טָאנְג שְׂייֵנְדְזוּ: המחזאי שהפך את המוות לתרופה לאהבה
טָאנְג שְׂייֵנְדְזוּ (Tang Xianzu) כתב מחזה שבו אישה צעירה מתאהבת עד עמקי נשמתה בגבר שהיא פוגשת רק בחלומה, עד שהיא דועכת ומתה מגעגועים — ואז, בחציו השני של המחזה, היא חוזרת לחיים. "הַפַבִּילְיוֹן שֶׁל הַפֵּאוֹנִים" (The Peony Pavilion) אינו מתייחס למוות כאל סוף דבר; הוא מתייחס אליו כאל מכשול שרגש עוצמתי מספיק יכול פשוט להסיר. טָאנְג כתב זאת לאחר שנטש קריירה ממשלתית שהענישה אותו על כך שאמר, בכתובים, בדיוק את מה שחשב על האנשים שמנהלים את האימפריה. הוא מת בשנת 1616, אותה שנה שבה מת ויליאם שייקספיר (William Shakespeare), צירוף מקרים כרונולוגי שמעריציו המאוחרים ינצלו כדי לכנותו "שייקספיר של המזרח".
פקיד שסירב להתחנף
טָאנְג נולד בשנת 1550 בְּלִינְצְ'וָואן (Linchuan), שבפרובינציית גְ'יָאנְגְשִׂי (Jiangxi), ועל פי כל העדויות הוא הוכר מגיל צעיר כחוקר רציני. עם זאת, הוא עיכב את המעבר של הדרגה הגבוהה ביותר בבחינות הקיסריות עד שהיה בן 34 — עיכוב מכוון, על פי דיווחים על חייו, כיוון שסירב להתחנף לפקידים שחסותם הייתה יכולה לסלול את דרכו. זה היה דפוס שהגדיר את כל מערכת היחסים שלו עם השירות הממשלתי: כישרון אמיתי, שנמנע במכוון מסוג הקידום העצמי שפקידות שושלת מִינְג (Ming) תגמלה.
קריירה שהסתיימה בגלל כנות
ברגע שנכנס לתפקידו, הכנות של טָאנְג פעלה לרעתו. הוא הגיש ביקורת חריפה על שחיתות הקשורה לחצרו של הקיסר, והתגובה הייתה הדחה ולא רפורמה. במקום להמשיך לתמרן בתוך מערכת שכבר גינה בפומבי, הוא התפטר וחזר לביתו בְּלִינְצְ'וָואן בגיל 49, בשנת 1598, כשהוא בוחר להקדיש את המחצית השנייה של חייו לכתיבת מחזות במקום לעסוק בפוליטיקה של החצר. זהו מסלול קריירה שנראה כמעט כחזרה גנרלית למחזות עצמם: אדם שמוקיר אמת פנימית עד כדי כך שהוא מוכן להקריב עבורה קידום בעולם הזה.
ארבעת החלומות של לִינְצְ'וָואן
בין השנים 1587 ל-1601, כתב טָאנְג את ארבע היצירות הדרמטיות המרכזיות שעליהן נשען המוניטין שלו, הידועות יחד כ"ארבעת החלומות של לִינְצְ'וָואן", שכל אחת מהן בנויה סביב רצף חלום המשמש ככלי לחקירה פילוסופית ולא רק כמרכיב עלילתי. "סיכת הראש הסגולה" (1587) עוקב אחר זוג מופרד שמתאחד באמצעות חלום נבואי. "חלום נַאנְקֶה" (Nanke Dream) שולח נודד לחזיון של שליטה בממלכת נמלים משגשגת, רק כדי שיתעורר ויכיר בטבע האשלייתי של השאפתנות הארצית, ויפנה לעבר הבודהיזם. "חלום הָאנְדָאן" (Handan Dream) עוקב אחר מלומד כושל שחולם את דרכו דרך חיים של הצלחה ומעמד, ומתעורר לאותה הכרה — ששאפתנות, מלאה ככל שתהיה, היא ריקה מיסודה. בשלוש היצירות הללו, החלום מתפקד כפי שהוא מתפקד בכתביו של הפילוסוף הטאואיסטי העתיק גְ'וָאנְג-דְזְה (Zhuangzi): כאמצעי לחשיפת הדקות של הגבול בין אשליה למציאות הערה, וכביקורת על השחיתות וההיררכיה הנוקשה של הסדר הפוליטי בשלהי תקופת מִינְג שזה עתה הדיחה אותו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הַפַבִּילְיוֹן שֶׁל הַפֵּאוֹנִים
יצירת המופת שלו, ובהחלט החשובה ביותר שבהן, היא "הַפַבִּילְיוֹן שֶׁל הַפֵּאוֹנִים", מחזה בן יותר מחמישים וחמישה מערכות שחורג מהדפוס של שלושת החלומות האחרים בסירובו לאכזבה. הגיבורה שלו, דּוּ לִינְיָאנְג (Du Liniang), חולמת על מלומד בשם לְיוֹ מֶנְגְמֶי (Liu Mengmei), מתאהבת בו אך ורק דרך החלום, ומתה מצער של כמיהה שלא מומשה. במקום להסתיים שם, המחזה מחזיר אותה — היא חוזרת כרוח, ובסופו של דבר מושבת לחיים, כשהיא נישאת בסופו של דבר לגבר שאהבה רק בחלום. שורת המחזה תופסת את התזה שלו ישירות: אהבה "מקורה אינו צפוי, אך היא הולכת ומעמיקה". בניגוד לשלושת החלומות האחרים, המתיישבים לוויתור, "הַפַבִּילְיוֹן שֶׁל הַפֵּאוֹנִים" מתעקש שרגש עז — צִ'ינְג (qing), רגש — יכול להתגבר אפילו על המגבלות החברתיות והארציות המחמירות ביותר, כולל מנהגי נישואין שבחברה של מִינְג הותירו נשים צעירות ללא כל אוטונומיה בבחירת בן זוג. טָאנְג, למעשה, טען בצורה דרמטית שרגש ראוי לדרג גבוה יותר מאשר היררכיה וחובה, עמדה חתרנית באמת בהקשר של מערכת חברתית קונפוציאנית מסודרת בקשיחות.
