סמן גלוזמן (Semen Hluzman): האבחנה שעלתה בעשר שנים
בשנת 1971 כתב פסיכיאטר צעיר מקייב דו"ח על מטופל שמעולם לא בדק ומעולם לא הותר לו לבדוק. מסקנתו הייתה שהגנרל פטרו גריגורנקו (Petro Hryhorenko) שפוי בנפשו, וכי הוא אושפז בבתי חולים פסיכיאטריים מסיבות פוליטיות. על פניו, מדובר בחוות דעת קלינית רגילה. בברית המועצות של 1971, על פי הביוגרפים שלו, זו הייתה הפעם הראשונה שפסיכיאטר התנגד בגלוי לשימוש בפסיכיאטריה נגד מתנגדי משטר — ודבר זה עלה לסמן גלוזמן בשבע שנות מאסר במחנות עבודה ולאחריהן שלוש שנות גלות בסיביר.
בן של רופא בקייב
גלוזמן — ששמו נכתב גם כסמיון גלוזמן (Semyon Gluzman) — נולד ב-10 בספטמבר 1946 בקייב, שברפובליקה הסובייטית האוקראינית, למשפחה יהודית. אביו, פישל גלוזמן (1904–1987), היה דוקטור למדעי הרפואה. הוא סיים את לימודיו במכון הרפואי של קייב ב-1968 והחל לעבוד בבתי חולים פסיכיאטריים באוקראינה, ומאוחר יותר קיבל משרה בבית החולים הפסיכיאטרי המיוחד בדניפרופטרובסק.
להצבה האחרונה הזו יש חשיבות בהבנת מה שקרה לאחר מכן. בתי החולים הפסיכיאטריים המיוחדים לא היו מרפאות רגילות; הם נוהלו תחת סמכותם של מנגנוני הביטחון, ושם המערכת כלאה את האנשים שהחליטה כי הם משוגעים בגלל שאמרו דברים שלא מצאו חן בעיניה. גלוזמן ראה את המנגנון מבפנים לפני שהחליט לכתוב נגדו.
דו"ח גריגורנקו
פטרו גריגורנקו היה גנרל סובייטי שהפך לפעיל זכויות אדם, בעיקר למען הטטרים של קרים, ואשר נכלא במוסדות פסיכיאטריים במקום להישפט. בשנת 1971 הפיק גלוזמן הערכה פסיכיאטרית שלו שלא בנוכחותו. כפי שעולה מהתיאורים הביוגרפיים שלו, הוא הגיע למסקנה שגריגורנקו שפוי בנפשו וכי הוא נשלח לבתי חולים פסיכיאטריים מסיבות פוליטיות.
השיטה — הערכה ללא גישה למטופל — נכפתה על ידי הנסיבות ולא נבחרה מרצון. החומר הזמין היה התיעוד הרשמי עצמו: המסמכים שהפיקו הפסיכיאטרים של המדינה. הדו"ח של גלוזמן התבסס על קריאת מסמכים אלו כנגד עצמם, תוך הוכחה כי תיקי המקרה אינם תומכים באבחנות שאליהן הגיעו. זו הייתה טענה משפטית בנוגע לראיות, שהוגשה בשפה הטכנית של המקצוע שהתבקש לספק למדינה פסק דין.
זהו המעשה שעליו נשען מעמדו. דיווחים על חייו מתארים אותו כפסיכיאטר הראשון בברית המועצות שהתנגד בגלוי לשימוש הסובייטי בפסיכיאטריה נגד מתנגדי משטר.
מעצר וגזר דין
הוא נעצר והואשם בהסתה אנטי-סובייטית. הוא נידון לשבע שנות מאסר במחנה עבודה ולאחריהן שלוש שנות גלות בסיביר — עשר שנים בסך הכל, שהוטלו על אדם בשנות העשרים לחייו בגין חוות דעת מקצועית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ב-28 בנובמבר 1977, ארגון אמנסטי אינטרנשיונל מנה את גלוזמן בין תשעים ושניים אנשי מקצוע בתחום הרפואה שהיו כלואים באותה עת בשל אמונותיהם הפוליטיות.
המדריך שנכתב במחנה
במחנה פגש גלוזמן את ולדימיר בוקובסקי (Vladimir Bukovsky), ושניהם כתבו את מדריך לפסיכיאטריה עבור מתנגדים.
התפיסה יוצאת דופן. המדריך היה מסמך מעשי שנכתב עבור אנשים שעלולים יום אחד לעמוד בפני ועדה פסיכיאטרית סובייטית — ניסיון להסביר כיצד פועלות בדיקות כאלה, מה היו קטגוריות האבחון, וכיצד אדם יכול להגיב. למעשה, זה היה ניסיון להעביר ידע מקצועי לאנשים שנגדם הוא שימש, שנכתב על ידי שני אסירים בתוך המוסד שיצר את שניהם כאסירים.
הוא הגיע למערב ופורסם ברוסית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית ודנית בין 1975 ל-1979 — בעוד מחברו השותף עדיין מרצה את עונשו.
