סמואל קופור: הסלע שבכה וכבש
ישנה תמונה שמופיעה בלופ בזיכרונו של כל מי שצפה בגמר ליגת האלופות של אופ"א ב-1999: בלם גנאי שרירי כורע על ברכיו, מטיח את אגרופיו בדשא של קאמפ נואו, וממרר בבכי לאחר שמנצ'סטר יונייטד חטפה את התואר עם שני שערים בתוך תוספת הזמן. שנתיים לאחר מכן, אותו אדם הבקיע את שער הניצחון בהארכה והעניק לבאיירן מינכן את הגביע הביניבשתי. הקריירה של סמואל אוסי קופור (Samuel Osei Kuffour) תחומה בין תמונת הייאוש הזו לבין תמונת הגאולה, ושתיהן הן הסיבות לכך שהבווארים עדיין מכנים אותו "אחד משלהם" גם רבע מאה לאחר מכן.
מקומאסי לטורינו
קופור נולד ב-3 בספטמבר 1976 בקומאסי, גאנה, והפגין הבטחה כה רבה כילד עד שטורינו (Torino FC) הביאה אותו לאיטליה ב-1991, כשהיה רק בן 15, כדי להצטרף לקבוצות הנוער שלה. הוא העביר את שנות נעוריו בתנועה בין האקדמיה של טורינו לבין קבוצת הנוער עד גיל 19 של רומא (AS Roma), כשהוא סופג הכשרה הגנתית איטלקית לפני שהסקאוטים של באיירן מינכן זיהו אותו כפוטנציאל לטווח ארוך. זה היה מסלול נדיר עבור נער ממערב אפריקה בתחילת שנות ה-90, והוא הציב את קופור בכדורגל האירופי עוד לפני שרוב בני דורו הגנאים עזבו את הבית.
בניית אגדה בבאיירן
קופור חתם בבאיירן מינכן ב-1993, ואחרי עונת השאלה ב-1. פ.צ. נירנברג מהליגה השנייה, הוא ביסס את עצמו כשחקן הרכב קבוע מאמצע שנות ה-90 ואילך. במשך כעשור במינכן הוא רשם יותר מ-170 הופעות בבונדסליגה ומעל 60 הופעות בליגת האלופות, כשהוא מעגן הגנה שזכתה בשישה תארי בונדסליגה (1996–97, 1998–99, 1999–2000, 2000–01, 2002–03, 2004–05) ובארבעה גביעי DFB-Pokal. הוא הפך, סטטיסטית ורגשית, לאחד השחקנים האפריקאים המעוטרים ביותר שהופיעו אי פעם בכדורגל הגרמני, מעמד שבאיירן עצמה אישרה מחדש כשציינה את יום הולדתו ה-49 בספטמבר 2025 עם המסר: "מורשתו חיה לנצח".
הרגע המכונן בקריירה שלו הגיע מול בוקה ג'וניורס בגמר הגביע הביניבשתי ב-2001 בטוקיו, שם הבקיע קופור את שער הניצחון בהארכה ונבחר למצטיין המשחק – סיומת הולמת לקמפיין ליגת האלופות שבו באיירן גירשה סוף סוף את רוחות 1999 על ידי זכייה בתואר. שנתיים קודם לכן, בקאמפ נואו, תגובתו חסרת הנחמה לשער הניצחון המאוחר של אולה גונאר סולשיאר הפכה לאחת התמונות הבלתי נשכחות של אותו גמר; עד 2001 הוא הפך את שברון הלב הזה לתואר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קופור מחזיק גם בנתון טריוויה של ליגת האלופות: ב-2 בנובמבר 1994, בגיל 18 ו-61 ימים, הוא הפך לבלם הצעיר ביותר שכובש בהיסטוריה של המפעל, כשכבש מול ספרטק מוסקבה. הוא עזב את באיירן ב-2005 לטובת רומא, שם בילה שלוש עונות שנקטעו על ידי השאלה לליבורנו, לאחר מכן עבר תקופת השאלה קצרה באייאקס בתחילת 2008, לפני שחזר לזמן קצר לאסאנטה קוטוקו בגאנה, שם פרש ב-2009 מבלי להופיע במדי הקבוצה במשחק תחרותי.
לובש את מדי ה"כוכבים השחורים"
הקריירה הבינלאומית של קופור עם גאנה נמשכה כ-13 שנים, מהופעת הבכורה שלו בגיל 17 נגד סיירה לאון בנובמבר 1993 ועד להופעה בודדת וקשה במונדיאל 2006, שם טעות יקרה תרמה להפסד בשלב הבתים לאיטליה וגרמה לספסולו להמשך הטורניר. הוא רשם 35 הופעות בנבחרת הבוגרת, שימש כקפטן מגיל 23, וייצג את גאנה בחמישה טורנירי גביע אפריקה לאומות. הרזומה שלו בנבחרות הצעירות מרשים אף יותר: מדליית ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992 כאחד הכדורגלנים האולימפיים הצעירים ביותר, הגעה לרבע גמר אולימפי ב-1996, זכייה באליפות העולם עד גיל 17 ב-1991, וסגנות באליפות העולם עד גיל 17 ובאליפות העולם לנוער ב-1993. אותם טורנירי נוער הולידו את "דור הזהב" של הכדורגל הגנאי, וקופור היה אחד מעמודי התווך ההגנתיים שלו.
