סמיר אמין: הכלכלן שסירב לסולם
בשנת 1957 הציג אדם בן עשרים ושש תזה לדוקטורט בפריז תחת הנחייתו של פרנסואה פרו (François Perroux). הוא רצה לקרוא לה "מקורות התת-פיתוח". במקום זאת, היא פורסמה תחת הכותרת הבטוחה והמשעממת יותר "ההשפעות המבניות של האינטגרציה הבינלאומית של כלכלות טרום-קפיטליסטיות", ואז היא לא הגיעה לשום מקום: אף מוציא לאור לא לקח אותה במשך שלוש עשרה שנים. כאשר הופיעה לבסוף ב-1970 כ-L'accumulation à l'échelle mondiale (צבירת הון בקנה מידה עולמי), הטיעון שהיה מנומס מדי מכדי להדפסה הפך לאחד מהצהרות היסוד של תאוריית התלות.
פורט סעיד, פריז ותזה שאף אחד לא רצה
סמיר אמין נולד בקהיר ב-3 בספטמבר 1931 לאם צרפתייה ואב מצרי, שניהם רופאים, וגדל בפורט סעיד — עיר תעלה שכל קיומה היה ויכוח על מי מחזיק במה. הוא עשה שם את הבגרות הצרפתית שלו ב-1947, ואז נסע לפריז: תעודת גמר תיכונית במתמטיקה בתיכון אנרי הרביעי (Lycée Henri IV), תואר במדע המדינה מ-Sciences Po ב-1952, תעודת סטטיסטיקה מ-INSEE ב-1956, ותואר בכלכלה ב-1957. זוהי הכשרה כמותית יוצאת דופן לאדם שסווג מאוחר יותר כפולמוסן, וזה ניכר בעבודתו; אמין טען בעזרת מספרים כאשר מספרים היו זמינים.
בפריז הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית, לאחר מכן התרחק בהדרגה מהאורתודוקסיה הסובייטית ועבר למעגלים מאואיסטים. שני אירועים בשנים 1955 ו-1956 קיבעו את הקואורדינטות שלו לכל החיים: ועידת באנדונג, שבה העולם שזה עתה השתחרר מהקולוניאליזם ניסה להקים את עצמו כגוש, והלאמת תעלת סואץ על ידי מצרים.
המרכז והפריפריה
המהלך המרכזי של אמין היה לסרב למטאפורה של הסולם. כלכלת פיתוח בשנות ה-50 התייחסה למדינות עניות פשוט כאל כאלו שנמצאות מאחור — תופסות שלב מוקדם יותר שהמדינות העשירות כבר טיפסו עליו. אמין טען שתת-פיתוח אינו שלב אלא תוצר: התוצאה המבנית של האופן שבו כלכלות עניות השתלבו במערכת קפיטליסטית עולמית, ומצב שמשוחזר באופן פעיל על ידי אינטגרציה זו ולא נרפא בהדרגה על ידה.
הוא פורמליז את זה כהבחנה בין שני סוגי צמיחה. כלכלות המרכז מתרגלות צבירה אוטוצנטרית, שבה ההון משוחזר באופן מקומי והצמיחה מתרכבת כלפי פנים. כלכלות פריפריאליות מתרגלות צבירה מופנית החוצה, המכוונת לצרכי המרכז, מה שמונע את השחזור הזה ונועל תלות. לכן הפריפריה אינה נגררת אלא פונקציה — מאולצת, כפי שניסח זאת, להתאמה מבנית קבועה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המנגנון שזיהה כחשוב ביותר היה חליפין בלתי שוויוניים. עבודה, חומרי גלם וקרקע הם זולים יותר בפריפריה גם במקום שבו הפרודוקטיביות דומה; פערי שכר בין מדינות עולים על פערי פריון. אמין כינה את התוצאה ניצול-יתר, ובעבודה מאוחרת יותר תיאר חוק ערך עולמי שתחתיו הפער מניב רנטות אימפריאליות לתאגידים במרכז. הטענה נחשבה זמן רב לאריתמטיקה אידיאולוגית. עבודה אמפירית עדכנית של ג'ייסון היקל (Jason Hickel) ועמיתיו, שחישבו שהצפון הגלובלי ניכס בערך 62 טריליון דולר מהדרום הגלובלי בין 1960 ל-2018, העניקה לה חיים שניים ומכובדים יותר.
במקו ודקר
אמין מעולם לא היה רק תיאורטיקן, וזה מה שמפריד בינו לבין רוב מבקריו. הוא עבד כקצין מחקר במכון לניהול כלכלי בקהיר מ-1957 עד 1960, ואז בילה שלוש שנים כיועץ במשרד התכנון של מאלי תחת מודיבו קייטה (Modibo Keïta) — בניסיון, במדינה עצמאית חדשה, לבצע את סוג התכנון שספריו תיארו. ב-1963 הוא קיבל מלגה במכון האפריקאי לפיתוח כלכלי ותכנון של האו"ם בדקר; הוא החזיק במשרות פרופסור בפוואטייה, דקר ופריז VIII עד 1970; ולאחר מכן ניהל את ה-IDEP עצמו מ-1970 עד 1980. משנת 1980 הוא ניהל את פורום העולם השלישי בדקר. הוא כתב יותר מחמישים ספרים.
