זיגפריד שסון

זיגפריד שסון: הקצין המעוטר שהכריז מלחמה על המלחמה

ב-31 ביולי 1917, פרסם ה-Times מכתב מאת קצין בצבא הבריטי, נושא עיטור הצלב הצבאי (Military Cross), שנכתב בו בין היתר: "אני מאמין שמלחמה זו, שאליה נכנסתי כמלחמת הגנה ושחרור, הפכה כעת למלחמת תוקפנות". זיגפריד שסון (Siegfried Sassoon) כבר היה מומלץ לקבלת צלב ויקטוריה וזכה לכינוי "ג'ק המטורף" (Mad Jack) בשל אומץ לבו הפזיז בשוחות; שישה שבועות קודם לכן כתב כי הוא "מצפה לחלוטין להיהרג" במשימה שבה חשף את עצמו במכוון לצלפי האויב. העובדה שחייל בעל אומץ מוכח שכזה יתנער בפומבי מן המלחמה העניקה למחאתו עוצמה שאף סרבן מצפון לא היה יכול להשתוות לה — ותגובת הצבא הייתה להכריז עליו כבלתי כשיר לשירות ולשלוח אותו לבית חולים פסיכיאטרי במקום להעמידו למשפט צבאי.

אחוזה בשם וירלי

שסון נולד ב-8 בספטמבר 1886 במטפילד שבמחוז קנט, באחוזת משפחתו, וירלי (Weirleigh), האמצעי מבין שלושה בנים. אביו, אלפרד עזרא שסון (Alfred Ezra Sassoon), הגיע ממשפחת בנקאים יהודית אמידה מבגדאד אך נושל מירושתו לאחר שהתחתן עם מי שאינה מבני הדת; אמו, תרזה תורניקרופט (Theresa Thornycroft), הייתה בתם הקתולית של פסל. הוא התחנך בבית הספר ניו ביקון (New Beacon School) בקנט ובמכללת מרלבורו (Marlborough College) בווילטשייר, ולאחר מכן פנה ב-1905 ללימודי משפטים במכללת קלייר (Clare College) שבקיימברידג', אך נטש את לימודיו ב-1907 כדי להקדיש את זמנו לשירה, וחיה במשך שנים אחדות כג'נטלמן כפרי בעל אמצעים, כשהוא עוסק בציד ובכתיבת שירה שולית ללא דחיפות יתרה.

ג'ק המטורף

המלחמה שינתה הכול במסלול חייו. שסון התגייס לחימוש סאסקס (Sussex Yeomanry) באוגוסט 1914 וקיבל דרגת סגן משנה ברגימנט הרובאים הוולשיים המלכותי (Royal Welch Fusiliers) במאי 1915, והגיע לצרפת בנובמבר אותה שנה, שם רקם ידידות קרובה עם הקצין והמשורר רוברט גרייבס (Robert Graves). בלחימה פיתח שסון מוניטין של אומץ לב המתקרב להתאבדות, דבר שהקנה לו את הכינוי "ג'ק המטורף" בפי חייליו, והוא עוטר בצלב הצבאי במאי 1916 על חילוץ חייל פצוע תחת אש; הוא גם היה מומלץ לקבלת צלב ויקטוריה, אם כי לא זכה בו לבסוף, על פשיטה יחידה על שוחת אויב. הוא נפצע במהלך מתקפת הסום בקיץ 1916 ושוב באראס ב-14 באפריל 1917, היתקלות שבה, לדבריו, חיזר בגלוי אחרי המוות.

THE FREE TEST
How high is yours?

Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.

Take the IQ test →

ההצהרה

חוויות הלחימה של שסון הפכו את שיריו הפטריוטיים המוקדמים, בסגנונו של רופרט ברוק (Rupert Brooke), למשהו זועם וסאטירי יותר, ובאמצע 1917 הזעם הזה תורגם לפעולה פוליטית ישירה. ב-15 ביוני 1917 השלים את מה שנודע כ-"הצהרת חייל" (A Soldier's Declaration), הצהרת מחאה פומבית נגד המשך המלחמה, שאותה דאג להקריא לפרוטוקול בבית הנבחרים ולפרסם ב-Times ב-31 ביולי. ההצהרה טענה שהמלחמה עברה מהגנה ושחרור לתוקפנות גלויה המונצחת על ידי אלו שיש בידם הכוח לסיימה. המחווה, מצד קצין קרבי מעוטר ולא מצד סרבן מצפון או פציפיסט אזרחי, הייתה נפיצה פוליטית עד כדי כך שהרשויות הצבאיות, שלא רצו להפוך אותו לקדוש מעונה, הכריזו עליו ב-24 ביולי 1917 כבלתי כשיר רפואית לשירות ואשפזו אותו בבית החולים הצבאי קרייגלוקהארט (Craiglockhart War Hospital) ליד אדינבורו לטיפול בהלם קרב — אבחנה ששסון עצמו ראה בה בדיה שנועדה להציל פנים ולא מציאות רפואית.

