ויסנטה סגרלס (Vicente Segrelles): האיש שצייר קומיקס בשמן
בסביבות הכרך העשירי של "המדוזה" ("El Mercenario"), ויסנטה סגרלס כמעט פרש מהפרויקט שהביא לו פרסום – לא בשל מחסור ברעיונות, אלא מפני שציור כל פאנל קומיקס בודד בשמן, כפי שעמד על כך, שחק אותו. אותה עקשנות, והפשרה שאפשרה לו להמשיך לבסוף, מלמדות כמעט הכל על האמנות שלו: אדם שהתייחס לזанרה זול בדיסציפלינה של צייר כן והעדיף להאט לקצב של זחל על פני עיגול פינות.
מורשת אמנותית
סגרלס נולד ב-9 בספטמבר 1940 בברצלונה, בספרד שעדיין נשאה את צלקות מלחמת האזרחים. דודו היה חוסה סגרלס (José Segrelles), צייר צבעי מים מוכר בינלאומי הידוע בדימויים הפנטסטיים והציוריים שלו, והיה זה הדוגמה המשפחתית הזו שהפנתה לראשונה את סגרלס הצעיר אל עולם האמנות. בגיל ארבע עשרה הוא נרשם לבית הספר המקצועי של ENASA, יצרנית רכב ספרדית, שם למד מכניקה ושרטוט טכני – תוכנית לימודים לא זוהרת שעם זאת העניקה לו שליטה בפרספקטיבה ובמבנה אשר הבדילו לימים את עבודת הקומיקס שלו מאלו של מאיירים אימפרסיוניסטיים יותר בתחום. הוא עבד כשרטט עד גיל שבע עשרה לפני שפנה לפרסום ולאילוסטרציה.
בניית קריירה בשולי ההוצאה לאור
כניסתו של סגרלס לאיור מקצועי הייתה איטית ולא זוהרת. הוא פנה להוצאת ברוגרה (Editorial Bruguera) ב-1968 והצטרף לסוכנות האיור סלצ'יונס אילוסטרדס (Selecciones Ilustradas) בשנה שלאחר מכן; עד 1970 הוא התחייב לחלוטין לעבודה כפרילנסר, לאחר מה שביוגרפים שלו מתארים כדחיות רבות בעבר. מטלת התשלום הראשונה שלו הייתה איור ספר על כלי נשק, בקושי הנושא הפנטסטי שעליו נודע מאוחר יותר. משם הוא בנה קריירה משמעותית כאמן עטיפות להשכרה, והפיק עטיפות כריכה רכה למדע בדיוני, פנטזיה, מערבונים ואימה מאת סופרים ובהם ריי ברדברי (Ray Bradbury), רוג'ר זלזני (Roger Zelazny) וטרי פראצ'ט (Terry Pratchett), ואיור סדרת "ההמצאות" ("Los Inventos") עבור המוציא לאור AFHA. הוא גם צייר עטיפות למגזין המדע הבדיוני האיטלקי אורניה (Urania) בין השנים 1988 ל-1991. זו הייתה עבודה מסחרית מוצקה וכשירה – אך עדיין לא הדבר שהפך את שמו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השכיר חרב וארץ העננים
זה קרה ב-1979, כאשר סגרלס, שכבר התקרב לגיל ארבע十, החל לפתח פרויקט שנועד במיוחד להעניק לו עבודה יציבה ומתמשכת במקום שרשרת של הזמנות חד-פעמיות. התוצאה, "השכיר חרב" ("El Mercenario"), הופיעה לראשונה ב-1980 בדפי קימוק (Cimoc), מגזין הקומיקס המוביל למבוגרים בספרד דאז, לאחר ששישה עמודי דוגמה הבטיחו שישה חוזים מוקדמים ביריד הספרים של בולוניה – אישור מסחרי חזק באופן יוצא דופן עבור סדרה חסרת הוכחה. הסדרה, המתרחשת ב"ארץ העננים" המומצאת, עמק הימלאיה נסתר המדומיין סביב שנת 1000 לספירה, אפשרה לסגרלס לשלב את האובססיות האהובות עליו: דימויים פראהיסטוריים, טכנולוגיה ושריון ימי-ביניימיים, וכלי טיס, כולל דרקונים שאנטומיית שלהם עוצבה לא על פי לטאות פנטזיה קונבנציונליות אלא על פי הטואטרה (tuatara), זוחל ניו זילנדי. מששוחרר ממגבלות היסטוריות בעולם האמיתי בזכות המסגרת המומצאת שלו, הוא עיצב את האדריכלות והיצורים שלו באופן סיטונאי. מה שהפך את הסדרה לייחודית באמת בתוך הקומיקס, לעומת זאת, הייתה הטכניקה ולא הסיפור: כל פאנל צויר בשמן במקום להיות מצוייר וצבוע באמצעים קונבנציונליים, מה שהעניק לעמודים עומק, מרקם ואור פוטו-ריאליסטי שלקומיקס של התקופה פשוט לא היה. השיטה הייתה, מטבע הדברים, מאטה ומענישה, ולכן ארבעה עשר הכרכים של "השכיר חרב" פורסמו רק לסירוגין לאורך יותר משני עשורים, מ-1981 עד 2003. היא הפכה, לפי דיווחים מסוימים, לסדרה המתרגמת ביותר בהיסטוריה של הקומיקס הספרדי, והגיעה לכ-17 מדינות מגרמניה ושוודים ועד פולין, טורקיה, ברזיל וארצות הברית, שם שלושה מהרפתקאותיה פורסמו במגזין הפבי מטאל (Heavy Metal) בין אוקטובר 1981 למאי 1982.