סגנון ומעמד
טָאנְג כתב בתור תור הזהב של התיאטרון הסיני, ועבד בתוך המוסכמות המוזיקליות-תיאטרליות של אופרת הַקּוּנְצ'וּ (kunqu), תוך שהוא עוסק גם בוויכוחים בקרב בני דורו על האיזון הראוי בין עידון ספרותי לביצוע מוזיקלי. "הַפַבִּילְיוֹן שֶׁל הַפֵּאוֹנִים" נותר מצרך בסיסי ברפרטואר של הקונצ'ו עד היום, מועלה עדיין בסין ובעולם, והוא זוכה להכרה נרחבת בכך שהשפיע ישירות על ספרות סינית מאוחרת יותר, כולל "חלומו של האדום" (Dream of the Red Chamber), אחד הרומנים המפורסמים ביותר בסין.
השוואת שייקספיר
ההשוואה לשייקספיר נשענת על יותר מאשר צירוף המקרים של שנת מותם המשותפת, 1616. שניהם יצרו דרמות המתמקדות בגיבורים מונעי רגש ומורכבים מוסרית הפועלים בתוך חברות שנגד חוקיהן הם נאבקו. חוקרים מתחו קו ספציפי בין התעקשותו של "הַפַבִּילְיוֹן שֶׁל הַפֵּאוֹנִים" לכך שאהבה כובשת אפילו את המוות לבין הקסמים הגחמניים יותר של "חלום ליל קיץ" (A Midsummer Night's Dream), תוך ציון הניגוד להחלטה הטרגית של "רומיאו ויוליה" (Romeo and Juliet) — האוהבים של טָאנְג זוכים לאיחוד ששייקספיר אינו מתיר לשלהם. התווית "שייקספיר של המזרח" נמצאת כעת בשימוש נרחב בדיפלומטיה תרבותית סינית ובתכניות אמנות בינלאומיות, ומבססת השוואה שהחלה כתצפית מלומדת ומאז הפכה לקיצור דרך מיתוגי.
מדוע טָאנְג מכונה גאון
טענתו של טָאנְג שְׂייֵנְדְזוּ לגאונות נשענת ספציפית על הטיפול שלו במבנה החלום כטיעון פילוסופי ולא כתחבולה עלילתית, ועל החוצפה של הטענה המרכזית ב"הַפַבִּילְיוֹן שֶׁל הַפֵּאוֹנִים" — שתשוקה פרטית ולא מאושרת של אישה יכולה להיות מוצגת כמעט מוסרית מנצחת מעל הסדר החברתי שמנע ממנה כל מילה בבחירת הנישואין שלה. זו לא הייתה עמדה בטוחה להצגה בסין של שלהי תקופת מִינְג, והכוח הרגשי שלה זוכה להכרה כמי שעיצב את הספרות הסינית שלאחר מכן במשך מאות שנים. סירובו להתפשר על יושרתו למען קידום, סיום קריירה ממשלתית במקום ריכוך ביקורתו על שחיתות, מצוטט לעתים קרובות לצד הישגו הספרותי כעדות לאופי עקבי אחד: בלתי מתפשר, בין אם בחצר ובין אם בשולחן הכתיבה.
טיעון הנגד הכן הוא שטָאנְג היה, על פי עדות זמנו שלו, אמן בעל תפוקה צרה יחסית — ארבעה מחזות גדולים לאורך חיים, לא גוף העבודה רחב הידיים שבנה את המוניטין של שייקספיר לטווח — ופרסומו הבינלאומי הוא תופעה די חדשה, מועצמת במכוון באמצעות קידום תרבותי סיני מודרני שנבנה סביב צירוף המקרים המסודר של 1616 עם שייקספיר. ההשוואה מאירה דמיון אמיתי בנושא ובקומה בתוך המסורות שלהם, אך היא גם, בחלקה, מסגרת שיווקית המיושמת בדיעבד ולא שיפוט שנעשה על ידי בני זמנו שלו, שהכירו אותו בעיקר כפקיד מודח שהפך למחזאי קונצ'ו, ולא עדיין כ"שייקספיר של סין".
מורשת
טָאנְג שְׂייֵנְדְזוּ נחשב כיום למחזאי הקלאסי הגדול ביותר של סין, ו"הַפַבִּילְיוֹן שֶׁל הַפֵּאוֹנִים" ממשיך להיות מוצג כאחת מיצירות הליבה של רפרטואר אופרת הקונצ'ו. קברו, לצד קברי שלוש נשותיו, התגלה מחדש על ידי ארכיאולוגים ליד פוּג'וֹאוּ (Fuzhou), גְ'יָאנְגְשִׂי, בבית קברות של קברי תקופת מִינְג — אתר שנהרס פעם אחת כבר על ידי המשמרות האדומים במהלך מהפכת התרבות לפני שהועתק ואושר באמצעות כתובות מצבה שנמצאו. האתר הפך מאז למרכז למחקר ולתיירות תרבותית, חלק ממאמץ מודרני רחב יותר להעלות את הפרופיל הבינלאומי של טָאנְג כדי שיתאים למוניטין שיצירתו החזיקה זמן רב בתוך סין.