ואצלב האוול (Václav Havel): המחזאי שהפך לנשיא
בשנת 1968, בגיל שלושים ואחת, מחזאי אבסורד שהוחרם מהבמות הצ'כיות כתב מאמר שטען כי יש להביא לסיום שיטת המפלגה היחידה בצ'כוסלובקיה. עשרים ואחת שנים לאחר מכן, לאחר שלוש תקופות מאסר ועשור שבו כתב מחזות עבור תיאטראות בלונדון ובניו יורק משום שלא ניתן היה להעלותם במולדתו, הוא נבחר לנשיא המדינה שכולאת אותו. מעט קריירות גורמות למרחק בין סאטירה לכוח להיראות כה קצר.
ילדות בורגנית, פסילה פוליטית
האוול נולד ב-5 באוקטובר 1936 בפראג (Prague), והגיע ממשפחה אמידה ומשכילה – סוג הרקע שהמדינה הקומוניסטית שלאחר המלחמה התייחסה אליו כאל אות קין. בשל מוצאו המעמדי נמנע ממנו להתקבל ללימודי מדעי הרוח באוניברסיטה, והוא רכש הכשרה בדרמה בעיקר דרך קורסי התכתבות ועבודה טכנית מאחורי הקלעים, ובנה קריירה בתיאטרון הצ'כי מהשוליים שלו ולא ממרכזו האקדמי.
הביורוקרט של האבסורד
מחזות הפריצה של האוול, "מסיבת גן" (The Garden Party, 1963) ו"המזכר" (The Memorandum, 1965), שנכתבו בעודו בשנות העשרים לחייו, לקחו את תיאטרון האבסורד וכווננו אותו ישירות כלפי הביורוקרטיה הקומוניסטית. "מסיבת גן" עוקב אחר אפצ'יק צעיר שמטפס בסולם הדרגות על ידי חיסול שיטתי של כל מחלקה שהוא אמור לשרת; "המזכר" ממציא שפת משרד סטרילית ומלאכותית בשם פטידפה (Ptydepe), לעג לבקרה ביורוקרטית בנוסח "שיחדש" (Newspeak) שהוא מדויק כל כך, עד שהקהל הצ'כי זיהה אותו פחות כאבסורד ויותר כתיעוד. המחזות הפכו אותו לדמות ספרותית משמעותית שנים לפני שהפך לדמות פוליטית.
האביב של פראג וההשתקה
האוול היה קול בולט במהלך האביב של פראג ב-1968, תקופת ליברליזציה קצרה שדוכאה באוגוסט באותה שנה על ידי טנקים של ברית ורשה, ובאותה שנה פרסם מאמר הקורא בגלוי לסיום שלטון המפלגה האחת. התגובה הייתה מהירה ומתמשכת: מחזותיו נאסרו להצגה על במות ציבוריות בתוך צ'כוסלובקיה במשך שני העשורים הבאים. הוא המשיך לכתוב בכל זאת – יצירות אפלות וסימבוליות יותר, בהן "אופרת הקבצנים" (The Beggar's Opera), "שיחה" (Audience) ו-"לארגו דסולאטו" (Largo Desolato) – שהגיעו לקהל רק באמצעות כתבי יד בשיטת סמיזדאט (samizdat) בבית והפקות בחו"ל; תיאטראות בלונדון, בווינה ובניו יורק מינו אותו למחזאי הבית בהיעדרו, בעוד הוא לא יכול היה לצפות בעבודותיו מועלות בפראג.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אמנת 77 והחיים באמת
בשנת 1977 סייע האוול לנסח ולהוביל את "אמנת 77" (Charter 77), מניפסט של אינטלקטואלים צ'כוסלובקים שדרש מהממשלה לכבד את התחייבויות זכויות האדם שעליהן חתמה ברמה הבינלאומית. מאמרו מ-1978 "כוחם של חסרי הכוח" (The Power of the Powerless) הפך לטקסט המגדיר של התנועה, בטענה שאנשים פשוטים משמרים מערכות טוטליטריות באמצעות פשרות יומיומיות קטנות, ושהתרופה לכך היא פשוט "לחיות באמת" – סירוב לפשרות אלו אחת בכל פעם. הוא היה ממייסדי "הוועדה להגנת הנרדפים שלא בצדק" (Committee for the Defense of the Unjustly Prosecuted) בשנת 1979 ונכלא שלוש פעמים בנפרד בשל פעילותו, כולל תקופה בין 1979 ל-1983 שעלתה בקנה אחד עם הכרתו הגדולה ביותר בחו"ל.