ויתור למען מהירות
שיטת ציור השמן שהפכה את "השכיר חרב" למיוחד כמעט סיימה אותו. סביב הכרך העשירי של הסדרה, סגרלס הגיע קרוב לוותר לחלוטין על הפרויקט תחת הנטל הגופני והזמני העצום של ציור כל עמוד ידנית. הפתרון שלו היה לאמץ כלים דיגיטליים – פוטושופ (Photoshop) – מה שאפשר לו לשמור על הצפיפות והריאליזם של סגנון הציור שלו תוך עבודה מהירה מספיק כדי לסיים את הסדרה בפועל. זה היה מקרה נדיר של אמן פוריסט המכופף את שיטתו כדי להציל את היצירה במקום לוותר על היצירה כדי לשמור על השיטה.
מלאכת יד, לא קונספט
סגרלס מעולם לא הציג את עצמו כחדשן של סיפור או נושא; שכרי חרב חרב-וקסם הנלחמים במפלצות בארצות מומצאות היה, ונשאר, ז'אנר צפוף. מה שהבדיל אותו, ומה שמעריצים ובהם האמן המוערך ריצ'רד קורבן (Richard Corben) שבחו פומבית, היה וירטואוזיות טכנית טהורה: הבחירה הבלתי רגילה לצייר קומיקס בשמן בכלל, והמיומנות לשמור על אור פוטו-ריאליסטי, מרקם והמצאה אדריכלית עמוד אחר עמוד במשך יותר משני עשורים. ההכשרה הטכנית שלו בשרטוט מכני העניקה למכונות הפנטסטיות ולדרקונים שלו אמינות מבנית שאמנות פנטזיה מצוירת ביד של התקופה חסרה לעיתים קרובות.
מדוע ויסנטה מכונה גאון
כינויו של סגרלס כגאון מותח את המילה מעבר למשמעותה הרגילה של מבריקות מושגית או מדעית, וכדאי לומר זאת בבירור: איש אינו זוקף לזכותו המצאת שפה ויזואלית חדשה או עיצוב מחדש של האופן שבו קומיקס מספר סיפורים. מה שיש לו במקום זאת הוא מיומנות אומנותית יוצאת דופן, כמעט אובססיבית – הדיסציפלינה והשליטה הטכנית לצייר, בשמן, כל פאנל בודד בסדרת הרפתקאות ארוכה, ולשמור על עומק צילומי ואור לאורך אלפי תמונות במשך יותר מעשרים שנה. זהו הישג נדיר באמת בקומיקס, שבו מהירות ויכולת השכפול גוברות בדרך כלל על פרפקציוניזם ציורי, וזו הסיבה שמבקרים מתארים אותו כאחד מגדולי המאستر של איור חרב-וקסם וטוענים שהוא ראוי להכרה רבה יותר מזו שקיבל. אך השבח ניתן על ביצוע וירטואוזי ועמידות, ולא על מקוריות רעיונות: טרופים הפנטזיה שלו, גיבור שכיר החרב שלו ותפאורות הז'אנר שלו היו קונבנציונליות, והחידוש המהולל ביותר שלו – המצאת ממלכתו שלו כדי להימנע ממחקר היסטורי – היה פתרון מעقף מעשי לא פחות מקפיצה דמיונית. הגאון כאן, אם המילה חלה כלל, היא גאונות של אמן: שליטה מוחלטת בטכניקה מענישה שנטל על עצמו.
מורשת
התעקשותו של סגרלס על קומיקס מצויר בשמן, גישה שכמעט איש אחר לא ניסה בקנה מידה כזה, השאירה את "השכיר חרב" כאובייקט יחיד במינו בהיסטוריה של הקומיקס האירופי – סדרה שעדיין מצוטטת על ידי אמנים ומבקרים כקו מנחה למה שטכניקה ציורית יכולה להביא לאמנות סדרתית, ותזכורת לכך שהשיטה האיטית ביותר האפשרית עדיין יכולה למצוא קהל בשבע עשרה מדינות כאשר התמונות טובות די הצדק כדי להצדיק את ההמתנה.