טוני פאדל: האיש שגרם לגאדג'טים להיעלם
לפני שהיה iPod, הייתה סטארט-אפ בשלב המוסך בשם Fuse שלא הצליחה לגייס סבב מימון שני, ומייסד שכבר נכשל בחברת חומרה אחת אחרי השנייה. הגאונות של טוני פאדל לא הייתה הברקה בודדת — היא הייתה צבירה של שיקול דעת שנרכש בעמל רב על ידי אדם שבילה עשור בכישלון בדיוק בדבר שהוא עמד להצליח בו באופן מרהיב: כיווץ מחשב למשהו שתרצה להחזיק ביד.
מ-General Magic לסטארט-אפ שנכשל
פאדל נולד ב-22 במרץ 1969 במישיגן לאב לבנוני ואם פולנייה, וגדל תוך מעבר בין תריסר עיירות לפני שהתיישב מספיק כדי ללמוד בתיכון גרוס פוינט סאות'. הוא למד הנדסת מחשבים באוניברסיטת מישיגן, סיים את לימודיו ב-1991, ונכנס ישר להריסות המוזרות והמבריקות של General Magic — הסטארט-אפ שהיה חברת-בת של אפל (Apple), מאויש בטיטאנים עתידיים של עמק הסיליקון, שניסה ללא הצלחה לבנות מתקן תקשורת אישי נייד שנים לפני שלמישהו הייתה התשתית כדי לגרום לו לעבוד. שם למד פאדל לראשונה את הלקח שיגדיר את הקריירה שלו: להיות מוקדם עם הרעיון הנכון זה בלתי ניתן להבחנה מלהיות טועה.
הוא לקח את הלקח הזה לחברת פיליפס (Philips), שם הקים במשותף את קבוצת המחשוב הנייד והגיע לתפקיד סמנכ"ל טכנולוגיות, כשהוא משיק מכשירי Windows CE כמו ה-Velo וה-Nino שאף אחד לא זוכר כיום. בשנת 1999 הוא יצא לדרך עצמאית עם Fuse, כשהוא מציע את מה שכינה "ה-Dell של מוצרי האלקטרוניקה לצרכן" — נגן מוזיקה מבוסס דיסק קשיח המחובר לחנות מקוונת. בקווי מתאר, זה היה ה-iPod. המשקיעים אמרו לא. החברה מתה. פאדל לקח עיקוף של שישה שבועות דרך RealNetworks לפני שאפל, ב-2001, שכרה אותו לא כעובד אלא כקבלן, כשהם לא בטוחים אם הרעיון שלו שווה את הסיכון.
בניית ה-iPod, ולאחר מכן ה-iPhone
זה היה שווה את הסיכון. פאדל הרכיב צוות שנלקח מהריסות Fuse, General Magic ופיליפס — מהנדסים שהוא כבר ידע שיכולים לבצע תחת לחץ — ובנה את הקונספט והארכיטקטורה של החומרה ל-iPod שהושקו באוקטובר 2001. הוא קודם לסגן נשיא להנדסת iPod ב-2004, ובמרץ 2006 לסגן נשיא בכיר המנהל את כל חטיבת ה-iPod. כשעברה אפל לכיוון הטלפון, פאדל הפך לאחד ממייסדיו, כשהוא מפקח על חומרה, קושחה ואביזרים לאורך שלושת הדורות הראשונים של ה-iPhone, ממרץ 2006 ועד עזיבתו את אפל בנובמבר 2008. לאורך תקופתו באפל הוא רשם את שמו על יותר מ-300 פטנטים, טביעות אצבע של מהנדס שהוטבעו כמעט בכל מכשיר שאפל הפיצה באותו עשור.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →Nest והתרמוסטט שאף אחד לא ביקש
הצעד הבא של פאדל ענה על שאלה שכמעט איש לא שאל: האם ניתן לגרום לתרמוסטט, מכשיר שאף אחד לא חשב עליו, לחשוב? במאי 2010 הוא הקים במשותף את Nest Labs בפאלו אלטו עם עמיתו לשעבר מאפל מאט רוג'רס, ובאוקטובר 2011 השיקה החברה את ה-Nest Learning Thermostat — מכשיר שהשתמש בחיישנים ובלמידת מכונה כדי לבנות לוח זמנים של טמפרטורה סביב התנהגות משק הבית בפועל, עטוף בסוג של עיצוב תעשייתי שפאדל בילה עשור בליטושו באפל. גוגל (Google) רכשה את Nest תמורת 3.2 מיליארד דולר בינואר 2014, כשהיא מקפלת חברת תרמוסטטים לתוך ענקית חיפוש במחיר שגרם לשאר תעשיית הבית החכם להתייחס לקטגוריה ברצינות. פאדל ניהל את Nest כמנכ"ל בתוך גוגל עד להתפטרותו ביוני 2016, ואז עבר ל-Future Shape (לימים Build Collective), קרן הון סיכון המשקיעה בדור הבא של מייסדי חומרה, ובמאי 2022 פרסם את Build: An Unorthodox Guide to Making Things Worth Making, שהפך לרב-מכר ברשימות הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל ו-USA Today.
