סטיבן קריין: עשרים ושמונה שנים פרוזה אמריקאית חדשה
הוא כתב את הרומן האמריקאי המשכנע ביותר על מלחמת האזרחים מבלי שראה קרב מעולם, פרסם אותו בגיל עשרים ושלוש, ומת בגיל עשרים ושמונה. כש־התג האדום של האומץ (The Red Badge of Courage) הגיע לידיו, ה. ל. מנקן זכר אותו מגיע "כמו הבזق ברק מתוך שמי חורף בהירים"; ג'וזף קונרד אמר שהוא "התפוצץ... בעוצמה ובהדף של פגז קנה שנים־עשר אינץ'". כל חיי היצירה של סטיבן קריין נמשכו כעשור, והפרוזה האמריקאית המודרנית בלתי נתפسة בלעדיו.
הילד הארבעה־עשר
קריין נולד ב־1 בנובמבר 1871 בניוארק שבניו ג'רזי, הילד הארבעה־עשר והאחרון של ג'ונתן טאונלי קריין, כומר מתודסטי־אפיסקופלי, ומרי הלן פק קריין. אביו מת ב־16 בפברואר 1880, כשהיה בן שמונה; אמו מתה ב־7 בדצמבר 1891 בגיל שישים וארבע, והותירה אותו לבדו בעולם בגיל עשרים.
השכלתו הרשמית הייתה קצרה וללא התלהבות. הוא למד במכללת לפאיט ואחר כך באוניברסיטת סירקיוז, שם נרשם כמועמד שלא לתואר, ועזב ב־1891, בהכריזו שהקמפוס הוא "בזבוז זמן". חניכותו האמיתית הייתה עיתונות: מ־1888 עד 1892 ביל את חודשי הקיץ בעזרה לאחיו טאונלי בלשכת חדשות בחוף ניו ג'רזי. פריט הכתבה הראשון שלו שפורסם תחת שמו, על החוקר הנري מ. סטנלי, הופיע ב־וִידֶט של מכללת קלייווראק בשנת 1890.
מגי, ושנות עוני
ב־1893 פרסם קריין את רומן הבכורה שלו, מגי: נערה מהרחובות (Maggie: A Girl of the Streets), במימון עצמי מכספי ירושה ותחת שם בדעתו "ג'ונסטון סמית'". היה זה מחקר על חיי שכונות עוני שנכתב ללא הטפת מוסר או נחמה — בנו של הכומר סירב להטיף. המלין גרלנד כינה אותו "המחקר האמיתי והלא־קלישאתי ביותר על השכונות העוני שקראתי עד כה". הספר כמעט ולא נמכר, והותיר את קריין חסר כל ומדוכא.
התג האדום של האומץ
מה שבא לאחר מכן הפך אותו למפורסם בשני יבשות. התג האדום של האומץ פורסם בהמשכים בעיתונים אמריקאיים בדצמבר 1894 ויצא לאור במלואו בהוצאת אפלטון ב־1895. הוא עוקב אחר חייל צעיר מהצפון דרך הקרב הראשון שלו, ועובד מכיוון שהוא מסרב למבט הפנורמי: הקורא יודע רק את מה שטוראי מבוהל מסוגל לראות, לשמוע ולהריח. קריין מעולם לא לחם בקרב. הוא פשוט הבין שמלחמה, החוויה מבפנים, אינה עלילה אלא רצף של תחושות מכריעות.
הספר נשאר ברשימות רבי המכר במשך ארבעה חודשים ועבר הדפסות רבות. קריין היה בן עשרים ושלוש.
באותה שנה פרסם את הרוכבים השחורים ושורות אחרות (The Black Riders and Other Lines), קובץ של שירה נוקשה, חסרת חרוזים ואפוריסטית. המבקרים היו רחמנים כמותם כלא היו — ה־דיילי אינטר־אושן משיקגו הצהיר כי "אין שורה אחת של שירה מהעמוד הראשון ועד האחרון" — והתברר כי תיארו צורה של שירה שטרם הומצאה. קובץ שני, המלחמה היא חסד (War Is Kind), הופיע במאי 1899.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פרשת דורה קלארק
התהילה לא הפכה אותו לזהיר. בשעה שתיים לפנות בוקר ב־16 בספטמבר 1896, בעוד קריין ליווה אישה בשם דורה קלארק הרחק מגן ברודוויי, שוטר בלבוש אזרחי בשם צ'ארלס בקר עצר אותה באשמת שידול. קריין, בן עשרים וארבע ובשיא פרסומו, הגיע לבית המשפט והעיד כי "בעת שהייתה עמי היא התנהגה בצורה מכובדת, והאשמת השוטר הייתה שקרית".
