פטרוס הקדוש (Saint Peter): הדייג שהכחיש את המשיח שלוש פעמים ובכל זאת קיבל לידיו את המפתחות

הוא נשבע שלוש פעמים בלילה אחד שהוא מעולם לא הכיר את ישו מנצרת (Jesus of Nazareth), ובכל זאת המסורת הנוצרית הפכה אותו לסלע שעליו נבנתה הכנסייה. השאלה האם אותו סלע דרך אי פעם ברומא, מקום שבו הוא נחשב על פי המסורת למת בצליבה הפוכה, היא שאלה שחוקרים מודרניים עדיין אינם יכולים להכריע בוודאות – דבר המעיד בעצמו על כך שחלק גדול ממה שאנו יודעים על פטרוס נשען על עדות ולא על תיעוד.

מרשתות לשם חדש

פטרוס נולד בשם שמעון (או שימון) בר יונה, דייג יהודי מבית צידה שלחוף הכנרת, אי שם סביב ראשית הספירה. אחיו אנדראס הביא אותו לישו, ששינה את שמו בו במקום: כיפא (Cephas), מילה בארמית שפירושה "סלע", אשר תורגמה ביוונית ל-Petros (פטרוס). הכינוי היה הצהרת כוונות בטרם היה תיאור אופי, שכן הבשורות מוסיפות להציג את פטרוס כאדם הפכפך, אימפולסיבי ונוטה להגזים לא פחות משהוא מפגין אומץ לב.

ישו קרא לו לעזוב את הדיג כדי להפוך, בלשון הבשורה, ל"דייג אדם", ופטרוס מופיע בתדירות גבוהה ובולטת יותר מכל תלמיד אחר בכל ארבע הבשורות. הוא מצוין בעקביות ראשון בין שנים-עשר השליחים. יחד עם יעקב ויוחנן הוא יצר מעגל פנימי שהיה נוכח בעת תחיית בת יאיר, ההשתנות על ההר והייסורים בגת שמנים – התלמידים שישו שמר קרוב אליו ברגעים שהבשורות מתייחסות אליהם כחשובים ביותר.

הווידוי, ההכחשה והשיקום

ליד קיסריה פיליפי, כאשר שאל ישו את התלמידים למי הם חושבים שהוא, היה זה פטרוס שהשיב: "אתה המשיח, בן אלוהים חיים". תשובתו של ישו – "אתה פטרוס, ועל הסלע הזה אבנה את כנסייתי", עם ההבטחה ל"מפתחות מלכות השמיים" – הפכה, מאות שנים מאוחר יותר, לעוגן הכתובים של דוקטרינת הסמכות האפיפיורית כולה, אף שקוראים קתולים, אורתודוקסים ופרוטסטנטים עדיין חלוקים בחדות לגבי מה שהדברים מבססים בפועל.

שיא זה עומד בניגוד צורם לשפל של פטרוס: בליל מעצרו של ישו, פטרוס הכחיש שהוא מכיר אותו שלוש פעמים נפרדות, בדיוק כפי שישו ניבא שיעשה. המסורת גורסת כי ישו שקם לתחייה הופיע בפני פטרוס ראשון מבין התלמידים, והבשורה על פי יוחנן מביימת איזון מכוון – פטרוס מאשר את אהבתו לישו שלוש פעמים, פעם אחת עבור כל הכחשה – ובכך משקמת אותו למנהיגות במקום להשליך אותו בשל כישלונו.

ניהול הכנסייה לפני שהייתה כנסייה לנהל

לאחר חג השבועות (Pentecost), פטרוס הפך למרכז בפועל של הקהילה הנוצרית הצעירה בירושלים: הטיף, ריפא, נעצר פעמיים על ידי הסנהדרין וסירב פעמיים להשתתק. חזון של סדין המורד מהשמיים ומלא בחיות האסורות על פי המסורת ליהודים שכנע אותו שהאמונה החדשה צריכה להתפשט אל הגויים לא פחות מאשר אל היהודים – החלטה מכרעת ושנויה במחלוקת שאותה הגן בהצהרה כי "אלוהים אינו נושא פנים".

סמכותו לא נותרה ללא עוררין או ללא שותפים. ככל שהתנועה התבגרה, המנהיגות בירושלים עברה בהדרגה ליעקב "הצדיק", אחיו של ישו, שדגל בדבקות מחמירה בחוק היהודי; הכותב הנוצרי הקדום קלמנס מאלכסנדריה מתעד שפטרוס, יעקב ויוחנן בחרו במשותף ביעקב כבישוף של ירושלים, מה שמרמז על מעבר קולגיאלי ולא על מאבק כוח. פטרוס, בינתיים, נע החוצה – ללוד, יפו, קיסריה, ולפי המסורת, אף ייסד והנהיג את הכנסייה באנטיוכיה במשך מספר שנים.

מערכת היחסים שלו עם פאולוס (Paul), הדמות הבולטת האחרת בדור הראשון של הנצרות, הייתה שיתופית אך לא תמיד חלקה: פאולוס גער בפומבי בפטרוס באנטיוכיה על כך שפרש מארוחות משותפות עם מאמינים ממוצא גוי תחת לחץ של נוצרים יהודים שמרניים יותר, גם כאשר מכתבי שני הגברים מכירים בסמכותו של האחר בשליחויותיהם – פטרוס ליהודים, פאולוס לגויים.

