תיאודור הרצל: העיתונאי שחולל מדינה
מחזאי וינאי שכתב קומדיות קלות ופיליטונים, דוקטור למשפטים ועורך ספרותי של הנויה פרייה פרסה (Neue Freie Presse), ישב בסוף שנת 1895 והחל לכתוב מניפסט המציע להעניק ליהודי אירופה מדינה משלהם. המדינת היהודים (Der Judenstaat) הופיע בפברואר 1896 והפך אותו למפורסם בתוך חודשים. שמונה שנים לאחר מכן הוא הלך לעולמו בגיל 44. 44 שנים לאחר מכן, הכריזה מגילת העצמאות של ישראל עליו כחוזה המדינה היהודית.
פשט, וינה והמשפט
הרצל נולד ב-2 במאי 1860 בפשט שבממלכת הונגריה, ליעקב הרצל, איש עסקים אמיד, ולז'נט דיאמנט, יהודים מתבוללים דוברי גרמנית מהקהילה הנאולוגית. אחותו פאולין מתה מטיפוס בשנת 1878. שם המשפחה היה לב (Loebl) – בעברית לב – עד שאבותיו שהיגרו מצמוני לבוהמיה בשנת 1739 שינו אותו להרצל. הוא טען למוצא אשכנזי וספרדי כאחד, אם כי אין עדות התומכת בחלק הספרדי. הוא למד משפטים באוניברסיטת וינה, הצטרף לזמן קצר לאחוות הסטודנטים הגרמנית-לאומנית 'אלביה' (Albia), שהמוטו שלה היה "כבוד, חירות, מולדת", והתפטר ממנה במחאה על האנטישמיות. הוא קיבל תואר דוקטור למשפטים ב-1884 ועבד זמן קצר בבתי המשפט של וינה וזלצבורג לפני שנטש את המקצוע לחלוטין.
הפיליטוניסט
מה שרצה היה התיאטרון. במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 הוא כתב קומדיות ודרמות לבמה הווינאית – הגנאו (Hagenau), טבארן (Tabarin), הוד מעלתו (Seine Hoheit), נסיכים מארץ הכישרון (Prinzen aus Genieland) – אף אחת מהן לא הייתה פוליטית, כולן היו בסגנון הפיליטון האלגנטי והאירוני של העיר. הוא עבד כעיתונאי, הפך לכתב הנויה פרייה פרסה בפריז, ולאחר מכן לעורכו הספרותי. הגטו החדש (Das Neue Ghetto, 1898) היה המחזה היחיד שבו כתב דמויות יהודיות, ונושאו היה האמביוולנטיות של יהודי וינה המתבוללים – הנושא שלו עצמו, לפני שמצא לו פתרון.
המניפסט
המדינת היהודים, שכותרת המשנה שלו היא הצעה לפתרון מודרני לשאלה היהודית, פורסם בפברואר 1896 ותורגם לאנגלית בלונדון במאי באותה שנה בשם המדינה היהודית (The Jewish State). טיעונו נוסח בישירות מכוונת: "אינני רואה בשאלה היהודית שאלה חברתית או דתית... זוהי שאלה לאומית." הרצל הגיע למסקנה שלא ניתן להפריך את האנטישמיות בטיעונים – ביומן מ-1895 כתב כי בפריז הוא "הכיר בריקנות ובחוסר התוחלת של הניסיון 'להילחם' באנטישמיות" – ושמזור היחיד הוא ריבונות. הוא הודה שהרעיון עצמו אינו חדש: "הרעיון שפיתחתי בחוברת זו הוא עתיק יומין: זוהי השבת מדינת היהודים." מה שהיה חדש הוא ההתייחסות אליו כאל פרויקט מנהלי ומדיני ולא כתפילה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דיפלומטיה ללא מדינה
ביוני 1896 נסע לאיסטנבול, לא הצליח להיפגש עם הסולטאן עבדול חמיד השני, הציג את הצעתו לווזיר הגדול וחזר עם אות המג'ידיה. בשנת 1897 ייסד את העיתון הציוני די ולט (Die Welt) וכינס את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, והפך לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, משרה שבה החזיק עד מותו. באוקטובר 1898 ביקר לראשונה בירושלים, בביקור שתוזמן לחפוף למסעו של הקיסר וילהלם השני; הם נפגשו בפומבי במקווה ישראל ב-29 באוקטובר ובאופן רשמי במחנה האוהלים של הקיסר ברחוב הנביאים ב-2 בנובמבר. הוא העיד בפני הוועדה המלכותית הבריטית בנושא הגירת זרים, ניהל משא ומתן עם מצרים על התיישבות באל-עריש שבסיני – מהלך שנבלם כבלתי מעשי על ידי אוולין ברינג – כתב לססיל רודס (Cecil Rhodes) בבקשת תמיכה ב-1902, נפגש עם שר האוצר הרוסי סרגיי ויטה ושר הפנים ויאצ'סלב פלבה בסנט פטרסבורג ב-1903, והתקבל על ידי האפיפיור פיוס העשירי ב-26 בינואר 1904. הרומן שלו מ-1902 אלטנוילנד (Altneuland) דמיין את המדינה העתידית בפירוט: כלכלה שיתופית, זכות בחירה לנשים, סובלנות דתית. כאשר הקונגרס הציוני השישי דן בהצעתו של ג'וזף צ'מברליין לטריטוריה במזרח אפריקה ב-1903, 295 צירים הצביעו בעד בדיקת ההצעה ו-178 התנגדו; הקונגרס השביעי דחה אותה ב-1905, לאחר מותו, והתחייב על התנועה לארץ ישראל.
