טיילר פרי: "אני הבעלים של התאורה. אני הבעלים של הסטים."
טיילר פרי מסכם את כל הפילוסופיה העסקית שלו בשש מילים: "אני הבעלים של התאורה. אני הבעלים של הסטים." זוהי הצהרת בעלות בוטה מצד אדם שבילה את שנות העשרים שלו בחוסר כל ולעיתים אף כדר רחוב, והיא מסבירה כיצד הפך לאפרו-אמריקאי השני שבבעלותו אולפן קולנוע גדול, בתנאים שלו, מבלי להיכנס מעולם באופן מלא למערכת ההוליוודית המסורתית שדחתה שוב ושוב את עבודותיו המוקדמות.
ילדות שפרי כינה "גיהינום עלי אדמות"
פרי נולד בשם אמיט פרי ג'וניור (Emmitt Perry Jr.) ב-13 בספטמבר 1969, בניו אורלינס, לואיזיאנה, לתוך בית שתיאר מאוחר יותר בבוטות כ"גיהינום עלי אדמות". בעלה של אימו, אמיט האב, התעלל פיזית הן בפרי והן באמו; בדיקת DNA חשפה מאוחר יותר שהאיש כלל לא היה אביו הביולוגי. מעבר לאלימות במשפחה, פרי סיפר כי עבר התעללות מינית בגיל עשר על ידי אמו של חבר ועל ידי שלושה גברים נוספים בצעירותו. בגיל שש-עשרה שינה את שמו הפרטי באופן חוקי מאמיט לטיילר, במטרה מפורשת ליצור מרחק בינו לבין האיש שגדל בפחד ממנו. הוא מצא מפלט מסוים בכנסייה שבה ביקר מדי שבוע עם אמו, ועזב את הלימודים בטרם סיים אותם, אך מאוחר יותר השיג תעודת גמר תיכון (GED).
תוכנית אירוח ורעיון גרוע שהצליח
דרכו של פרי לכתיבה החלה, כמעט במקרה, בתוכנית אירוח טלוויזיונית. בראשית שנות העשרים לחייו שמע מישהו ב"מופע של אופרה וינפרי" (The Oprah Winfrey Show) מתאר את הערך הטיפולי שבכתיבת זיכרונות כואבים, והוא לקח את ההצעה כפשוטה. סביב שנת 1990 עבר לאטלנטה עם 12,000 דולר שחסך וכתב את המחזמר "אני יודע שהשתניתי" (I Know I've Been Changed), תוך הסתמכות על נושאים נוצריים של סליחה והתמודדות ישירה עם התעללות בילדים ומשפחה לא מתפקדת. הופעת הבכורה שלו ב-1992 נכשלה מסחרית וביקורתית. במקום לנטוש אותה, פרי שכתב והעלה את המופע מחדש שוב ושוב במשך שש שנים, לעיתים קרובות מול אולמות ריקים כמעט, עד שהפקה מחודשת ב-1998 הצליחה בבית הבלוז ובתיאטרון פוקס שבאטלנטה. לאחר מכן הוא בנה קהל שעולם התיאטרון המסורתי התעלם ממנו ברובו, כשיצא לסיבוב הופעות ב"מעגל הצ'יטלין" (Chitlin' Circuit) – רשת תיאטראות עירוניים של שחורים; עד שנת 2005 דיווח פורבס כי מכר כרטיסים בשווי של יותר מ-100 מיליון דולר, כשהוא מעלה כ-300 מופעים חיים בשנה עבור כ-35,000 איש מדי שבוע.
מדיאה
בשנת 1999 הציג פרי דמות של אישה שחורה מבוגרת, קשוחה, אוחזת במקל ונושאת נשק בשם מדיאה (Madea) במחזה "אני יכול לעשות רע לבד" (I Can Do Bad All by Myself), דמות שאותה גילם בעצמו לצד אחיה ג'ו ואחיינה בריאן. מדיאה הפכה לחוט המקשר בקריירה של פרי, והובילה אותו מהתיאטרון לקולנוע ברגע שבנה קהל עצמאי מספיק והון אישי מספק – 5.5 מיליון דולר שגויסו ישירות ממכירת כרטיסים – כדי לממן בעצמו את סרטו הראשון, "יומנה של אישה שחורה מטורפת" (Diary of a Mad Black Woman) (2005). הסרט הכניס 50.6 מיליון דולר בארצות הברית אל מול דירוג ביקורתי של 16% באתר Rotten Tomatoes, מה שקבע דפוס שיחזור על עצמו במשך שני עשורים: הצלחה בקופות לצד ביקורות שליליות. "איחוד המשפחה של מדיאה" (Madea's Family Reunion) (2006), סרט הבכורה שלו כבמאי, נפתח במקום הראשון, וסרטים נוספים בכיכוב מדיאה וסרטים ללא הדמות המשיכו לצאת לאורך שנות ה-2000, כמעט כולם רווחיים, וכמעט כולם זכו לקטילה מצד המבקרים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בניית טלוויזיה במקביל להוליווד
פרי התרחב לטלוויזיה עם הסדרה "בית הפיין של טיילר פרי" (Tyler Perry's House of Payne) (2006), שרצה שש עונות ברשת TBS לפני שהפקה מחודשת ויוצאת דופן ב-2020 האריכה אותה לשתים-עשרה עונות בסך הכל, מה שהפך אותה לסדרה הארוכה ביותר עם צוות שחקנים אפרו-אמריקאי ברובו. שותפות ב-2012 עם רשת OWN של אופרה וינפרי הניבה את "העשירים והעניים" (The Haves and the Have Nots) (2013–2021), שהפכה לתוכנית הנצפית ביותר של הרשת, ומשכה בשיאה 3.6 מיליון צופים לפרק בודד. עסקה ב-2017 עם חברת ויאקום (Viacom) התחייבה להפקת תשעים פרקים בשנה, והשיקה את הסדרות "הסגלגל" (The Oval) ו-"אחיות" (Sistas) ברשת BET.
