סטנלי קאבל: פילוסופיה בקצב ג'אז
לפני שכתב משפט פילוסופי אחד, סטנלי קאבל (Stanley Cavell) ניגן בסקסופון אלט בלהקת ריקודים בסקרמנטו ולמד הלחנה אצל ארנסט בלוך (Ernest Bloch). הוא הגיע לנושא האמיתי של חייו – כיצד דיבור יומיומי וסרטים פופולריים נושאים משקל פילוסופי רב כמו כל מסה – רק לאחר שזנח קריירה במוזיקה, והוא בילה את חצי המאה הבאה בוויכוח, בניגוד לרוב אנשי המקצוע שלו, שקומדיית נישואין מחדש הוליוודית יכולה לעשות את עבודתו של קאנט.
מקאבלירוסקי לקאבל
הוא נולד בשם סטנלי לואיס גולדשטיין ב-1 בספטמבר 1926, באטלנטה, ג'ורג'יה, למשפחה יהודית; שם משפחתו נובע מאנגליזציה של השם הפולני-יהודי קאבלירוסקי. אמו, פאני סיגל (Fannie Segal), מהגרת מרומניה, עבדה כפסנתרנית עבור הרדיו, הוודוויל והסרטים האילמים ואימנה אותו מוזיקלית כמעט מילדותו. השפל הכלכלי דחף את המשפחה הלוך ושוב בין אטלנטה לסקרמנטו, וכנער ניגן קאבל סקסופון ג'אז לפני שנרשם לאוניברסיטת קליפורניה בברקלי להתמחות במוזיקה אצל המלחינים רוג'ר סשנס (Roger Sessions) וארנסט בלוך, ולאחר מכן למד תקופה קצרה הלחנה בג'וליארד. הוא זנח את המוזיקה לטובת פילוסופיה ב-UCLA ולאחר מכן בהרווארד, שם גברה התעניינותו בפילוסוף השפה הרגילה ג'יי. אל. אוסטין (J. L. Austin) ושינתה את כל כיוונו האינטלקטואלי. הוא החזיק במלגת עמית צעיר בחברה לעמיתים של הרווארד בין השנים 1953 ל-1956, לימד שש שנים בברקלי, וחזר להרווארד לצמיתות ב-1963 כפרופסור לאסתטיקה ולתורת הערך הכללית על שם וולטר מ. קבוט (Walter M. Cabot), קתדרה בה החזיק עד לפרישתו כפרופסור אמריטוס ב-1997.
הפיכת הדיבור היומיומי לפילוסופיה
השיטה המרכזית של קאבל הייתה להתייחס לאופן שבו אנשים מדברים בפועל – הפליטות שלהם, ההסתייגויות שלהם, סירובם להתכוון למה שהמוסכמה מצפה – כאל כלי פילוסופי ולא כתחליף רשלני ללוגיקה. בהכשרתו במסורת השפה הרגילה של אוסטין ולודוויג ויטגנשטיין (Ludwig Wittgenstein), הוא השתמש בתשומת לב קפדנית לדיבור כדי לפתוח מחדש את הבעיה הקלאסית של הספקנות: לא כדי להפריך את הספקן בטיעון חכם, אלא כדי להראות שספקנות לגבי מוחות אחרים והעולם החיצוני היא בעצמה סימפטום למשהו שאנו עושים לשפה ולזה לזה, כישלון של הכרה ולא פער בידע. אוסף המאמרים פורץ הדרך שלו, "האם עלינו להתכוון למה שאנו אומרים?" ("Must We Mean What We Say?", 1969), יישם שיטה זו על ספקנות, טרגדיה ופרשנות ספרותית, והיצירה המרכזית שלו מ-1979 "טענת התבונה" ("The Claim of Reason") – שהחלה כעבודת הדוקטורט שלו והורחבה במשך שני עשורים – נותרה ההצהרה המלאה ביותר של קריאתו את ויטגנשטיין כפילוסוף של ספקנות וטרגדיה ולא של טכניקה לוגית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קולנוע כפילוסופיה
התרומה הבלתי רגילה ביותר של קאבל הייתה ההתעקשות שהקולנוע שייך לאותה שיחה פילוסופית. "העולם הנצפה" ("The World Viewed", 1971) התייחס לצילום ולקולנוע כמעוררי שאלות אמיתיות על אונטולוגיה – מה זה אומר עבור תמונה נעה להציג עולם. הוא דחף את הטיעון רחוק יותר ב-"חיפושי אושר" ("Pursuits of Happiness", 1981), מחקר על שבע קומדיות הוליוודיות משנות ה-30 וה-40 – כולל "סיפור פילדלפיה" ו-"האמת המרה" – אותן קיבץ לז'אנר שכינה "קומדיית נישואין מחדש", בטענה שסרטים אלו המחיזו, בכנות רבה יותר מרוב האתיקה האקדמית, מה נדרש משני אנשים כדי להכיר ולהכיר מחדש זה את זה בפועל. הוא הרחיב את אותו הטיפול למלודרמה ולשייקספיר ב-"התנכרות לידע" ("Disowning Knowledge", 1987), ולפילוסופיה של המוסר באופן רחב ב-"ערים של מילים" ("Cities of Words", 2004), אשר חיברה סרטים ורומנים קלאסיים עם ההיסטוריה של השלמות המוסרית מאמרסון ועד רולס. בשנת 1979 הוא הקים במשותף את ארכיון הקולנוע של הרווארד עם הקולנוען התיעודי רוברט גארדנר (Robert Gardner), ובכך מיסד את אמונתו שקולנוע ראוי לאותה רצינות מחקרית כמו ספרות.
