ויקטור לוסטיג: הנוכל ש"מכר" את מגדל אייפל
כל הונאה גדולה זקוקה למישהו שיאמין בה, ויש האומרים שויקטור לוסטיג (Victor Lustig) מצא אחד כזה למרגלות המבנה המפורסם ביותר בפריז. ב-1925, על פי הסיפור, הוא התחזה לפקיד צרפתי, סיפר לסוחרי גרוטאות שמגדל אייפל עומד להיהרס, ולקח כסף מאחד הסוחרים תמורת הברזל שלו. הסיפור סופר שוב ושוב במשך מאה שנה, והגרסה המלאה ביותר שלו מגיעה מספרו מ-1961 שנכתב בשיתוף עם סוכן השירות החשאי. התיעוד הרשמי מוכיח מציאות אפלה יותר: חיים מלאים בשמות בדויים, רשת זיוף ששופט השווה לאוצר מדינה יריב, בריחה מהכלא בעזרת חבל עשוי סדינים, ומוות במעצר פדרלי ב-1947. לוסטיג בנה את האגדה שלו בזהירות רבה כפי שבנה את מעשי ההונאה שלו. הפרדה בין השניים היא המשימה העומדת בפנינו.
לידה שאף אחד לא יכול למצוא
לוסטיג סיפר לחוקרים שהוא נולד ב-4 בינואר 1890, בחוסטינה (Hostinné), עיירה קטנה בבוהמיה, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום נמצאת ברפובליקה הצ'כית. אפילו זה לא ודאי. ההיסטוריון הצ'כי תומאש אנדל (Tomáš Anděl) חיפש אותו שם ולא מצא כל רישום ללידתו. במהלך שנות פשעו טען לוסטיג שאביו היה ראש העיר ומשפחתו ממעמד האצולה הזוטר; במסמכי הכלא תיאר את הוריו כאיכרים עניים. הוא קרא לעצמו "רוזן". הוא לא היה כזה. הוא השתמש בעשרות שמות, וכשהגיע לאלקטרז הרישומים רשמו אותו בשם רוברט ו. מילר (Robert V. Miller).
תקופת התמחות בהונאה
רוב הסיפורים על נעוריו הם פרי דמיונו. התיעוד המשטרתי מתחיל בהונאות קטנות לפני מלחמת העולם הראשונה ומשחקי קלפים על אוניות טרנס-אטלנטיות, שם נוסעים עשירים היו טרף קל. אחרי המלחמה השתקע בארצות הברית. בנובמבר 1919 התחתן עם רוברטה נורט (Roberta Noret), אישה מקנזס; לפי זיכרונותיה של בתו, הוא תמך גם במשפחה שנייה וסודית. לאורך שנות ה-20 ניהל הונאות השקעה מניו יורק ועד קנזס סיטי, נשא עשרות דרכונים מזויפים וטען שהוא דובר חמש שפות. עד 1935 נעצר עשרות פעמים, ובדרך כלל הצליח להימנע מהרשעה על ידי הפרת תנאי שחרור בערבות או על ידי פטפוט שהוציא אותו מהסיטואציה.
פרשת מגדל אייפל
כאן נכנסת האגדה, ויש לקרוא אותה כאגדה. הסיפור המקובל, המופיע במלואו בספר האיש שמכר את מגדל אייפל (The Man Who Sold the Eiffel Tower) מאת סוכן השירות החשאי ג'יימס פ. ג'ונסון (James F. Johnson) ופלויד מילר (Floyd Miller), הולך כך: ב-1925 קרא לוסטיג שהמגדל, שנבנה עבור התערוכה העולמית של 1889 ולא נועד להישאר לתמיד, יקר לתחזוקה. כשהוא מתחזה לפקיד במשרד הדואר והטלגרף, הזמין סוחרי גרוטאות למלון קריון (Hôtel de Crillon) וסיפר להם שהמגדל יימכר עבור כ-7,000 טונות הברזל שבו. סוחר אחד, שבדרך כלל מזוהה בשם אנדרה פואסון (André Poisson), שילם לו. לוסטיג עזב לאוסטריה. לפי הסיפור, פואסון היה נבוך מכדי לפנות למשטרה. שבועות לאחר מכן לוסטיג ניסה שוב, אך הסוחר חשד, הרשויות הוזהרו ולוסטיג נמלט לאמריקה.
הדיווחים חלוקים בנוגע לסכומים ששולמו, האם היו מדובר במכירה אחת או שתיים, ואפילו בשמו של הקונה; דיווח צ'כי אחד מתייחס אליו רק כ"מר פ.". לא ידוע על תביעה פלילית בגין המכירה. מפעילי המגדל עצמם מספרים את הסיפור עד היום, אך הראיות לכך הן משניות ולא תיעודיות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תיבת הכסף וסיפורים אחרים
מקור ההכנסה העקבי ביותר שלו היה פשוט. הוא מכר תיבת עץ קטנה שטען שהיא יכולה להעתיק שטרות כסף. היא לא יכלה, והקונים גילו זאת רק לאחר שנעלם. אחד הקורבנות, שריף מטקסס, איתר אותו מאוחר יותר; לפי חלק מהדיווחים, לוסטיג החזיר לו את הכסף בשטרות מזויפים. הסיפור האהוב ביותר על לוסטיג, לפיו שכנע את אל קפונה (Al Capone) להשקעה גדולה, החזיר את הכסף ללא פגע ותוגמל על כנותו, מסופר בהרחבה אך אינו מוכח באותה מידה.
