טודור ז'יבקוב: הקומוניסט ששלט במזרח אירופה במשך הזמן הרב ביותר
בשנת 1990, מוקף בעיתונאים לאחר שהמערכת שניהל במשך שלושים וחמש שנים קרסה סביבו, נתן טודור ז'יבקוב (Todor Zhivkov) תשובה שכמעט אף מנהיג קומוניסטי מודח אינו נותן: "אם הייתי צריך לעשות זאת שוב, אפילו לא הייתי קומוניסט". זו הייתה חתימה מוזרה לאדם שהאריך ימים יותר מכל מנהיג אחר בגוש הסובייטי בשלטון, ששלט בולגריה זמן רב יותר ממה שרוב אזרחיו היו בחיים, ושעזב את תפקידו רק כאשר הפוליטביורו שלו הצביע בעד הדחתו באותו היום שבו נפלה חומת ברלין.
משוליית סדרנים לאיש מפלגה
נולד ב-7 בספטמבר 1911, בכפר פראבץ (Pravets) ליד בוטבגרד (Botevgrad) למשפחת איכרים עניים מעבדי עורות, ז'יבקוב התמחה כסדרן בדפוס המדינה של סופיה בין השנים 1929 ל-1932 — עבודה שמיקמה אותו בתוך אחד המוקדים המרכזיים של התארגנות הסוציאליזם המחתרתית באותה תקופה. הוא הצטרף לליגת הנוער הקומוניסטי ב-1930 ולמפלגה הקומוניסטית הבולגרית עצמה ב-1932, ועלה עד למשרת מזכיר המחוז העירוני השלישי של סופיה בטרם טוהר ב-1935 בשל מה שהמפלגה כינתה סטייה של "שמאליות סکتריאנית", נסיגה לאחור שקטעה בקצרה את עלייתו.
מלחמה, התנגדות והפיכה ללא שפיכות דמים
ז'יבקוב שב לקדמת הבמה במהלך מלחמת העולם השנייה, סייע בארגון ההתנגדות של צבא המורדים לשחרור העם והונה את יחידת הפרטיזנים צ'בטאר (Chavdar) כנגד ממשלת בולגריה פרו-הציר. רגע ההכרעה שלו הגיע בספטמבר 1944, כאשר סייע בארגון ההשתלטות הקומוניסטית ללא שפיכות דמים על משרד המלחמה של סופיה בעוד הכוחות הסובייטים מתקדמים אל תוך הבלקן. המשטר החדש תגמל אותו בחברות בוועד המרכזי, והוא טיפס באופן שיטתי לאחר מכן: מזכיר ראשון של ועדה סופיה ב-1948, מושב בפוליטביורו ב-1950, ופיקוד על המיליציה העממית, מנגנון הביטחון שעצר אלפי מתנגדים פוליטיים בגיבוש שלאחר המלחמה של השלטון הקומוניסטי.
המנהיג הצעיר ביותר בגוש
במרץ 1954, בגיל ארבעים ושתיים, הפך ז'יבקוב למזכיר הראשון של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הבולגרית, באותו זמן ראש המדינה הצעיר ביותר בכל הגוש הסובייטי. הוא החזיק בכוח עליון במשך שלושים וחמש השנים הבאות, יותר מכל מנהיג קומוניסטי אחר במזרח אירופה, וכיהן במקביל או ברצף כראש ממשלה מ-1962 עד 1971 וכנשיא מועצת המדינה מ-1971 ועד להדחתו ב-1989. פילוסופיית השלטון שלו הייתה בוטה ומפורשת: נאמנות לברית המועצות הייתה, לפי ניסוחו שלו, המבחן לפטריוטיות של בולגרי, והוא ניתב את בולגריה לאינטגרציה כלכלית ותרבותית הדוקה יותר עם מוסקבה ממה שכמעט כל מדינת לווין אחרת השיגה, תוך קולקטיביזציה של החקלאות ודיכוי ההתנגדות תוך טיפוח קשרים אישיים תחילה עם ניקיטה חרושצ'וב ולאחר מכן עם ליאוניד ברז'נייב.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הישרדות מהפיכה
אחיזתו בשלטון לא הייתה חסרת מתנגדים. ב-1965, קבוצה של פקידי מפלגה דיסידנטים וקציני צבא ניסתה להדיحه במה שהיסטורונים מתארים כניסיון ההפיכה הראשון שבוצע אי פעם בתוך משטר קומוניסטי שולט — מזימה שז'יבקוב זיהה וריסק בטרם יכלה לצאת לפועל, ובכך חיזק את סמכותו במקום להחלישה.
