סוזן ואלאדון: הדוגמנית שתפסה את המכחול
היא הייתה האישה ב"ריקוד בבוז'יבאל" של רנואר, האקרובטית שנפלה מטרפז, אהובתו של טולוז-לוטרק שכינה אותה סוזן על שם סוזנה המקראית שבה צפו הזקנים. ואז סוזן ואלאדון עשתה את הדבר שכמעט אף דוגמנית של אמנים בהיסטוריה של פריז לא עשתה: היא הרימה את העיפרון בעצמה, לימדה את עצמה לצייר על ידי צפייה במאסטרים שציירו אותה, והפכה לאישה הראשונה שהתקבלה ל"סוסייטה נסיונל דה בוז-אר". היא בילתה את חייה בצד הלא נכון של כל מוסכמה, וציירה נשים כפי שאף גבר מעולם לא עשה.
עוני במונמארטר
מארי-קלמנטין ואלאדון נולדה ב-23 בספטמבר 1865 בבסין-סור-גארטמפ, במחוז הוט-ויין. היא גדלה בעוני במונמארטר, גדלה על ידי אם חד-הורית שעבדה בכביסה. היא עזבה את בית הספר היסודי בגיל אחת-עשרה ועברה בין העבודות שהיו זמינות לנערה ממעמד הפועלים: עוזרת כובענית, מכינת זרים, מוכרת ירקות, מלצרית.
האקרובטית והדוגמנית
בגיל חמש-עשרה, ב-1880, הצטרפה לקרקס פרננדו כאקרובטית, עד שנפילה פגעה בגבה וסיימה את הקריירה תוך שנה. באותה שנה החלה לדגמן, ובמשך יותר מעשור הצטלמה לציירים המובילים של התקופה – רנואר, טולוז-לוטרק, פובי דה שאבאן, ברת מוריזו, סטיינלן. היא הופיעה ב"ריקוד בעיר" וב"נערה קולעת את שערה" של רנואר, וב"ההנגאובר" של טולוז-לוטרק. היא הייתה אהובתו של לוטרק במשך שנתיים. אך היא צפתה בהכל, סופגת השכלה שאף אקדמיה לא הייתה מוכרת לה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דגה והפנייה לאמנות
ואלאדון לימדה את עצמה לצייר כילדה. ללא יכולת להרשות לעצמה שיעורים, היא למדה טכניקה על ידי התבוננות באמנים שעבורם דגמנה. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 התיידדה עם אדגר דגה, שהתרשם מ"רישומי הקו הנועזים והציורים המשובחים" שלה. הוא קנה את עבודותיה, תמך בה ולימד אותה תחריט רך, ונשאר חבר קרוב עד מותו ב-1917. עבודתה החתומה המוקדמת ביותר ששרדה היא דיוקן עצמי מ-1883; היא החלה לצייר ברצינות ב-1892, ולאחר נישואיה לבנקאי פול מוזיס ב-1895, הפכה לציירת במשרה מלאה בשנה שלאחר מכן.
דרך חדשה לראות את הגוף
בשנת 1894 הפכה ואלאדון לציירת הראשונה שהתקבלה ל"סוסייטה נסיונל דה בוז-אר". היא עבדה בשמן, פסטל וגיר אדום, בונה קומפוזיציות חזקות עם קווי מתאר שחורים מוצקים וצבעים מלאי חיים. היא הייתה ידועה בעיקר בזכות עירום נשי, אך ציירה גם טבע דומם, דיוקנאות, פרחים ונופים. העירום שלה שבר את הכללים: נשים כנות, לא אידיאליות, בעלות ביטחון עצמי שלא בוימו להנאתו של צופה גבר. ביצירות כמו "אדם וחווה", "שמחת חיים" ו"הטלת הרשת", היא אף הפכה את המבט המסורתי, כשהיא מציגה גברים בעירום כאובייקטים של תשוקה. במהלך חייה הפיקה כ-478 ציורים, 273 רישומים ו-31 תחריטים.
החיים הבוהמייניים
חייה הפרטיים היו לא שגרתיים כמו האמנות שלה. בגיל שמונה-עשרה ילדה בן, מוריס אוטרילו, שהפך לצייר מהולל בזכות עצמו; זהות אביו מעולם לא נחשפה. היה לה רומן קצר ואינטנסיבי עם המלחין אריק סאטי, התגרשה ממוזיס, וב-1914 נישאה לאנדרה אוטר, חבר של בנה הצעיר ממנה ביותר מעשרים שנה שדגמן עבורה כ"אדם". היא ציירה את גופה המזדקן ללא היסוס, כולל דיוקן עצמי בגיל שישים-ושש העומד כתיעוד מוקדם של אמנית את דעיכתה הפיזית שלה.
מדוע סוזן נקראת גאונה
הגאונות של ואלאדון היא זו של אמנית, והיא נשענת על שני דברים ספציפיים וניתנים לאימות ולא על אגדה. הראשון הוא מקוריות חזותית טהורה: היא המציאה מחדש את העירום הנשי, אחד הז'אנרים העתיקים ביותר של האמנות המערבית, על ידי ציור נשים "לא אידיאליות וכנות", נוכחות פסיכולוגית ולא דקורטיבית – מה שמרכז פומפידו ואחרים כינו מבט נשי המופנה כלפי נושאים שגברים תמיד שלטו בהם. השני הוא העובדה יוצאת הדופן של השכלתה העצמית. ללא יום אחד של הכשרה אקדמית, לומדת לחלוטין על ידי התבוננות מדוכן הדוגמנית, היא פיתחה שליטה בקו שהרשימה את דגה עצמו וזיכתה אותה בהכרה מוסדית שנסגרה בפני כמעט כל הנשים ממעמדה. חייה כבת מעמד הפועלים ושנותיה כדוגמנית העניקו לה אינטימיות עם הגוף שהבדילה אותה מבנות זמנה המעודנות כמו מוריזו וקאסאט. טיעון הנגד הכנה הוא שהאוצר הטכני שלה נשען בכבדות על הפוסט-אימפרסיוניסטים סביבה, ושהתהילה שלה בחייה הייתה לא אחידה – תערוכת היחיד הגדולה הראשונה שלה בארה"ב הגיעה רק ב-2021. אך מקוריות בתנאים כאלה היא הדבר הנדיר יותר. הגאונות שלה אינה זו של וירטואוזית מאומנת אלא של אאוטסיידרית שראתה מה שהמאומנים לא יכלו, והיה לה האומץ לצייר זאת.
מורשת
ואלאדון מתה משבץ ב-7 באפריל 1938, בגיל שבעים-ושתיים; פיקאסו, בראק ודרן הגיעו להלווייתה. עבודותיה תלויות בפומפידו, במטרופוליטן, ב-MoMA ומעבר להם; אסטרואיד ומכתש על נוגה נושאים את שמה, וכיכר במונמארטר מכבדת אותה. היסטוריוניות אמנות פמיניסטיות החזירו אותה לשורה הראשונה, כשהן מכירות בדוגמנית שסירבה להישאר בצד השני של הקנבס – ובסירובה, שינתה את האופן שבו ניתן לראות את הגוף הנשי.