קלארק שוחררה. קריין שאת המחיר שילם. במהלך משפטו של בקר לאחר מכן, משטרת בניו יורק פגעה במוניטין שלו ופשטה על דירתו בחיפוש אחר חומר מפליל. הייתה זו הפגנה מוקדמת של דפוס שליווה את חייו הקצרים: הוא המשיך להציב את עצמו היכן שהסיפור התרחש, והסיפור המשיך לעלות לו ביוקר.
שלושים שעות בסירות הצלה
בערב ראש השנה 1896 הפליג קריין מפלורידה על סיפון האונייה קומודור, בדרכו לקuba ככתב מלחמה. הספינה פגעהשררטון חול ליד ג'קסונוויל, ספגה נזק לגוף וטבעה ב־2 בינואר 1897. קריין ביל שלושים שעות בסירה באורך של עשרה רגל עם שלושה גברים נוספים טרם שהסירה התהפכה מול חוף דייטונה. אחד מארבעתם מת.
מתוך כך נולדה "הסירה הפתוחה" (The Open Boat), אחד הסיפורים הקצרים הטובים ביותר בשפה, ופתיחה שעושה במשפט אחד את מה שרוב הסופרים אינם מצליחים לעשות בפרק: "איש מהם לא ידע את צבע השמיים. עיניהם ננעטו בישרות ונדבקו בגלים שזרמו לעברם."
קורה
בעודו ממתין בגקסונוויל למעבר לקובה, קריין פגש את קורה טיילור, בת שלושים ואחת, בעלים של מוסד שנקראה מלון דרים (Hotel de Dream). היא הייתה נשואה כחוק לקצין בריטי, הקפטן דונלד וויליאם סטיוארט, שממנו הייתה פרודה, והיא וקריין מעולם לא יכלו להנשא. היא טיפלה בו לאחר שטבעת הקומודור, ונשארה עמו למשך שארית חייו.
כאשר קריין סיקר את מלחמה יוון–טורקיה ב־1897, קורה נסעה עמו ושיגרה דיווחים תחת השם "אימוג'ן קרטר" — הכתבת הראשונה באותה מלחמה. לאחר מכן השתקע הזוג באנגליה, ברייבנסברוק שבאוקסטד, סארי.
קונרד, ג'יימס וברייד פלייס
אנגליה העניקה לקריין את החברה הספרותית שאמריקה לא נתנה לו. באוקטובר 1897 פגש את ג'וזף קונרד, והחל במה שקריין כינה "ידידות חמה ואינסופית"; הוא הכיר גם את הנרי ג'יימס, ה. ג. ולס ואדמונד גוס. זהו רשימת שמות מרשימה עבור אמריקאי צעיר שעזב את האוניברסיטה ללא תואר.
מלחמת ספרד–אמריקה משכה אותו חזרה מעבר לאוקיינוס האטלנטי ב־1898. הוא סיקר את הפעולות במפרץ גואנטנמו וצוין רשמית על "סיוע חומרי במהלך הפעולה" — ציון לשבח נדיר עבור כתב. מחלה אילצה אותו לשבות הביתה ביולי.
בתחילת 1899 עברו קריין וקורה לברייד פלייס (Brede Place), אחוזת מהמאה הארבע-עשרה בסאסקס שהוצעה להם על ידי חברים בשכר דירה צנוע, ללא חשמל וללא אינסטלציה פנימית. הכסף היה, כתמיד, מצומצם, וקריין כתב בקצב מפרך כדי להישאר לפני החובות. "אני עושה עבודה רבה כעת יותר מכל תקופה אחרת בחיי," אמר למו"ל שלו. גופו לא יכול היה לשאת זאת. ב־29 בדצמבר 1899 הוא סבל מדימום ריאתי קשה.
באותו דצמבר הוא וקורה ערכו מסיבת חג מולד מורכבת בברייד, כשקונרד, ג'יימס וולס היו בין האורחים. קונרד, במבט על חברו הכחוש, תיאר מאוחר יותר את האירוע כ־"תקווה האבודה ביותר מכל התקוות".
באדנוויילר, 1900
קריין הובא לבאדנוויילר, עיירת מרפא ביער השחור בגרמניה, ומת שם ממחלת השחפת ב־5 ביוני 1900, בגיל עשרים ושמונה. הוא הוריש הכול לקורה, שהחזירה את גופתו לניו ג'רזי לקבורה בבית העלמין אוורגרין שבהילסייד.
הוא נשכח ברובו במשך שני עשורים. הביוגרפיה של תומאס ביר מ־1923, מהדורת האוסף של ווילסון פולט בשנים 1925–1927 והמחקר של ג'ון ברימן מ־1950 שיקמו את המוניטין, ומאז הוא לא דעך. קריין נקרא כיום כסופר האמריקאי החדשני ביותר של שנות התשעים של המאה התשע־עשרה, אב קדמון ישיר של המודרניסטים והאימג'יסטים — ובעיקר, של ארנסט המינגווי, אשר ירש ממנו את האמונה שהמשפט הפשוט ביותר הוא לרוב האלים ביותר.