הכרה והרהורים
הפרסים נערמו בהתמדה ולא בבת אחת: פרס Alva בשנת 2012 כ"ממציא הסדרתי הגדול הבא", הופעות חוזרות ברשימת ה-Next Establishment של המגזין ואניטי פייר (Vanity Fair), האנשים היצירתיים ביותר של פאסט קומפני (Fast Company), והמובילים של פורצ'ן (Fortune). בשנת 2014, המגזין טיים (Time) כלל אותו ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר שלו והאקדמיה האמריקאית להישגים העניקה לו את פרס ה-Golden Plate, שהוענק לו אישית על ידי ג'ורג' לוקאס. ב-2016, טיים הרחיקה לכת וציינה את ה-iPod, ה-iPhone וה-Nest Learning Thermostat בין 50 הגאדג'טים המשפיעים ביותר שנוצרו אי פעם — שלוש כניסות נפרדות, שכולן ניתנות למעקב לידיו של מהנדס אחד. פאדל לא תמיד הרגיש בנוח עם השבחים. בהרהור על מקומה של Nest בעולם של מכשירים חד-פעמיים המחוברים תמיד, הוא אמר: "אני מתעורר מדי פעם בזיעה קרה וחושב, מה הבאנו לעולם?" — הודאה יוצאת דופן מאדם שכל הקריירה שלו הוגדרה על ידי האמונה שגאדג'טים מהונדסים בצורה מתחשבת יותר הופכים את החיים לטובים יותר, לא לגרועים יותר.
מדוע טוני מכונה גאון
המילה מוצמדת לפאדל מסיבה ספציפית וצרה למדי: הוא אחד המהנדסים הבודדים שלקח קטגוריה שאף אחד לא ביקש להמציא מחדש — נגן מוזיקה נייד, אחר כך טלפון חכם, ואז תרמוסטט — וגרם לגרסה המומצאת מחדש להרגיש בלתי נמנעת במבט לאחור. זו מיומנות של עיצוב ושילוב מערכות יותר מאשר מיומנות תיאורטית: לדעת אילו מאה פשרות קטנות בחיי הסוללה, בתחושת גלגל הלחיצה, או במיקום החיישן מצטברות למוצר שאנשים מתאהבים בו, ולבנות ארגון המסוגל להשיק את כל המאה בבת אחת. עיתונאים ועמיתים כינו אותו "האבא של ה-iPod" לעיתים כה קרובות עד שזה מתפקד ככינוי תפקיד ולא ככינוי חיבה, וההחלטה של טיים לזקוף לזכותו שלושה מתוך חמישים הגאדג'טים המשפיעים ביותר שלו היא קרובה ככל שהעיתונות מגיעה לציטוט רשמי של גאונות.
גם למקרה הנגד הכן יש חשיבות. פאדל לא המציא את נגן ה-MP3, את הטלפון בעל מסך המגע או את התרמוסטט המחובר לאינטרנט — Diamond Rio, Handspring ותרמוסטטים ניתנים לתכנות בעידן הוניוול (Honeywell) כולם קדמו לגרסאות שלו. הגאונות שלו, כפי שהיא, תמיד הייתה סינתזה ושיפור ולא המצאה ראשונה, ואפילו מעריציו מנסחים זאת כך. הוא גם הודה, בצורה גלויה יותר מרוב המנהלים במצבו, שחומרה שנבנתה להיות אהובה יכולה עדיין להפוך לפסולת ומסיכון למעקב ברגע שהיא גדלה — כנות שמסבכת את הנרטיב המסודר של הממציא-גיבור שנבנה סביבו.
מורשת
טביעות האצבע של פאדל נמצאות על שלושה מהמכשירים הצרכניים המגדירים של תחילת המאה ה-21, והקריירה שלו לאחר אפל — כמשקיע, סופר ומנטור למייסדי חומרה דרך Build Collective — הפכה אותו למשהו הקרוב יותר למדינאי ותיק של עיצוב מוצרים בעמק הסיליקון מאשר למהנדס פעיל. האם זה מסתכם בגאונות או פשוט במלאכת יד ממושמעת בצורה יוצאת דופן זו, כראוי, שאלה שפאדל עצמו נראה ממשיך לשאול.