בעלות על התשתית, לא רק על התוכן
המהלך המכריע הגיע ב-2015, כאשר פרי רכש את פורט מקפרסון, בסיס צבאי אמריקאי לשעבר בשטח של 330 דונם באטלנטה, והפך אותו ל"אולפני טיילר פרי" (Tyler Perry Studios) – כ-50,000 רגל רבוע של סטים קבועים על פני שנים-עשר אולפני סאונד, שכל אחד מהם נקרא על שם אפרו-אמריקאי הישגי. האולפן מבצע תפקיד כפול: הפקת התוכן של פרי עצמו והשכרת חללים להפקות חיצוניות, בהן "המתים המהלכים" (The Walking Dead) ו-"הפנתר השחור" (Black Panther), מה שמייצר הכנסות ללא תלות במה שפרי מצלם בעצמו. מבני העסקאות שלו מדגישים יותר ויותר מניות על פני תשלומים מראש – ההסדר שלו עם ויאקום-סי-בי-אס (ViacomCBS) מניב לו על פי הדיווחים כ-150 מיליון דולר בשנה, ומעניק לו נתח של 25 אחוזים בפלטפורמת הסטרימינג BET+, עמדת בעלות ולא רק שכר. פורבס הכתיר אותו כבדרן בעל השכר הגבוה ביותר באמריקה בשנת 2011, ושוויו הנקי המוערך באמצע שנות ה-2020 עמד על כ-1.4 מיליארד דולר.
ביקורת שמעולם לא האטה אותו
הדומיננטיות המסחרית של פרי התקיימה לצד ביקורת מתמשכת על התוכן שלו. ההיסטוריון דונלד בוגל מתח קו ישיר בין מדיאה לבין ארכיטיפ ה"מאמי" (mammy) של סטריאוטיפים קולנועיים שחורים מוקדמים; המבקרת ג'מילה למיו האשימה סדרות כמו "פגוש את בראונס" (Meet the Browns) בהישענות על דמויות של גברים ליצנים ונשים חצופות כדמויות סטנדרטיות. ספייק לי (Spike Lee), בהערות שפרי יצא נגדן בפומבי, התייחס לחלק מסגנון ייצוג זה כ"ליצנות וטיפשות". פרי ספג גם ביקורת בתעשייה על כך שהוא כותב כל תסריט בעצמו ללא חדר תסריטאים, נוהג שלטענת חלקם חוסם הזדמנויות עבור כותבים שחורים אחרים, גם אם הוא שומר על התפוקה שלו פורה ועל קולו ייחודי. בנפרד, פרי מתמודד עם תביעות משפטיות פעילות בטענה להתנהגות מינית בלתי הולמת שהוגשו על ידי שני שחקנים מהפקותיו ב-2025, האשמות שפרי מכחיש ושנותרו ללא הכרעה.
מדוע טיילר מכונה גאון
הטיעון החזק ביותר לכינויו של פרי כגאון אינו נוגע לתסריטים שלו, שאפילו מבקרים אוהדים לעיתים נדירות משבחים את מלאכת הכתיבה שלהם, אלא לארכיטקטורה העסקית שבנה סביבם: צינור במימון עצמי שמתחיל במחזמר כושל ונגמר בבעלות בלעדית על אחד מאולפני הקולנוע הפיזיים הגדולים באמריקה, מבלי לוותר על שליטה יצירתית או פיננסית למערכת אולפנים מסורתית שהתעלמה ממנו במשך רוב העשור הראשון לקריירה. זהו גאונות של אינטגרציה אנכית ואינסטינקט שוק ולא של חדשנות אמנותית – זיהוי קהל מקופח, שמירה על בעלות על קניין רוחני (זיכיון מדיאה מעל הכל) שעסקה קונבנציונלית הייתה מוותרת עליו, והמרת נדל"ן לזרם הכנסות עמיד שאינו תלוי בתוכן. זה קרוב יותר לגאונות של יזם מאשר של יוצר קולנוע. הטיעון הנגדי הכן הוא שסרטיו ותוכניותיו של פרי אינם נחשבים, על פי קונצנזוס ביקורתי רחב, למצטיינים מבחינה אמנותית, והצלחתו המסחרית מעולם לא תורגמה לכבוד ביקורתי כפי שקרה ליוצרי קולנוע פוריים אחרים – ה"גאונות", אם קיימת כזו, טמונה כמעט כולה במודל העסקי ולא בתוכן שהוא מייצר.
מורשת
פרי גיוון את הקריירה שלו במספר קטן של תפקידים דרמטיים בסרטים מחוץ להפקות שלו – תפקיד משנה ב"נעלמת" (Gone Girl), תפקיד ב"סגן הנשיא" (Vice), והופעה ב"אל תסתכלו למעלה" (Don't Look Up) – תוך שהוא ממשיך להריץ את רשימת תוכניות הטלוויזיה והסרטים שלו בהיקף שמעטים בתעשייה יכולים להשתוות אליו. מגזין טיים (Time) כינה אותו כאחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר בשנת 2020, ובשנה שלאחר מכן קיבל את פרס ג'ין הרשולט לפעילות הומניטרית מהאקדמיה. אולי המחווה המשפיעה ביותר שלו הגיעה בשנת 2020, כאשר סיפק בשקט מקום מגורים ואבטחה לנסיך הארי ולמייגן מרקל במשך שלושה חודשים בזמן שעברו לקליפורניה – טובה פרטית מאדם שבילה חלק מצעירותו ללא מקום לינה קבוע.