סטפן צוויג: רב-המכר של אירופה בגלות
יום לאחר שסיים את כתיבת העולם של אתמול, סיפורו על אירופה שנעלמה ועיצבה את אישיותו, נטל סטפן צוויג (Stefan Zweig) מנת יתר של כדורי שינה בבית בפטרופוליס, שישים ושמונה קילומטרים מצפון לריו דה ז'ניירו. אשתו השנייה, לוטה, מתה יחד איתו. הם נמצאו ב-23 בפברואר 1942, כשהם אוחזים ידיים. עשור קודם לכן, הוא היה אחד הסופרים הפופולריים והמתורגמים ביותר בעולם.
וינה של כסף וספרים
הוא נולד ב-28 בנובמבר 1881 למשפחה יהודית מן המעמד הגבוה בבירת האימפריה ההבסבורגית: אביו, מוריץ צוויג (Moritz Zweig), היה יצרן טקסטיל אמיד; אמו, אידה ברטואר (Ida Brettauer), הייתה בת למשפחת בנקאים יהודים. צוויג שמר על מרחק מירושת משפחתו. "אמי ואבי היו יהודים רק במקרה של לידה", כתב – אף שנושאים יהודיים שזרו לאורך כל יצירתו. הוא למד פילוסופיה באוניברסיטת וינה וקיבל את הדוקטורט שלו ב-1904 עם תזה על הפילוסופיה של איפוליט טן (Hippolyte Taine), המבקר הצרפתי שהתעקש כי יש להסביר סופר על פי הגזע, הסביבה והתקופה. זוהי הכשרה הולמת לאדם שיקדיש את הקריירה שלו להסברת אנשים מתוך הנסיבות שבהן חיו.
המיניאטוריסט של האובססיה
שנות ה-20 וה-30 היו שנותיו הגדולות. אמוק ומכתב מאלמונית הופיעו ב-1922, פחד ב-1925, בלבול רגשות ועשרים וארבע שעות בחיי אישה ב-1927, סבלות חסד ב-1939, ושחמט ב-1941. לצד הסיפורת ניהל קריירה שנייה ומצליחה לא פחות ככותב דיוקנאות של מפורסמים שאינם בין החיים: שלושה אמנים (1920) על בלזק, דיקנס ודוסטויבסקי; רגעים מכריעים בתולדות האנושות (1927); ז'וזף פושה (1929); מארי אנטואנט: דיוקנה של אישה ממוצעת (1932); ומרי סטיוארט (1935). כותרת המשנה של הספר על מארי אנטואנט היא המפתח לכל מפעלו – האינסטינקט של צוויג תמיד היה למצוא את האדם הפשוט בתוך המונומנט ההיסטורי, ואז לצפות בהשפעת הלחץ עליו.
הנוסחה הזו עבדה. הוא היה פופולרי מאוד בארצות הברית, בדרום אמריקה וברחבי אירופה היבשתית, ותורגם בקצב שמעט סופרים חיים השתוו לו. הוא חי בזלצבורג עם אשתו הראשונה, פרידריקה מריה פון וינטרניץ (Friderike Maria von Winternitz), לה נישא ב-1920, בבית גדול שבו התגוררה בעבר נאנרל, אחותו של מוצרט. אלו היו חייו של אינטלקטואל אירופי בדיוק ברגע שבו חיים כאלו עמדו להפוך לבלתי אפשריים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המלחמה כפי שסיפר אותה בשתי דרכים
צוויג כינה את עצמו אזרח העולם עוד לפני שהיה חייב להפוך לכזה. "הייתי בטוח בליבי מהרגע הראשון בזהותי כאזרח העולם", כתב, והתכוון לאינטרנציונליזם, לאירופיות, ולשכנוע כי התרבות חוצה גבולות בצורה אמיתית יותר מאשר צבאות. התיעוד ממלחמת העולם הראשונה מסבך את הדיוקן העצמי הזה. הוא שירת בארכיון משרד המלחמה, ויומניו מאותה תקופה מהללים את הניצחונות הצבאיים האוסטריים. בספר זיכרונותיו הוא הציג את עצמו כפציפיסט שסירב להצטרף ל"השמצות זועמות נגד האויב" – אך באותו זמן קידם את תעמולת המלחמה האוסטרית. הסתירה אינה הערת שוליים. היא התפר העובר לאורך כל אישיותו: הקוסמופוליטי שהיה גם פטריוט, הפציפיסט שהיה גם על משכורת הממשל.
גלות
ב-1934, כשמפלגת הנאצים בשלטון בגרמניה ומשטר הסטנדשטאט (Ständestaat) כונן באוסטריה, צוויג עזב. אנגליה הגיעה ראשונה – לונדון, ולאחר מכן באת', שם בסוף קיץ 1939 נישא למזכירתו, אליזבט שארלוט "לוטה" אלטמן (Elisabet Charlotte "Lotte" Altmann), לאחר שהתגרש מפרידריקה בשנה הקודמת. ב-1940 חצה לניו יורק, שם היו בני הזוג אורחי אוניברסיטת ייל בניו הייבן ולאחר מכן חיו באוסינינג. באוגוסט 1941 המשיכו לברזיל.