מוות ברומא שאף טקסט בברית החדשה לא מתאר בפועל

המסורת הקתולית והאורתודוקסית גורסת כי פטרוס הגיע בסופו של דבר לרומא ומת שם מות קדושים תחת הקיסר נירון, ככל הנראה בין השנים 64 ל-68 לספירה, זמן לא רב לאחר השרפה הגדולה של רומא שנירון האשים בה את הנוצרים. הכתב החיצוני "מעשי פטרוס" מספק את הפרט שרוב האנשים מכירים – שהוא ביקש להיצלב הפוך, בשופטו את עצמו כלא ראוי למות באותו אופן כמו ישו. אבות כנסייה מוקדמים בהם אירנאיוס, טרטוליאנוס ואוסביוס מעידים כולם על מות קדושים ברומא ועל קבורה באתר שהוא כיום גבעת הוותיקן, והאפיפיור קלמנס הראשון, שכתב בסביבות שנת 96 לספירה, מתאר את פטרוס כמי שסבל "לא אחת או שתיים אלא עמל רב" לפני מותו.

הפער התיעודי אכן קיים. מכתבו של פאולוס אל הרומים, שנכתב בסביבות שנת 57 לספירה, מברך חמישים איש בשמם ואינו מזכיר את פטרוס, למרות ששני הגברים הכירו היטב זה את זה; התיאור בספר מעשי השליחים על מאסרו של פאולוס ברומא למשך שנתיים אינו מזכיר אף הוא את נוכחותו של פטרוס. הרמז היחיד בברית החדשה הוא אזכור באיגרת פטרוס הראשונה על כתיבה מ"בבל", שרוב החוקרים קוראים כשפה מוצפנת לרומא – אם כי מיעוט טוען למיקום מצרי מילולי במקום זאת. בשנת 1950, עצמות שנמצאו מתחת למזבח בזיליקת פטרוס הקדוש זוהו פורנזית כשייכות לאדם כבן שישים ואחת, מהמאה הראשונה; האפיפיור פאולוס השישי הכריז עליהן ב-1968 כ"ככל הנראה" שרידיו של פטרוס, טענה הנשענת על סבירות ולא על הוכחה.

מדוע פטרוס מכונה גאון

"גאונות" אינה, במבט ראשון, המילה הטבעית לתאר דייג גלילי שזכור בעיקר בשל אימפולסיביות וכשלון מביך בפומבי – וזהו בדיוק הפער שהמעריצים שלו מצביעים עליו. מה שהמסורת מייחסת לפטרוס אינו ברק אינטלקטואלי אלא יכולת יוצאת דופן להשתנות ולמנהיגות תחת לחץ: אדם ללא הכשרה רבנית או השכלה פורמלית שהפך, בתוך דור אחד, לראש בפועל של תנועה דתית חדשה, לקול הציבורי העיקרי שלה בחג השבועות, ועל פי הדוקטרינה המאוחרת שנבנתה על דברי ישו אליו – לסלע שעליו נוסד מוסד המשתרע על פני שני אלפי שנה. תפקידו המכריע בהרחבת האמונה החדשה אל הגויים, מעל התנגדותם של נוצרים יהודים שמרניים יותר, מטופל על ידי רוב ההיסטוריונים של הנצרות הקדומה כאחת ההחלטות המכריעות של התנועה, החלטה שפטרוס קיבל ולא רק אישר.

טיעון הנגד הכן הוא משמעותי, כפי שהוא חייב להיות עבור דמות כה קדומה ודלת תיעוד. כמעט כל מה שידוע על פטרוס מגיע מטקסטים בעלי מניעים תאולוגיים שנכתבו כדי לבנות אמונה ולא כדי לתעד היסטוריה, והטענה המרכזית שעליה נשענת האפיפיורות – שפטרוס שירת כבישוף של רומא ומת שם – אינה זוכה לתמיכה מפורשת בברית החדשה כלל; הפילולוג הגרמני אוטו צוירליין טען ש"אין ולו פיסת ראיה ספרותית מהימנה אחת" הממקמת את פטרוס ברומא. מה שהבשורות מראות בעקביות הוא אדם של אמונה ולא של אינטלקט: נועז, הפכפך, מסוגל להצהרות אמונה יוצאות דופן והכחשה גלויה בתוך אותו קשת נרטיבית. אם פטרוס מחזיק בגאונות, זוהי הגאונות של מנהיגות מוסרית ומוסדית שחושלה תחת כישלון, לא של מחשבה מקורית – ואפילו קריאה זו תלויה במתן אמון במקורות שמטרתם העיקרית מעולם לא הייתה תיעוד היסטורי.

מורשת

ללא קשר לאי-ודאויות התיעודיות, ההשלכות המוסדיות של מסורת פטרוס היו עצומות: הכנסייה הקתולית מונה שושלת רצופה של אפיפיורים עד אליו, הכנסיות האורתודוקסיות מכבדות אותו כשליח עליון בעודן דוחות את תביעותיה של רומא לירושה בלעדית, והמפתחות ו"טבעת הדייג" שעדיין עונד האפיפיור עוקבים ישירות אחר הבטחה שניתנה, על פי הבשורות, לדייג פשוט בדרך ליד קיסריה פיליפי.