התנתקות
המרשם המפורסם ביותר שלו היה התנתקות (delinking), וזה הדבר הכי פחות מובן שהוא הציע אי פעם. זה לא אומר אוטרקיה, ואמין אמר זאת שוב ושוב. זה אומר הכפפת יחסי הכלכלה החיצוניים של מדינה לסדרי העדיפויות הלאומיים שלה לפיתוח ולא להפך — סירוב להכפיף את אסטרטגיית הפיתוח הלאומית לצווי הגלובליזציה. הוא היה פרגמטי לגבי האריתמטיקה, והציע שסביב 70 אחוז התנתקות ייצגו הישג רציני עבור מדינה חזקה. הנקודה הייתה מינוף, לא בידוד.
אירוצנטריות
בשנת 1988 הוא פרסם את אירוצנטריות והכניס את המילה למחזור האינטלקטואלי הכללי. המטרה שלו לא הייתה סתם דעה קדומה אלא מבנה: אידיאולוגיה ופרויקט עולמי המתייחס למסלול האירופי כאוניברסלי והומוגני סביבו, ואשר הוא סבר שמוטמע בתוך תאוריית המודרניזציה עצמה. במקום שבו אדוארד סעיד (Edward Said) מיקם את הבעיה בשיח ובייצוג, אמין התעקש למקם אותה בצבירה. הוא היה קשוח באותה מידה כלפי האסלאם הפוליטי, שלטענתו מחליף סכסוך תרבותי שקרי בניתוח מעמדי שאכן יסביר את מצב האזור שלו.
מדוע סמיר מכונה גאון
האיכות האינטלקטואלית המדוברת היא היפוך — היכולת לקחת תופעה שכולם מסבירים כהיעדר ולתאר אותה מחדש כמוצר. עוני בפריפריה היה, בתיאור המקובל, עניין של דברים חסרים: הון חסר, מוסדות חסרים, תרבות יזמית חסרה. תרומתו של אמין הייתה לטעון שזה במקום זאת משהו שמיוצר ללא הרף, ולפרט את המכונות. המסגור מחדש הזה הוכיח את עצמו כעמיד בצורה יוצאת דופן; חלק גדול מהכלכלה הפוסט-קולוניאלית העכשווית פשוט מניח זאת. הוא היה גם, במונח שהמסה של עאון (Aeon) מאת נדונגו סמבה סילה (Ndongo Samba Sylla) ואחרים השתמשו בו באהדה, מרקסיסט יצירתי — כזה שהתחיל ממרקס במקום לעצור אצלו, והרחיב את תאוריית הערך לקנה מידה עולמי שמרקס מעולם לא ניתח.
מקרה הנגד הוא משמעותי ולא צריך להתמתן. מרקסיסטים עמיתים טענו שאמין התרכז יתר על המידה ביחסי שוק — בחילופין בין מדינות — על חשבון ניצול העבודה בנקודת הייצור, שזה המקום שבו המרקסיזם הקלאסי ממקם ערך עודף. לתוכנית ההתנתקות שלו יש רקורד אמפירי דל; נתון ה-70 אחוז היה הערכה שהוצעה ולא כמות שנגזרה. ככל שהכלכלה הניאו-קלאסית באה לשלוט בדיסציפלינה, עבודתו נדחקה לשוליים שלה ונשארה שם במשך עשורים. הכי מזיק מכל הוא כישלון לא של ניתוח אלא של שיקול דעת: אמין שמר על קשרים ארוכים עם מנהיגי הקמר רוז' אותם פגש בפריז שלאחר המלחמה, וב-1981 שיבח את עבודתו של פול פוט כ"אחד ההישגים הגדולים של המאבק למען סוציאליזם בעידן שלנו". זו לא הערת שוליים. כל מי ששוקל את המקוריות שלו צריך לשקול אותה לצד העובדה שהמסגרת שלו לא מנעה ממנו לומר זאת.
מורשת
אמין קיבל את פרס אבן רושד לחופש המחשבה בשנת 2009. הוא דגל עד הסוף בעולם רב-קוטבי המנוגד להגמוניה האמריקאית, בנקודה מסוימת הציע ציר פריז-ברלין-מוסקבה מורחב לבייג'ינג ודלהי. הוא חי בדקר כאשר סרטן הריאות אובחן ב-31 ביולי 2018; הוא מת בפריז ב-12 באוגוסט, בגיל שמונים ושש.
המוניטין שלו נע בחדות מאז. השאלות עליהן לחץ במשך שישים שנה — האם עושרן של מדינות עשירות קשור סיבתית לעוני של מדינות עניות, והאם כל כמות של מדיניות פנים טובה יכולה להתגבר על מיקום רע במערכת עולמית — הן שוב שאלות חיות בכלכלת פיתוח, ובאופן גובר נשאלות עם נתונים שלא היו לו. הוא היה מוצא את הצידוק מספק ואת העיכוב צפוי לחלוטין.