פילוסוף אמריקאי, מעורב פוליטית
קאבל הקדיש חלק ניכר מהקריירה המאוחרת שלו להחזרת ראלף וולדו אמרסון (Ralph Waldo Emerson) והנרי דייוויד תורו (Henry David Thoreau) כפילוסופים רציניים ולא כמסאים ספרותיים, בטענה שהטרנסצנדנטליזם האמריקאי הכיל מסורת ביתית של "שלמות מוסרית" שהפילוסופיה האקדמית הממוקדת באירופה פשוט לא הבחינה בה. הוא לא היה רק תומך כורסה ברצינות מוסרית: ב-1964 נסע למיסיסיפי כדי ללמד במכללת טוגאלו במהלך "קיץ החופש", וב-1969 עבד עם ג'ון רולס (John Rawls) כדי לעזור להקים את המחלקה ללימודי אפריקה ואפריקאים-אמריקאים בהרווארד. המחקר שלו התנגד גם לזרמים האופנתיים של התקופה בשני הכיוונים – הוא עסק ברצינות בפילוסופים קונטיננטליים כמו היידגר (Heidegger) ובפסיכואנליזה, אך התנגד לספקנות הדקונסטרוקטיבית הרדיקלית יותר של ז'אק דרידה (Jacques Derrida) לגבי משמעות, בהתעקשות ששפה יומיומית, לא יציבה ככל שתהיה, עדיין נושאת תביעות אמיתיות בין אנשים.
הכרה וחיים אישיים
קאבל היה נשוי פעמיים: תחילה למרסיה קאבל, ממנה נולדה לו בת, רייצ'ל, ב-1957, לפני גירושיהם ב-1961; לאחר מכן לקתלין כהן ב-1967, ממנה נולדו לו שני בנים, בנג'מין (נולד ב-1976) ודייוויד (נולד ב-1984). הוא קיבל מלגת מקארתור ב-1992, כיהן כנשיא החטיבה המזרחית של האגודה הפילוסופית האמריקאית בשנים 1996–1997, החזיק בשמונה תוארי דוקטור לשם כבוד ממוסדות כולל האוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת שיקגו, והיה עמית באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים משנת 1978. הוא פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, "מעט ידעתי" ("Little Did I Know"), בשנת 2010, אשר בנויה כסדרה של רשומות יומן.
מדוע סטנלי קאבל מכונה גאון
הטענה נשענת על יכולת ספציפית ונדירה למדי: קאבל יכול היה להחזיק בטיעון אנליטי קפדני, קריאה צמודה של שייקספיר, ביקורת קולנוע ואוטוביוגרפיה בקול אחד מבלי שאף אחד מהם יהפוך לקישוט עבור האחרים. עמיתיו ויורשיו מתארים זאת כהישג פילוסופי בזכות עצמו – מחלקתו בהרווארד נותנת לו קרדיט על גישור בין המסורת האנליטית של אוסטין וויטגנשטיין לבין פילוסופיה קונטיננטלית, טרנסצנדנטליזם אמריקאי והאמנויות, שילוב שכמעט אף פילוסוף אקדמי אחר במאה העשרים לא ניסה במידת קפדנות דומה. כתב עת ייעודי, "שיחות: כתב העת ללימודי קאבל" ("Conversations: The Journal of Cavellian Studies"), ודורות של חוקרים בתחומי הקולנוע, הספרות והפילוסופיה מעידים כי לא מדובר היה באקלקטיות לשם אקלקטיות אלא בשיטה קוהרנטית: שימוש בשפה יומיומית ובאמנות פופולרית כראיות לספקנות, ידע וחיים מוסריים. הטיעון הנגדי הכנה הוא שאותו טווח הפך אותו לסגנון קשה, לעיתים מעצבן – דחוס, סוטה מן הנושא וקשה לסיכום – ופילוסופים אנליטיים במובן הצר ראו לעיתים את עבודתו קרובה יותר לביקורת ספרותית מאשר לטיעון. הגאונות שלו, אם המילה חלה, היא של איחוד בין תחומים שאחרים שמרו עליהם מופרדים, לא של פתרון בעיה קשה אחת.
מורשת
קאבל מת ב-19 ביוני 2018, בבוסטון בגיל תשעים ואחת ונקבר בבית הקברות מאונט אובורן. הוא הותיר אחריו שמונה עשר ספרים וקהל של סטודנטים וקוראים שעיצבו מחדש את הפילוסופיה האקדמית ולימודי הקולנוע על ידי לקיחה ברצינות של ההימור המייסד שלו: שקומדיה של קארי גרנט (Cary Grant) ועמוד של ויטגנשטיין יכולים להאיר את אותה בעיה אנושית של איך אנו באים לדעת, ולהכיר, זה בזה.