ורה מיילס: הכוכבת שאלפרד היצ'קוק לא הצליח לשמר
בשנת 1957 החתים אלפרד היצ'קוק את ורה מיילס על חוזה אישי לחמש שנים והחל לפעול כדי להפוך אותה לגרייס קלי (Grace Kelly) הבאה שלו. בתוך חודשים ספורים היא נכנסה להריון, התפקיד הראשי בסרט ורטיגו (Vertigo) עבר לידיה של קים נובאק (Kim Novak), והתוכנית הגדולה התפוגגה בשקט. רק שנים ספורות קודם לכן היא הייתה כה חסרת כל, עד שעמיתה לעבודה נאלץ להשאיל לה מעיל לסצנה כיוון שלא יכלה להרשות לעצמה לקנות אחד, ולפי עדותו של אותו עמית, היא התקיימה משעועית ואורז. בין שתי העובדות הללו נפרשת אחת הקריירות המאלפות ביותר בעידן האולפנים האמריקאי: שחקנית מוכשרת מספיק כדי להיבחר על ידי פורד, היצ'קוק ודיסני, ומעולם לא הורשתה באמת להפוך למה שכל אחד מהם חזה עבורה.
בויסי סיטי, קנזס, והסרט
היא נולדה בשם ורה ג'ון רלסטון (Vera June Ralston) ב-23 באוגוסט 1930 בבויסי סיטי (Boise City), אוקלהומה – עיירה בקצה המרוחק של "קערת האבק" (Dust Bowl) – וגדלה בקנזס. הדרך החוצה הייתה המסלול שהיה זמין לנערה נאה מהמישורים בסוף שנות ה-40: היא הוכתרה כ"מיס קנזס" ב-1948 ונסעה ללוס אנג'לס בזכות התואר הזה.
מה שבא לאחר מכן היה ארבע שנים של כמעט כלום. תפקידה הקולנועי הראשון שזכה לקרדיט הגיע בסרט The Rose Bowl Story (1952), ותקופת השעועית-והאורז שמסביב לתקופה זו ראויה לציון, מכיוון שהדימוי הבריא והמצוחצח שהיא תבלה שלושה עשורים בהקרנתו על המסך היה הופעה, לא ביוגרפיה.
המערב של פורד
ג'ון פורד (John Ford) היה הראשון שלקח אותה. היא שיחקה לצד ג'ון ויין (John Wayne) בסרט המחפשים (The Searchers) (1956), הסרט שרוב המבקרים מחשיבים כיום למערבון הגדול ביותר שנוצר אי פעם, ושבה לשתף פעולה עם פורד וויין בסרט האיש שירה בליברטי ואלאנס (The Man Who Shot Liberty Valance) (1962). בשני הסרטים היא תופסת את אותה עמדה מורכבת: האישה המייצגת את העולם המיושב שהגברים נלחמים עליו, הציוויליזציה שמגיעה לאחר האלימות והופכת את האלימות למיותרת. זו משימה כפוית טובה מבחינה מבנית – היא מה שהסיפור עוסק בו ולא מה שהסיפור עוקב אחריו – ומיילס העניקה לה עמוד שדרה. הסיכום של האגודה ההיסטורית של אוקלהומה לגבי הזהות הקולנועית שלה הוא הוגן ומעט מרשיע: תמימה בהירת שיער, או האישה הכל-אמריקאית של המערב.
הפרויקט של היצ'קוק
היצ'קוק ליהק אותה לתפקיד רוז בלסטררו, אשתו של הנרי פונדה (Henry Fonda), בסרט הנאשם (The Wrong Man) (1956), וזה נותר התפקיד התובעני ביותר שביצעה אי פעם. הסרט עוקב אחר מוזיקאי שהואשם לשווא בשוד, אך ההתפרקות האמיתית היא של אשתו: מיילס מגלמת אישה שפויה שקורסת בהדרגה למחלת נפש תחת הלחץ של עוול שהיא אינה יכולה לתקן. אין בזה זוהר ואין בזה הקלה. זו ההופעה שמוכיחה שהיא הייתה יכולה לנהל את הקריירה שלא קיבלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →היא גם הופיעה בפרק הפיילוט של אלפרד היצ'קוק מגיש (Alfred Hitchcock Presents). לאחר מכן הגיעו החוזה, ההריון, והסרט ורטיגו שעבר לאחרים. ההתלהבות של היצ'קוק מטיפוחה כיורשתה של קלי לא שרדה את ההפרעה, ומה שנותר מהקשר היה מקצועי בלבד ולא קנייני.