הכרה מהחוץ
הקהילה הפסיכיאטרית הבינלאומית הגיבה. בשנת 1980 הוענק לגלוזמן תואר עמית מכובד של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי וחבר כבוד של הקולג' המלכותי לפסיכיאטרים. בשנת 2008 הוא קיבל את פרס ז'נבה לזכויות אדם בפסיכיאטריה.
אותות כבוד אלו הם חלק מהתיעוד ההיסטורי של התקופה גם במובן אחר: שאלת השימוש לרעה בפסיכיאטריה הסובייטית פילגה את הקהילה העולמית במשך שני עשורים, ומתן כבוד לפסיכיאטר סובייטי כלוא היווה בעצמו עמדה בוויכוח זה.
בנייה מחדש של מקצוע
לאחר התפרקות ברית המועצות, עשה גלוזמן משהו קשה יותר מאשר התנגדות. הוא נשאר בתחום וניסה לבנות אותו מחדש. בשנת 1991 הוא ייסד את האיגוד הפסיכיאטרי האוקראיני וכיהן כנשיאו. תיאורי עבודתו מציינים כי המטרה הייתה לפרק את המורשת הסובייטית של דה-הומניזציה של הפגיעים ביותר.
הוא גם ייסד את הלשכה האמריקאית-אוקראינית לזכויות אדם, ניהל את המרכז הבינלאומי לשיקום רפואי לקורבנות מלחמה ומשטרים טוטליטריים, וכיהן כיו"ר שותף של ועדת באבי יאר. הוא היה שותף לכתיבת מאמרים רבים על פסיכיאטריה אוקראינית, על ההשלכות הבריאותיות של אסון צ'רנוביל, ועל התאבדויות, צריכת אלכוהול, תלות בניקוטין ואלימות מצד בני זוג — האפידמיולוגיה הלא-זוהרת של חברה פגועה.
השנים האחרונות
כאשר רוסיה פלשה לאוקראינה, גלוזמן סירב להתפנות. הוא נשאר בקייב לאורך כל המתקפות על התשתית של העיר. הוא נפטר בבית חולים בקייב ב-16 בפברואר 2026, בגיל שבעים ותשע; דיווחים על מותו מתארים אותו כמי שהיה מותש הן מהשפעות מחנות העבודה והן מהמחסור בימי המלחמה.
מדוע סמן נחשב לגאון
האיכות המדוברת אינה מקוריות מדעית, ויהיה זה לא ישר לטעון כך. גלוזמן לא קידם את תיאוריית הפסיכיאטריה. מה שהוא הפגין היה צורה נדירה וספציפית של בהירות אינטלקטואלית: היכולת לשמור על סטנדרט מקצועי יציב כאשר כל כובד המשקל המוסדי של מדינה הופעל כדי לכופף אותו, ולהכיר בכך שקטגוריית אבחון שימשה ככלי מאסר ברגע שבו כמעט כל עמיתיו מצאו סיבות לא לראות זאת.
העבודה הקוגניטיבית הייתה אמיתית, לא רק מוסרית. הערכת גריגורנקו דרשה הסקה מתוך המסמכים של היריב עצמו והוכחה שהם אינם עקביים — אותה מיומנות שקלינאי טוב משתמש בה על תיק מקרה מבולבל, שהופנתה כלפי המקצוע עצמו. המדריך הרחיב זאת: הוא לקח ידע של מומחים וכתב אותו מחדש כהנחיה שימושית עבור לא-מומחים, שאותם הוא משמש ככלי, וזהו מעשה תרגום קשה באמת.
המקרה הנגדי פשוט. רשימת הפרסומים המדעיים שלו היא של פסיכיאטר ואפידמיולוג עובד ומוכשר, לא של חוקר מרכזי. המוניטין שלו נשען במידה רבה על מסמך בודד שנכתב בגיל עשרים וחמש ועל האומץ לחתום עליו. יש שיקראו לזה מצפון ולא גאונות, והאבחנה הזו הוגנת. מה שניתן לומר ללא הגזמה הוא שהקהילה הבינלאומית כיבדה אותו שוב ושוב ובאופן ספציפי — האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי והקולג' המלכותי לפסיכיאטרים באותה שנה, פרס ז'נבה עשורים לאחר מכן — ושההערכה של המדינה הסובייטית עצמה לכוחו של המסמך הייתה עשר שנים מחייו של אדם.
מורשת
הקריירה של גלוזמן מהווה קשת שלמה בצורה יוצאת דופן: הוא זיהה את ההתעללות, נענש על כך שזיהה אותה, כתב נגדה מדריך מתוך המאסר, ואז בילה את עשורי שלאחר התפרקות ברית המועצות בבניית הגוף המקצועי שימנע את חזרתה. האיגוד הפסיכיאטרי האוקראיני שייסד בשנת 1991 נותר האנדרטה המוחשית ביותר שלו. הוא נפטר בעיר שבה נולד, במהלך מלחמה שסירב לעזוב, לאחר שבילה חמישים וחמש שנים בהתעקשות שאבחנה היא הצהרה רפואית ולא ניתן להפוך אותה לשום דבר אחר.