שני מקרים נשענים על קרקע יציבה יותר. ב-11 בדצמבר 1928, במהלך פגישת השקעות בבית איש העסקים תומאס קירנס (Thomas Kearns) במסצ'וסטס, לקח לוסטיג 16,000 דולר ממגירה. ב-15 ביולי 1930, סוכנים פדרליים שפשטו על מלון במנהטן מצאו אותו יחד עם הגנגסטר ג'ק "לגס" דיימונד (Jack "Legs" Diamond); כל העצורים שוחררו לאחר שאף עד לא הצליח לזהות אותם.
הזייפן
עד 1930 עבר לוסטיג ממכירת מכונות כסף מזויפות להפצת כסף מזויף. יחד עם ויליאם וואטס (William Watts), רוקח מנברסקה שהכין את לוחות ההדפסה, הוא ניהל מבצע זיוף שמומחה נומיסמטי העריך מאוחר יותר שהשטרות של 100 דולר שהפיקו היו מהזיופים הטובים ביותר של התקופה. סוכן השירות החשאי פיטר א. רובאנו (Peter A. Rubano) הקדיש שנים למרדף אחריו. ב-10 במאי 1935 עצר אותו רובאנו ברחוב בניו יורק; בלוקר בתחנת הרכבת התחתית בטיימס סקוור נמצאו לוחות הדפסה וכ-50,000 דולר במטבע מזויף. הסוכנים העריכו מאוחר יותר שלוסטיג ושותפיו הפיצו כ-2.3 מיליון דולר בשטרות מזויפים. שופט אמר שלוסטיג פעל "כמו ממשלה אחרת, שמוציאה כסף בתחרות עם משרד האוצר של ארצות הברית".
בריחה על סדינים
ב-1 בספטמבר 1935 נמלט לוסטיג ממרכז המעצר הפדרלי במנהטן דרך חלון, בעזרת חבל עשוי סדינים קשורים. הוא נותר חופשי במשך 27 ימים. בליל ה-28 בספטמבר תפסו אותו הסוכנים בפיטסבורג לאחר מרדף מכוניות. וואטס הפך לעד מדינה וקיבל 10 שנים. לוסטיג הודה באשמה. לפני מתן גזר הדין, אמר לו סוכן שירות חשאי: "רוזן, אתה הנוכל החלקלק ביותר שחי אי פעם". בית המשפט גזר עליו 20 שנה, 15 על זיוף וחמש על הבריחה, ושלח אותו לאלקטרז.
אסיר מספר 300
הוא הגיע לאלקטרז ב-27 באפריל 1936 כאסיר מס' 300. את העשור הבא בילה בתלונות על מחלה; עד דצמבר 1946 הגיש 1,192 בקשות רפואיות, והסוהרים חשדו שהוא מזייף כדי לתכנן בריחה נוספת. בסוף המחלה הייתה אמיתית. הוא הועבר למרכז הרפואי לאסירים פדרליים בספרינגפילד, מיזורי, ומת שם מדלקת ריאות ב-11 במרץ 1947, בגיל 57 לערך. בתעודת הפטירה שלו צוין משלח ידו כעוזר מוכר. משפחתו שמרה על מותו בסוד. הדבר פורסם רק ב-1949, כש אחיו אמיל (Emil) העיד בתיק זיוף.
על המסך ובדפוס
- האיש שמכר את מגדל אייפל (1961), דאבלדיי (Doubleday), מאת ג'יימס פ. ג'ונסון ופלויד מילר. עדותו של סוכן שירות חשאי והמקור העיקרי לסיפור מגדל אייפל. - טריקי ויק: הסיפור האמיתי הבלתי ייאמן על האיש שמכר את מגדל אייפל (2015), ויקינג בוקס (Viking Books for Young Readers), מאת גרג פיצולי. ביוגרפיה מאוירת לקוראים צעירים. - השטן הנאה (2016), קינדל סינגל (Kindle Single), מאת ג'ף מייש. עובד עבור מגזין סמית'סוניאן תחת הכותרת "האיש שמכר את מגדל אייפל. פעמיים."
מדוע ויקטור לוסטיג מכונה גאון
כי התעוזה והאומנות היו אמיתיות. ללא השכלה מאומתת, הוא התחזה לאריסטוקרט אירופי בשתי יבשות, קרא זרים תוך דקות וניהל רשת זיוף טובה מספיק כדי לעורר דאגה בממשל הפדרלי. הכישרון הזה לקרוא אנשים הוא הסיבה לכך שהוא מופיע באתר Geniuses.club. זו גם הסיבה לכך שהסיפור שלו משמש כאזהרה. ההונאות שלו לא היו מתיחות מזיקות: סוחר ששילם על ברזל שלא היה למכירה, שריף, איש עסקים שנשדד בביתו, וכל מי שקיבל את שטרות ה-100 דולר המזויפים שלו ככסף אמיתי. לוסטיג בזבז את כישרונו על הונאה וסיים את חייו בבית חולים בכלא תחת שם שאולי לא היה שלו. האגדה מקסימה. התיעוד אינו כזה, והקסם אינו מצדיק דבר מזה.