קרייגלוקהארט ווילפרד אוון

בקרייגלוקהארט פגש שסון משורר צעיר ואלמוני למדי באותה עת בשם וילפרד אוון (Wilfred Owen), והמפגש שינה את מסלול הקריירה של שניהם ואת השירה האנגלית כולה. שסון שימש כמנטור ישיר של אוון בכל הנוגע לכתיבתו, ושירתו של אוון — שתכלול בהמשך כמה משירי המלחמה ההרסניים ביותר שנכתבו אי פעם באנגלית, שפורסמו ברובם לאחר מותו — הושפעה עמוקות ולתמיד מאותו קשר, לפי הערכת היסטוריונים ספרותיים. אוון נהרג בקרב בנובמבר 1918, שבוע לפני שביתת הנשק, מה שהופך את החניכה של שסון לאחת ממערכות היחסים הספרותיות המכוננות של המאה העשרים.

חזרה לחזית, ואחרי כן

למרות השקפותיו שלא השתנו בנוגע למלחמה, שסון חזר מרצונו לשירות פעיל ונפצע שוב, הפעם מאש כוחותינו, ביולי 1918. לאחר המלחמה עבד זמן קצר כעורך ספרותי של ה-Daily Herald ופנה בהדרגה לכתיבת פרוזה, והפיק טרילוגיה אוטוביוגרפית מהוללת — "זיכרונותיו של צייד שועלים" (Memoirs of a Fox-Hunting Man), "זיכרונותיו של קצין חיל רגלים" (Memoirs of an Infantry Officer) ו-"התקדמותו של שרסטון" (Sherston's Progress) — המסופרת דרך דמות אלטר אגו בדיונית למחצה, ג'ורג' שרסטון, שעיבדה מחדש את חוויות המלחמה שלו לכדי כמה מספרי הזיכרונות המפורסמים ביותר שצמחו מתוך הקונפליקט. הוא נשא לאישה את הסטר גאטי (Hester Gatty) ב-1933 ונולד להם בן, ג'ורג', אם כי הנישואים הסתיימו למעשה לאחר מלחמת העולם השנייה; שסון בילה את העשורים האחרונים לחייו בבדידות בהייטסברי (Heytesbury) שבמחוז וילטשייר, והמיר את דתו לנצרות קתולית בשנותיו האחרונות. הוא נפטר ב-1 בספטמבר 1967 מסרטן הקיבה, בהיותו בן שמונים.

מדוע נחשב זיגפריד לגאון

הטיעון לגבי גאונותו של שסון אינו נשען על חדשנות פואטית צורנית מהסוג המזוהה עם ייטס (Yeats) או אליוט (Eliot); שירתו המוקדמת, לפי הערכת היסטוריוני השירה שלו עצמו, הייתה קונבנציונלית ונגזרת מהפטריוטיות הרומנטית של רופרט ברוק. מה שהשתנה היה הנושא והקול שלו: קבצים כמו "הצייד הזקן" (The Old Huntsman, 1917) ו-"מתקפת נגד" (Counter-Attack, 1918) הפכו שפה פשוטה, יומיומית ומכוונת להיות לא-פואטית לכלי נשק סאטירי, כפי שניתן לראות ב-"הגנרל" (The General), המעמיד את העליזות קלת הדעת של קצין מול חייליו המקללים בפרטיות "את המטה שלו כחזירים חסרי כישרון" — שיטה שהפכה את האירוניה המרה, ולא את הליריות, לסימן ההיכר הדומיננטי של שירת המלחמה האנגלית. השילוב הזה של סמכות קרבית ממקור ראשון, אומץ פיזי המגובה בצלב צבאי, והתעוזה הפוליטית להפנות את שניהם נגד המלחמה עצמה הוא מה שמעניק כאן את תוקפו של התואר "גאון" — הוא מתאר מקוריות מוסרית ורטורית תחת סיכון אישי קיצוני יותר מאשר חדשנות טכנית בצורת השיר. טיעון הנגד הכן, שמעלים הביוגרפים שלו עצמו, הוא שהתרומה התרבותית המשמעותית והמתמשכת ביותר של שסון עשויה שלא להיות שיריו שלו כלל, אלא תפקידו כמנטור של וילפרד אוון, שיצירתו האפילה על שלו ברוב הדירוגים הספרותיים המאוחרים יותר, וכי שסון בילה את עשורי שלאחר המלחמה, לפי הערכה אחת, בעיקר במיחזור אותם חומרי מלחמה בשלושה ספרי זיכרונות — עדות, אולי, לכך שהמלחמה בנתה אותו כסופר באותה מידה שבה הרסה כל נושא אחר שבו יכול היה לעסוק.

מורשת

שירי המלחמה הסאטיריים של שסון נותרו טקסטים יסודיים באופן שבו נזכרת מלחמת העולם הראשונה בספרות ובחינוך בשפה האנגלית, ונלמדים לצד שיריו של אוון כמענה הספרותי המכונן של התקופה לטבח המתועש. בשנת 1985 נמנה שסון עם 16 משוררי מלחמת העולם הראשונה שהונצחו על לוח זיכרון ב"פינת המשוררים" במנזר וסטמינסטר, שם הוא חולק כבוד לצד רופרט ברוק, רוברט גרייבס ווילפרד אוון — המשורר שעזר להביא לעולם את יצירתו הגדולה ביותר.