הצללים
ברקורד של הרצל ישנם קטעים אפלים רציניים. הוא סיפר את הסיפור שפרשת דרייפוס היא שגרמה לו להשתנות, לאחר ששמע המונים צועקים "מוות ליהודים!"; חוקרים מודרניים מערערים על כך, ומציינים עד כמה מעט מתייחסים לכך דיווחיו המוקדמים, עדות לכך שבתחילה חשב את דרייפוס לאשם, ועל התועלת שהייתה לסיפור לתנועה שנים לאחר מכן. מאמרו "מאושל" (Mauschel), שפורסם לאחר הקונגרס הציוני הראשון, תיאר יהודים שהתנגדו לציונות כטיפוס נבזה, ותואר על ידי היסטוריונים כאנטישמי. רשומה ביומנו שקלה את "פינוי האוכלוסייה חסרת האמצעים" על ידי מניעת תעסוקה ועידוד הגירה, דבר העומד בסתירה להבטחותיו הפומביות לגבי התושבים הלא-יהודים. ברנאר לאזאר האשים אותו בכך שנראה כמי שמצדיק את מעשי הטבח של עבדול חמיד השני בארמנים בתמורה לזכויות התיישבות. חייו הפרטיים היו אסון: הוא נשא לאישה את ז'ולי ב-1889 לנישואים אומללים ועל פי הדיווחים הדביק אותה בזיבה שחלה בה ב-1880. כל שלושת ילדיו סיימו את חייהם בטרגדיה – הנס בהתאבדות ב-1905, פאולין במותה ממנת יתר של הרואין ב-1930, טרודה ברצח בטרזינשטט ב-1943.
מדוע תיאודור מכונה גאון
הכישרון כאן אינו מלומד או מדעי אלא פוליטי-דמיוני: היכולת לראות מצב קיים כבעיה פתירה, ואז להמציא, מכלום, את המוסדות שיפתרו אותה. להרצל לא הייתה טריטוריה, לא צבא, לא כסף ולא מנדט. בתוך 18 חודשים מפרסום מניפסט, היו לו עיתון, קונגרס בינלאומי, נשיאות נבחרת וארגון קבוע – המנגנון שדרכו ניתן היה לתאם פעילות פוליטית יהודית מעבר לגבולות. לאחר מכן השתמש בו כדי להשיג פגישות עם הקיסר הגרמני, החצר העות'מאנית, שר מושבות בריטי והאפיפיור, והפך רעיון שולי למטרה דיפלומטית מוכרת. העברית העניקה לו את התואר "חוזה המדינה", והסיסמה שלו – "אם תרצו, אין זו אגדה" – מציינת את האיכות הספציפית: פעולה של דמיון קולקטיבי שהפכה למבצעית.
הטיעון שכנגד הוא משמעותי. רעיון השיבה היהודית היה עתיק והוא עצמו אמר זאת; הוגים ציונים קדמו לו, ותרומתו הייתה ארגונית יותר מאשר מקורית. הוא נכשל בכל יעד קונקרטי בימי חייו: לא צ'ארטר, לא טריטוריה, לא מדינה, ותנועה שכמעט פילג סביב אוגנדה. שיקול דעתו לגבי אנשים ותוצאות היה ירוד, כפי שמראות ההתנהלות מול העות'מאנים והרהורי הפינוי ביומנו, והדיווח שלו עצמו על המהפך שעבר נראה בחלקו כמפוברק. מה שהיה לו לא היה אינטלקט עדיף אלא שילוב יוצא דופן – אינסטינקט עיתונאי לדעת הקהל, חוש דרמטי של בימוי, וסירוב מוחלט להרגיש מובך מהיקף הצעתו.
מורשת
הוא מת באדלאך שבאוסטריה התחתית ב-3 ביולי 1904. יום קודם לכן, שלח מסר: "דרישת שלום לארץ ישראל. את דמי נתתי למען עמי." הוא נקבר בבית הקברות דבלינג בווינה, ונקבר מחדש בהר הרצל בירושלים בשנת 1949. תל אביב לקוחה משמה של התרגום העברי של נחום סוקולוב לאלטנוילנד; העיר הרצליה נושאת את שמו; י' באייר הוא יום הרצל.