ברזיל העניקה לו נושא – הוא כתב את ברזיל, ארץ העתיד – וחברה בדמות המשוררת גבריאלה מיסטרל (Gabriela Mistral). היא לא החזירה לו את אירופה. במכתב לז'ול רומן (Jules Romains), הוא תיאר את הצורה המדויקת של הפציעה: "המשבר הפנימי שלי מורכב מכך שאיני מסוגל להזדהות עם ה'אני' של הדרכון, ה'עצמי' של הגלות". הסופר המפורסם ביותר בעולם דובר הגרמנית הפך לאדם שהמסמכים שלו כבר לא תאמו אותו.
פטרופוליס
לייאוש הייתה שלווה רשמית, כמעט מהמאה השמונה-עשרה. "אני חושב שעדיף לסיים בזמן ובזקיפות קומה חיים שבהם עבודה אינטלקטואלית פירושה היה השמחה הטהורה ביותר וחירות אישית הטוב הגבוה ביותר עלי אדמות", כתב – משפט שבו שני הדברים שאיבד, עבודה וחירות, נקראים לפי הסדר. הוא סיים את העולם של אתמול, ספר זיכרונותיו על התרבות שהנאצים מחקו – ספר שמאז מכונה המפורסם ביותר שנכתב אי פעם על האימפריה ההבסבורגית, ונקרא כתיעוד למה שמשמעותו הייתה לחיות במרכז אירופה בין 1881 ל-1942 – ואז, ב-22 בפברואר 1942, סיים את חייו. הוא היה בן שישים.
מדוע סטפן מכונה גאון
הטיעון לגבי צוויג נשען על המיומנות ולא על מקוריות המחשבה – הוא לא ייסד שום אסכולה ולא ביצע שום חדשנות צורנית. מה שהיה לו הוא דחיסה פסיכולוגית: היכולת לבודד רצף אובססיבי בודד של חיים, עשרים וארבע שעות במקרה של נובלה מפורסמת אחת, ולגרום לקורא להרגיש שכל מה שנוגע לאדם נחשף בה. אותו אינסטינקט הניע את הדיוקנאות ההיסטוריים, שבהם פושה או מארי אנטואנט מצומצמים ממונומנט למערכת עצבים. נלווה לכך כישרון מסחרי נדיר יותר – הוא הפך את התרבות האירופית הגבוהה לקריאה עבור קהלים פופולריים עצומים בכמה שפות בו-זמנית, וזו הסיבה ששנות ה-20 וה-30 היו שייכות לו.
טיעון הנגד רועש והועלה על ידי אנשים רציניים. דעת הקהל הביקורתית התפצלה תמיד בין אלו שמשבחים את "ההומניזם, הפשטות והסגנון האפקטיבי" שלו, לבין אלו שמוצאים את הכתיבה "דלה, קלילה ושטחית". המתרגם מייקל הופמן (Michael Hofmann) היה חסר רחמים: "צוויג פשוט מרגיש מזויף. הוא הפפסי של הכתיבה האוסטרית", והוסיף שאפילו מכתב ההתאבדות הפיק "עלייה מעצבנת של שעמום באמצעו". המוניטין שלו אינו יציב בצורה שגאונות אמיתית בדרך כלל אינה: עצום בחייו, דהוי באמריקה עד ש-Pushkin Press וה-New York Review of Books החיו אותו בשנות ה-90, ובעיקר התעלמו ממנו בבריטניה לאורך כל הדרך. ותיעוד המלחמה יושב בצורה לא נוחה מול הדימוי העצמי ההומניסטי. הוא היה סופר פופולרי מעולה שהמתנה שלו הייתה אמפתיה וקצב; האם זו גאונות – זהו בדיוק הוויכוח.
מורשת
ביתו בפטרופוליס הוא כיום קאזה סטפן צוויג (Casa Stefan Zweig), מרכז תרבות, והקולג' של אירופה קרא לשנת הלימודים 1993–1994 על שמו. הקולנוע היה אדיב יותר מהמבקרים: מקס אופולס (Max Ophüls) הסריט את מכתב מאלמונית ב-1948, MGM עשתה את מארי אנטואנט עם נורמה שירר (Norma Shearer) ב-1938, ווס אנדרסון (Wes Anderson) בנה את מלון גרנד בודפשט (2014) על מה שהודה בעליצות שהוא "גניבה" מסבלות חסד ונערת הדואר. הגניבה האחרונה הזו היא הסיכום המדויק ביותר של חייו שלאחר המוות: מרכז אירופה (Mitteleuropa) אבודה, משוחזרת על ידי מעריץ, המתנהלת על שאילתות מתוך צוויג.