ולדימיר סורוקין: הסופר שלא הפסיק לחזות את רוסיה
הוא הוכשר כמהנדס נפט, אייר ספרים לפרנסתו, וכתב רומנים שלא יכלו להתפרסם بارצם. ארבעה עשורים לאחר מכן, רוסיה שהמציא בבדיון הפכה קרובה כל כך לזו האמיתית עד שנאלץ לעזוב אותה.
פתיחה
ולדימיר סורוקין הוא הסופר הרציני המטריד ביותר שהוציאה רוסיה מאז נפילת ברית המועצות, והקשה ביותר לסילוק או להתעלמות. הוא הועמד לדין, גונה כפורנוגרף, הואשם בעידוד קניבליזם, ספריו נזרקו לתוך אסלת עיסת נייר ענקית על ידי פעילי נוער פרו-קרמלינים, ולבסוף ראה אותם מוסרים מהמדפים ברוסיה לחלוטין. דבר מכל אלו לא נבע מפרוביקציה לשמה. הוא נבע משיטה: סורוקין כותב בקולות של אחרים – המדינה הסובייטית, הרומן של המאה התשע-עשרה, התזכיר הבירוקרטי – ואז נותן לקול לקרוס לתוך מה שהסתיר. התוצאות גרוטסקיות משום שהמקורות היו כאלה.
חיים מוקדמים
הוא נולד ב-7 באוגוסט 1955 בביקובو, באזור מוסקבה. פרסומו הראשון הגיע ב-1972, בגיל שבע עשרה, בעיתון לפועלי תעשיית הנפט – מוצא רחוק ממוסקבה הספרותית ככל שיכלה ברית המועצות לארגן. בהמשך למד באוניברסיטת גובקין הרוסית הממלכתית לנפט וגז, וסיים לימודי הנדסה ב-1977. הוא הוטבל כנוצרי בגיל עשרים וחמש.
הסירוב המכונן הגיע מוקדם. סורוקין קיבל עבודה כמאייר במגזין סמנה והחזיק מעמד שנה, בטרם בחר לעזוב במקום להצטרף לקומסומול, ארגון הנוער הקומוניסטי שתפקד ככרטיס הכניסה לקריירה סובייטית. היה זה מעשה קטן בעל השלכות קבועות: הוא מיקם אותו מחוץ לכלכלה התרבותית הרשמית בטרם כתב דבר בעל חשיבות, ושם נשאר. לאורך שנות השבעים עבד כאמן גרפי, אייר קרוב לחמישים ספרים והציג בתערוכות.
המחתרת והקונספטואליזם של מוסקבה
החינוך האמיתי של סורוקין התרחש בעולם האמנות הלא-רשמי של מוסקבה בסוף שנות השבעים ושנות השמונים, בקרב ציירים וסופרים של הקונספטואליזם של מוסקבה – מעגל שהתייחס לשפה הסובייטית עצמה כאל חומר הגלם שלה, בדומה לאופן שבו אמני הפופ המערביים התייחסו לפרסום. זהו המפתח לכל מה שכתב לאחר מכן. סורוקין לא יצא לתאר את החיים הסובייטיים. הוא יצא לשחזר את האופן שבו החיים הסובייטיים דיברו, בדיוק כה רב עד שהקורא מפסיק לשים לב, ואז לפוצץ את זה.
מאוחר יותר הוא תיאר את ספריו המוקדמים בדיוק יוצא דופן: "פצצות ספרותיות בינאריות קטנות המורכבות משני חלקים בלתי תואמים: האחד ריאליסטי-סוציאליסטי, והאחר מבוסס על פיזיולוגיה ממשית, מה שמוביל לפיצוץ." התור (1985) הוא רומן המורכב כמעט כולו מקולות שנקלטו במקרה של אנשים העומדים בתור למוצרים שאולי לעולם לא יגיעו – החוויה הסובייטית המכוננת המובאת כדיאלוג טהור. הנורמה, שנכתבה בין השנים 1979 ו-1983, מעבירה את הקורא שגרה שאינה ניתנת להדפסה כאן ובלתי אפשרית לשכחה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דבר מכל אלו לא יכול היה להופיע במולדת. עבודתו נאסרה בברית המועצות טרום-הפרסטרויקה והופצה בסמיזדאט ובחו"ל. פרסומו הראשון בתוך ברית המועצות הגיע רק בנובמבר 1989, במגזין הלטבי רודניק. עד 1992 היה קובץ הסיפורים שלו מועמד לפרס בוקר הרוסי. סופר המחתרת הפך, מבלי לשנות דבר, לדמות ספרותית לאומית.
