חבלן, גנב, זאב ניצוד, טייס קרב, אדם בתור – וכל אחד בנוי עם הניב, התלונות וההיגיון של אותו אדם כשהם שלמים. הוא הוכשר כשחקן, והוא השתמש בהכשרה על הדף: השירים אינם מילים עם דמויות בתוכם, הם מחזות דחוסים של איש אחד. זו הסיבה ששירי הפשע שכנעו פושעים ושירי המלחמה שכנעו ותיקים. הוא לא היה אף אחד מהם.
מעל זה מונח הרגל מבני שהמבקרים מצביעים עליו ללא הרף: מטאפורה מורחבת הבנויה בסבלנות בית אחר בית עד שהיא הופכת, בשורות האחרונות, למשהו פוליטי במובהק. תחת צנזורה זו לא הייתה קישוט אלא שיטה. זה אפשר לו לומר את מה שלא ניתן היה לומר, לקהל שאומן על ידי אותה צנזורה להקשיב לכך.
מעמדו אינו שנוי במחלוקת ברצינות בתוך התרבות הרוסית. הוא הבארד (משורר נודד), כפי שברסנס בצרפת; ההשוואות שנעשות בחו"ל הן דילן, או תרכובת רוסית של לנון, ג'וני קאש וטום וייטס.
טענת הנגד היא כנה וראויה לציון. מעט מאוד מזה שורד תרגום: כל האפקט תלוי בסלנג רוסי, חריזה רוסית וקול, כך שקורא שאינו רוסי מקבל את פסק הדין בעיקר על סמך אמון. הוא לא היה משורר רשמי ולא טען להיות כזה; שיר אחד מודפס במהלך חייו הוא עובדה על המדינה, אך זו גם עובדה על הצורה שבה בחר. קריירת המשחק שלו, אמיתית ככל שהייתה, נקטעה שוב ושוב על ידי שתייתו. והמוניטין שלו אינו ניתן להפרדה מהפוליטיקה שדיכאה אותו וממוות בגיל ארבעים ושתיים – הקרבה היא מגבר חזק, ואין דרך להריץ את הניסוי בלעדיה.
מורשת
אוסף השירים הראשון שלו, "העצב", הופיע בסתיו 1981 ונמכר כולו מיד. ב-1987 המדינה שסירבה לפרסם אותו העניקה לו את פרס ברית המועצות לאחר מותו, עבור ז'גלוב ועבור עבודתו כזמר-יוצר – ציון לשבח שמצליח להכיר בשירים מבלי להודות בדיוק על מה הם היו. אנדרטאות הוקמו במוסקבה ב-1995 ועד לפודגוריצה ב-2004; אסטרואיד 2374 נושא את שמו. הוא טמון בבית העלמין וגנקובו (Vagankovo Cemetery), שם אנשים עדיין מניחים פרחים, ושיריו נותרים רפרטואר סטנדרטי בברים רוסיים ובסביב שולחנות המטבח הרוסיים – שבסופו של דבר, שם הם תמיד היו אמורים להיות מושרים.