הישגיו האישיים משקפים שחקן שדורג בין הבלמים הטובים ביותר שאפריקה הפיקה: כדורגלן השנה של ה-BBC באפריקה ב-2001, סגן כדורגלן השנה של ה-CAF ב-1999 וב-2001, כדורגלן השנה בגאנה שלוש פעמים, מקום ברשימת 30 השחקנים האפריקאים הטובים ביותר בכל הזמנים של ה-CAF, ומאוחר יותר הכללה בנבחרת החלומות האפריקאית של כל הזמנים של ה-IFFHS.
חיים אחרי הפרישה
קופור עבר לעולם השידורים, והצטרף לרשת הדרום-אפריקאית SuperSport כפרשן החל ממונדיאל 2010, כשהוא מסקר טורנירים במשך קרוב לעשור לפני שנסוג מדרישות מונדיאל 2018 בעקבות ייעוץ רפואי לאחר שנים של נסיעות אינטנסיביות. הקריירה הטלוויזיונית שלו הניבה רגע ויראלי בפברואר 2015, כאשר – לאחר שחזה זכייה של גאנה בגביע אפריקה שלא התממשה – הוא הסכים שיגלחו את ראשו בשידור חי בטלוויזיה.
מחוץ למסך, קופור היה מעורב בניהול הכדורגל הגנאי, הצטרף להנהלת קבוצת נעוריו אסאנטה קוטוקו ב-2013, הוכרז בקצרה כמנכ"ל המועדון באוקטובר 2014 לפני שהמינוי בוטל תוך שבועיים, ולאחר מכן שירת בוועדות ניהול של נבחרות גאנה עד גיל 17 והנבחרת הבוגרת. הוא דיבר בכנות על אמונתו הנוצרית, כולל בסרט תיעודי של ה-BBC מ-2003 בשם "Heart and Soul" שבו דן בחייו הרוחניים ובטביעתה למוות של בתו הצעירה, גודיבה, מוקדם יותר באותה שנה – אובדן שזקף לזכות אמונתו את היכולת לשרוד אותו. בנו, סאם קופור ג'וניור, הלך בעקבותיו לכדורגל מקצועני, וחתם בהפועל באר שבע הישראלית ב-2022 לפני שעבר לקולצ'סטר יונייטד האנגלית ב-2025; אחיינו, מאטאי אקינבוני (Matai Akinmboni), משחק כדורגל מקצועני בארצות הברית.
מדוע סמואל מכונה גאון
"גאון" אינה מילה שכתבי כדורגל נוהגים להשתמש בה כלאחר יד כשמתארים בלמים, וזו לא המילה הנכונה עבור קופור במובן רשמי כלשהו – הוא מעולם לא זכה לקרדיט, לא על ידי באיירן, לא על ידי גאנה ולא על ידי עיתונות הכדורגל שסיקרה אותו, על חדשנות טקטית או על סוג החזון המיוחס לפליימייקרים. מה שמקורות כן מתעדים הוא אינטליגנציה אתלטית ספציפית: תזמון יוצא דופן בתיקול, משמעת מיקומית שאפשרה לשחקן בגובה צנוע (178 ס"מ) לשלוט בחלוצים גבוהים ממנו, ואכזריות תחרותית שהפכה אותו לחיוני לקבוצות של באיירן תחת אוטמאר היצפלד שזכו בתארים במשך רוב העשור. הגאונות שלו, אם המילה חלה בכלל, היא הגאונות של אומן ההגנה – קריאת ריצת החלוץ חצי שנייה לפני שהיא מתפתחת, וחזרה על שיקול הדעת הזה באמינות לאורך קרוב ל-30,000 דקות של כדורגל מקצועני. זוהי גאונות אתלטית ואינסטינקטיבית ולא הבחנה אינטלקטואלית, וכך יש לתאר אותה: אף ביוגרפיה, הספד עתידי או מחווה של מועדון לא טוענים אחרת. מה שהתיעוד כן תומך בו הוא שקופור היה, לפי מספר התארים ועל פי עדות המועדון עצמו, אחד הבלמים המצליחים ביותר בדורו.
מורשת
יותר משני עשורים לאחר הופעת הבכורה שלו, קופור נותר נקודת התייחסות להצלחה אפריקאית בכדורגל האירופי הבכיר – שחקן שהגיע כנער, שרד חילופי מאמנים ומחזורי תארים מרובים באחד המועדונים הגדולים ביבשת, ועזב עם מדליית ליגת האלופות, חופן תארי בונדסליגה ותמונה, שהונצחה בתצלומים מהקאמפ נואו, של מה זה עולה כמעט לזכות בהכל. המחווה של באיירן מינכן – "מורשתו חיה לנצח" – אינה טקס ריק; היא משקפת מועדון שעדיין מונה אותו בין הבלמים שהגדירו עידן.