שערורייה
בשנת 2002 באה המדינה בעקבותיו. הפргаות אורגנו נגד שומן כחול – רומן שבו סופרים סובייטים ורוסים משובטים מייצרים חומר מסתורי, הכולל סצנת מין בין סטלין לחרושצ'וב – וסורוקין נחקר בחשד לעבירות פורנוגרפיה. התיק קרס, אך הקמפיין קבע את הדפוס: הוא היה הסופר שאת ספריו אנשים שרפו מבלי לקרוא. בשנת 2016 חזרו פעילים פרו-קרמלינים, הפעם כשהם מאשימים אותו בקיצוניות ועידוד קניבליזם, על בסיס "נסטיה", סיפור סאטירי משנת 2000 שבו ילדה נצלית ונאכלת על ידי משפחתה ביום הולדתה השישי-עשרה.
כתב האישום מחמיץ את מה שהבדיון עושה. הקניבליזם של סורוקין, הסקאטולוגיה והאלימות שבו אינם אפקטים של זעזוע המונחים על גבי סיפור; הם הטיעון של הסיפור, הצורה המילולית של מה שעושה אידאולוגיה לאנשים שבתוכה. הוא קרוב יותר לסוויפט מאשר לכל פרובוקטור מודרני.
הרומנים הנבואיים
לאחר שנת 2000 עבודתו של סורוקין פנתה מעברה של סובייט לעתידה של רוסיה, וכאן נח כיום המוניטין שלו. יום האופריצ'ניק (2006) מסופר מנקודת מבטו של אוכף חוק מטעם המדינה ברוסיה של שנת 2027: צאר שולט מהקרמלין, חומת-ענק רוסית חוצצת בין המדינה למערב, השפה הולכת ומתעבה בסינית, והמשטרה החשאית של איוואן האיום שוחזרה כמוסד מודרני. הוא התקבל כסאטירה פרועה. הוא התיישן לכדי משהו קרוב יותר לדיווח עיתונאי.
הוא הרחיב את החזון ב-הקרמלין המתוק (2008), סופת השלגים (2010) – נובלה קלאסית רוסית שלעולם אינה מגיעה לשום מקום – וב-טלוריה (2013), יבשת מקוטעת המסופרת בקולות חמישים ובמספר סגנונות דומה. בעקבותיהם הגיעו מנארגה (2017), הדוקטור גארין (2021) ו-מורשת (2023). ספריו תורגמו ליותר מעשרים שפות ויוצאים לאור בהוצאות גלימאר, פישר ופאראר, שטראוס וג'ירו.
הכרה
הממסד הספרותי של רוסיה כיבד אותו גם בעוד הפוליטיקה שלה תקפה אותו. הוא זכה בפרס בוקר העממי בספטמבר 2001 ובפרס אנדריי בלי בנובמבר 2001 על תרומתו לספרות הרוסית. סופת השלגים זכתה במקום השני בפרס הספר הגדול ב-2011, וכך גם טלוריה ב-2014. ב-2015 זכה יום האופריצ'ניק בפרס גרגור פון רצוני באיטליה.
גלות
שלושה ימים לאחר שרוסיה פלשה לאוקראינה ב-24 בפברואר 2022, פרסם סורוקין מאמר דעה על פוטין. הוא השווה אותו לאיוואן האיום וכתב כי "הרעיון של שיקום האימפריה הרוסית השתלט לחלוטין על פוטין", וטען כי השאיפה לא תעצור באוקראינה אלא תתפשט לשבירת נאט"ו והצויביליזציה המערבית עצמה. במרץ 2022 חתם על עצומה ציבורית של סופרים בולטים הקוראת לדו-בר-רוסית להפיץ את האמת על המלחמה.
התגובה הייתה מיידית: ספריו הוסרו מחנויות הספרים ברוסיה. מאז הוא חי בגלות בברלין. הסופר שבילה שלושים שנה באמירה שרוסיה שלו היא פנטזיה גרוטסקית, צופה בה כעת מבעד לחומה שתיאר.
מדוע הוא חשוב
הישגו של סורוקין אינו נבואה, שהיא מילה מחמיאה למשהו לא נוח בהרבה. הוא סטייליסט בעל טווח יוצא דופן שהבין מוקדם מכל אחד אחר כמעט כי החיים הפוליטיים ברוסיה מוחזקים יחד באמצעות שפה – נוסחאות, סיסמאות ועמדות ספרותיות מורשות – ואם תעתיק את השפה במדויק ותעקוב אחריה עד לסיומה, העתיד מגיע לעמוד לפני המועד. זו הסיבה לכך שרומנים שלו ממשיכים להתבלבל עם תחזיות. אלה אינם תחזיות. אלה הם צלילי המכונה, המתועתקים בדיוק מושלם.