תהליך ההתעוררות
הפרק האפל ביותר של שלטונו החל ב-1984, כאשר ז'יבקוב פתח במה שהמשטר כינה בלשון נקייה "תהליך ההתעוררות", מסע הבא לכפות אמינות בכוח של המיוטות האתנית הטורקית בבולגריה על ידי חיובם לאמץ שמות סלאביים ולנטוש חינוך בשפה הטורקית ופרקטיקה דתית. הקמפיין הסלים לכדי גירוש גלוי: עד מאי 1989, כ-310,000 טורקים בולגרים ברחו או גורשו מעבר לגבול לטורקיה, אחת מתנועות האוכלוסייה הכפויות הגדולות ביותר באירופה בתקופת המלחמה הקרה ומדיניות שעוררה גינוי בינלאומי והרסה את כוח העבודה החקלאי של בולגריה.
הנפילה
עד שנת 1989, כאשר הכלכלה הבולגרית דשדשה והיציאה הטורקית הפכה לקטסטרופה דיפלומטית, שר החוץ של ז'יבקוב עצמו, פטר מלאדז'וב (Petar Mladenov), פעל נגדו. ב-10 בנובמבר 1989 — אותו יום שבו נפרצה חומת ברלין בגרמניה — הצבעה של הפוליטביורו כפתה את התפטרותו של ז'יבקוב, ובכך שמה קץ לאחת מתקופות הכהונה הרצופות הארוכות ביותר של ראש מדינה כלשהו במאה העשרים. הוא הושם במעצר בינואר 1990 ובשנת 1992 הורשע במעילה בכספים בגין הסטת כספי מדינה ורכוש לעצמו ולמשפחתו; הוא נידון לשבע שנות מאסר אך ריצה את עונשו במעצר בית עקב גילו. הוא הכחיש אחריות לטיהורים ולדיכוי של עשורי שלטונו גם כאשר התרחק מהאידאולוגיה עצמה. ב-1998, זמן קצר לפני מותו, המפלגה הסוציאליסטית של בולגריה — היורשת ששמה שונה של מפלגתו הקומוניסטית — השיבה שנויה במחלוקת את חברותו במפלגה.
מדוע טודור מכונה גאון
מעט בשיאו של ז'יבקוב תומך במילה במובנה הרגיל של ברק אינטלקטואלי או יצירתי — שום תאוריה, שום דוקטרינה, שום המצאה אינה נושאת את שמו, ואף היסטוריון רציני אינו מייחס לו מחשבה פוליטית מקורית. מה שהיה ברשותו תחת זאת היה אינסטינקט הישרדות מפותח באופן יוצא דופן: שוליית דפוס ללא השכלה גבוהה אשר ערים טיהורים, ניסיון הפיכה ב-1965, ושלושה עשורים של חילופי מנהיגות בקרמלין כדי להישאר הקבוע היחיד בפוליטיקה הבולגרית מחרושצ'וב ועד גורבצ'וב. אם "גאונות" משויכת לו כלל בהערכות רטרוספקטיביות, הרי זו גאונות של ניהול מנגנון והתאמה אישית — קריאה מדויקת של מידת הנאמנות שדרשה מוסקבה ואספקתה תוך ניהול מדינת לווין יציבה באופן יוצא דופן, הגם שדיכוי. הטיעון הנגדי ההגונה חמור ובלתי ניתן להכחשה: מורשתו הביתית המובהקת היא תהליך ההתעוררות, קמפיין של כפייה אתנית וגירוש המונים, והודאתו שלאחר הקריסה כי לא יחזור על בחירתו המכוננת של חייו היא בעצמה עדות כנגד כל טענה של ברק עקרוני. עמידותו הייתה אמיתית; הגאונות שלו, אם המילה משומשת בכלל, הייתה טקטית ואנוכית מאשר חזונית.
מורשת
ז'יבקוב מת ב-5 באוגוסט 1998, בסופיה בגיל שמושים ושש, לאחר שחי בדיוק זמן מספיק כדי לראות את המעבר הפוסט-קומוניסטי של בולגריה מגמגם ואת מפלגתו שלה משקמת את חברותו בה. הוא נותר, בזיכרון ההיסטורי של המדינה, הדמות המזוהה ביותר עם הן היציבות החומרית היחסית של עשורי הקומוניזם בולגריה והן עם מעשה הרדיפה האתני הגרוע ביותר שלה — מורשת מפוצלת, כמו ווידויו שלו בסוף חייו, בין הכרה בעל כורחו בכוח ההתמדה שלו לבין גינוי חד-משמעי של האופן שבו השתמש בו.