לילה קריין
מה שהוביל, ב-1960, לתפקיד שהאריך ימים יותר מכל השאר: לילה קריין בפסיכו (Psycho). לילה היא האחות שלא מוותרת. ג'נט לי (Janet Leigh) היא הכוכבת של הסרט במשך ארבעים דקות; מיילס היא המנוע שלו למשך שארית הזמן, האדם שנוסע לפיירווייל, שואל את השאלות, ולבסוף יורד במדרגות אל מרתף הפירות עם פנס. התפקיד דורש עקשנות ולא פחד, והאימה של הקהל במערכה האחרונה עובדת בדיוק בגלל שהיא לא צורחת – היא חוקרת, שזו הדרך היחידה שבה הסצנה הזו הייתה יכולה לעבוד. בשנת 1983 היא חזרה לגלם את לילה בסרט פסיכו 2 (Psycho II), אחת משני חברי הצוות המקוריים בלבד שחזרו, כשהיא מגלמת את אותה אישה עשרים ושתיים שנים מאוחר יותר ופגועה הרבה יותר ממה שמצאה.
השחקנית העובדת
כל השאר היה האמצע הארוך ונטול הזוהר של קריירת משחק אמריקאית. וולט דיסני (Walt Disney) השתמש בדימוי הבריא שלה בסרטים כמו A Tiger Walks (1964). הטלוויזיה השתמשה בהכל: אזור הדמדומים (The Twilight Zone), אקדח מעשן (Gunsmoke), הנמלט (The Fugitive), גבולות המחר (The Outer Limits), F.B.I., מגנום, בלש פרטי (Magnum, P.I.), ורצח במשיכת קולמוס (Murder, She Wrote). תפקידה הקולנועי האחרון הגיע בסרט Separate Lives (1995), יותר מארבעה עשורים אחרי המעיל המושאל.
היא נישאה ארבע פעמים – לבוב מיילס (Bob Miles), שאת שמו שמרה, מ-1948 עד 1954; לשחקן גורדון סקוט (Gordon Scott) מ-1956 עד 1960; לקית' לארסן (Keith Larsen) מ-1960 עד 1971; ולרוברט ג'ונס (Robert Jones) מ-1973 עד 1975 – גידלה שלושה ילדים, ונשארה חברה בכנסיית ישוע המשיח של קדושי אחרית הימים.
מדוע ורה מכונה גאונה
אף מבקר רציני לא כינה את ורה מיילס גאונה, ויהיה זה לא הגון להמציא טענה כזו. הטענה שניתן להעלות לגביה צרה ומעניינת יותר: היא החזיקה ביכולת טכנית נדירה לשחק דמויות רגילות. גילום אישה אמינה, לא בולטת והגונה הוא הרבה יותר קשה מול המצלמה מאשר גילום אישה זוהרת, כי אין סגנון להתחבא מאחוריו ושום דבר לקהל להעריץ – ההופעה או שנקראת כאדם אמיתי או שהיא קורסת לבינוניות. מיילס יכלה להחזיק ברמה הזו ואז להפעיל עליה לחץ. צפו בהנאשם, שבו היא לוקחת את החרדה הסבירה של אישה ונותנת לה להחמיץ, ללא פעימת התפרקות גלויה, לכדי פסיכוזה אמיתית. צפו בה בפסיכו, שבו המערכה השלישית כולה תלויה בכך שהקהל יאמין שאישה נורמלית תמשיך לשאול שאלות גם אחרי שכל אדם שפוי היה מפסיק.
הטיעון שכנגד הוא משמעותי. היא מעולם לא הייתה מועמדת לפרס האוסקר. היא תויגה מוקדם כאישה וכאחות הבריאה ומעולם לא השתחררה מכך; העובדות הכי מצוטטות בקריירה שלה הן התפקידים שהפסידה – ורטיגו מעל לכול – ולא אלו שקיבלה. התוכנית של היצ'קוק להפוך אותה לכוכבת בסדר גודל של קלי נכשלה, ולא ברור אם איכות ה"כוכבות" הייתה קיימת אי פעם, בניגוד לאיכות המשחק, שהייתה קיימת בבירור. פורד ודיסני השתמשו בה שניהם כסמל ולא כדמות. ההישג שלה הוא ששלושה מיוצרי הקולנוע התובעניים ביותר בתעשייה המשיכו לשכור אותה, ושבשני הסרטים שבהם ניתן לה משהו אמיתי לעשות, היא הייתה טובה יותר ממה שהחומר דרש.
מורשת
המחפשים, הנאשם, האיש שירה בליברטי ואלאנס ופסיכו הם רצף של ארבעה סרטים שרוב השחקנים בדורה היו מחליפים במדף של פרסי אוסקר, ומיילס חיונית בכל אחד מהם. היא הפכה, במבט לאחור, למקרה הבוחן שמצוטט בכל פעם שמישהו דן באופן שבו מערכת האולפנים טיפלה בשחקנית מוכשרת שלא התאימה לתבנית הכוכבת הבלונדינית שלה: חזרו אחריה, החתימו אותה, הגדירו אותה מחדש בעקבות הריון, ואז הסיטו אותה בשקט לעשרות שנים של עבודה מהימנה. לילה קריין שיורדת במדרגות המרתף היא התמונה ששרדה – האדם הרגיל שמסרב לעזוב, דבר שקשה יותר לשחק, ונדיר יותר להיות.