מהפכת הקטיפה
כאשר פרצו הפגנות המוניות ברחבי צ'כוסלובקיה בנובמבר 1989, האוול עלה כפנים המובהקות של האופוזיציה, וסייע בהקמת תנועת "הפורום האזרחי" (Civic Forum) שניתבה את ההפגנות לעבר העברת כוח מוסכמת. מאוחר יותר תיאר את נקודת המפנה כרגע שבו המארגנים הבינו שקהל של שלושת רבעי מיליון איש שהתאסף בפארק לטנה (Letná Park) בפראג לא יכול עוד להיות מפוזר בכוח. הממשלה הקומוניסטית קרסה בתוך שבועות ללא ירייה אחת, מה שהעניק למעבר את שמו – מהפכת הקטיפה – ובדצמבר 1989 המחזאי שבילה את שנות ה-70 וה-80 בכלא ומחוצה לו היה לנשיא המדינה שכלאה אותו.
ממתנגד משטר לראש מדינה
האוול כיהן כנשיא האחרון של צ'כוסלובקיה (1989–1992) ולאחר הפירוק השקט של המדינה, כנשיא הראשון של הרפובליקה הצ'כית העצמאית (1993–2003). בתפקידו הנחה את הדמוקרטיה הצעירה לעבר חברות בנאט"ו (NATO) והשתלבות הדוקה יותר עם מערב אירופה, תוך שהוא ממשיך לכתוב ולדבר במשלב של טיעון מוסרי ולא של מדינאות קונבנציונלית – הרגל שלעיתים תסכל את הפוליטיקאים המקצועיים סביבו אך העניק לרפובליקה החדשה קול רהוט באופן יוצא דופן על הבמה העולמית. בשנת 2003 העניק לו נשיא ארה"ב ג'ורג' ווקר בוש (George W. Bush) את מדליית החירות הנשיאותית.
האיש הפרטי
מאחורי מתנגד המשטר הציבורי עמד הרגל תיאטרלי שנמשך כל חייו ומעולם לא עזב אותו באמת: לאורך השנים הקשות ביותר של המעקב בעידן הקומוניסטי, אירח האוול לילות ארוכים של שיחות והקראות פרטיות של מחזותיו האסורים בבית הנופש שלו בהראדצ'ק (Hrádeček), כשעמו אשתו הראשונה אולגה (Olga) – בעצמה חתומה על אמנת 77. אולגה נפטרה ב-1996, באמצע תקופת נשיאותו; הוא נישא בשנית ב-1997 לשחקנית דגמאר האבלובה (Dagmar Havlová). גם כראש מדינה שמר על רגל אחת בתרבות שעיצבה אותו, ונפגש עם להקת הרולינג סטונז (Rolling Stones) בשנת 1990 חודשים ספורים לאחר כניסתו לתפקיד, התנגשות קטנה של רוקנרול ומדינאות שחברים שצילמו אותו במשך עשורים ראו כמתאימה לחלוטין לאופיו.
מדוע ואצלב נקרא גאון
טיעונו של האוול לגאונות נשען פחות על אינטלקט גולמי ויותר על מיזוג נדיר וחריג: אותו דמיון אבסורדי שהפיק את השפה הביורוקרטית הבדיונית ב"המזכר" הפיק גם את הבהירות האנליטית של "כוחם של חסרי הכוח", מאמר שנלמד עד היום כאחד האבחונים החדים ביותר של האופן שבו שיתוף פעולה פשוט מקיים שלטון סמכותני. בני דורו ופרשנים מאוחרים כינו אותו אחד הגאונים המוסריים של ההתנגדות הפוליטית במאה העשרים – לא בשל תובנה מדעית אלא בשל היכולת לראות את האבסורד של המערכת הטוטליטרית בבירור מספיק כדי להפוך אותו לדרמה, ולאחר מכן לפעול על פי בהירות זו במחיר אישי לאורך שלוש תקופות מאסר. טיעון הנגד הכן הוא שהאוול היה, לפי הודאתו שלו, ראש מדינה לא מושלם – האידיאליזם שלו הקדים לעיתים את יכולת המשילות, והמוניטין שלו נשען באותה מידה על הסמכות המוסרית של מי שסירב להתפשר כפי שהוא נשען על הישג מנהלי או אינטלקטואלי יחיד. מה שהפך אותו ליוצא דופן היה העקביות בין האמנות שלו, הכתיבה שלו והתנהלותו, שהחזיקה מעמד למעלה מעשרים שנה, ולא הבזק אחד של גאונות.
מורשת
האוול הלך לעולמו ב-18 בדצמבר 2011 בבית הנופש שלו בהראדצ'ק, לאחר שבילה את שנותיו האחרונות כמדינאי ותיק של תנועת זכויות האדם שעזר להגדיר. הוא הותיר אחריו גוף של דרמה אבסורדית שנלמד עדיין בשל הדיוק שלו בנוגע לשפה ביורוקרטית, מאמר על כוח המצוטט עדיין על ידי מתנגדי משטר החיים תחת שלטון סמכותני כיום, והעובדה ההיסטורית הבלתי סבירה של מחזאי שדיבר את דרכו, דרך כלא ומהפכה, עד להפיכתו לנשיא.