רופינו טמאיו: הדרך השלישית של המודרניזם המקסיקני
בשנת 2003, אישה שצעדה במנהטן הבחינה בבד ציור שהונח עם האשפה ולקחה אותו הביתה, כיוון שזיהתה, כפי שהעידה לימים, את עוצמתו. היה זה Tres Personajes (שלוש דמויות), שצייר רופינו טמאיו (Rufino Tamayo) ב-1970, נגנב מתא אחסון ביוסטון ב-1987, ונמכר בסותבי'ס בנובמבר 2007 תמורת 1,049,000 דולר. העובדה שיצירה של טמאיו יכלה לשרוד עשרים שנה של הזנחה על מדרכה בניו יורק ועדיין להמם במבט ראשון היא ההוכחה המוחשית ביותר למה שהתכוון אוקטביו פאס (Octavio Paz) כשכתב שהדבר המבדיל את טמאיו מציירים אחרים היה, במילה אחת, השמש.
שוק הפירות והאקדמיה
הוא נולד בשם רופינו דל כרמן ארייאנס טמאיו (Rufino del Carmen Arellanes Tamayo) באואחאקה דה חוארס (Oaxaca de Juárez) באוגוסט 1899, בנם של מנואל ארייאנס, סנדלר, ופלורנטינה טמאיו, תופרת. הוא היה בן לתרבות הזפוטק (Zapotec), ודבר זה השפיע על כל מה שיצר בהמשך. אמו נפטרה משחפת ב-1911, והילד נשלח למקסיקו סיטי לגור עם דודתו שניהלה דוכן בשוקי הפירות, שם עבד לצידה.
ב-1917 רשמה אותו דודתו לבית הספר הלאומי לאמנויות פלסטיות (Escuela Nacional de Artes Plásticas), האקדמיה הישנה של סן קרלוס. הוא התנסה בקוביזם, אימפרסיוניזם ופוביזם בזה אחר זה, איבד את סבלנותו להוראה ועזב כדי ללמוד בעצמו. עד 1921 עבד עבור חוסה וסקונסלוס (José Vasconcelos) במחלקה לרישומים אתנוגרפיים, ועם הזמן ניהל אותה – תפקיד שהעמיד אותו, מדי יום ובקרוב, מול הקרמיקה והדמויות הפרה-קולומביאניות שהפכו לדקדוק המבני של אמנותו. הוא לא נזקק לצאת ולחפש את צורותיה העתיקות של מקסיקו כפי שפריז חיפשה את אלו של אפריקה. הוא קטלג אותן.
הפרידה מהמורליסטים
האמנות המקסיקנית בשנות ה-20 וה-30 השתייכה לדייגו ריברה (Diego Rivera), חוסה קלמנטה אורוסקו (José Clemente Orozco) ודויד אלפארו סיקיירוס (David Alfaro Siqueiros), והיא השתייכה למהפכה. טמאיו התנגד בשני המקרים. בעוד הם התייחסו למהפכה כמנוע ההכרחי של עתיד מקסיקו, הוא האמין שהיא תזיק למדינה, וסירב להפוך את הציור לכלי של תוכנית פוליטית. הוא רצה זהות מקסיקנית שתבוא לידי ביטוי באמצעות צורה, צבע ודימוי תורשתי ולא באמצעות סיסמה. על כך הוא כונה בוגד.
הפרידה מעולם לא הייתה מוחלטת – ארבעתם נבחרו לייצג את האמנות המקסיקנית בקונגרס האמנים האמריקאים הראשון בניו יורק ב-1935, ובאותה שנה הצטרף טמאיו לליגת הסופרים והאמנים המהפכנים (Liga de Escritores y Artistas Revolucionarios). אך הבידוד היה אמיתי, והוא דחף אותו אל מחוץ למדינה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ניו יורק, וחינוך של עין
הוא עבר לניו יורק ב-1926, בחיפוש אחר החופש שמקסיקו מנעה ממנו. בתוך חודש הציגה גלריית וויי (Weyhe Gallery) שלושים ותשע מיצירותיו – חשיפה גדולה יותר בארבעה שבועות ממה שהשיג בשנים בבית. ב-1928 ראה תערוכה בברוקלין של אנגר (Ingres), פיקאסו (Picasso) ומאטיס (Matisse) שארגנה מחדש את תפיסתו לגבי מה שצבע יכול לעשות מבחינה מכנית. הוא חזר למקסיקו ב-1929 לתערוכת יחיד שזכתה לשבחים רציניים, ואז חזר צפונה.
בין 1937 ל-1949 הוא חי בניו יורק עם אשתו, אולגה פלורס ריבאס סראטה (Olga Flores Rivas Zárate), במה שהיה אמור להיות שהות זמנית. הוא הציג בגלריית ולנטיין (Valentine Gallery), אחר כך בנודלר (Knoedler), ולאחר מכן במרלבורו (Marlborough). הוא לימד בבית הספר דלטון (Dalton School), שם אחת מתלמידותיו הייתה הלן פרנקנטלר (Helen Frankenthaler). הוא צייר את אולגה שוב ושוב, באופן בלתי נשכח בפורטרט הכפול משנת 1934 Rufino and Olga, שתי דמויות השחוקות נראות לעין מהנסיבות. Lion and Horse (אריה וסוס, 1942) הכניס מבנה קרמי פרה-קולומביאני לתוך קרב חיות; Children Playing with Fire (ילדים משחקים באש, 1947) הפך את מחיר המהפכה לדימוי של גן ילדים.
בלאס ארטס, פריז, והשיבה הארוכה
הרטרוספקטיבה הגדולה הראשונה שלו נערכה בארמון האמנויות היפות (Palacio de Bellas Artes) במקסיקו סיטי בשנת 1948. היא הייתה שנויה במחלוקת ופופולרית, ולא פתרה דבר: ב-1949 הוא ואולגה עזבו לפריז לכעשור. הוא חזר הביתה לצמיתות ב-1959. ציורי הקיר של שנות האמצע הם הצהרותיו הציבוריות ביותר – Nacimiento de la nacionalidad (לידת הלאומיות, 1952) עבור בית האופרה של ארמון האמנויות היפות, México de Hoy (מקסיקו של היום, 1953), El día y la noche (היום והלילה, 1954), América (אמריקה, 1955).
האריתמטיקה של הפיכחון
האמונה הטכנית המרכזית של טמאיו פעלה נגד האינסטינקט. הוא אמר למבקר פול וסטהיים (Paul Westheim) כי "ככל שמספר הצבעים שאנו משתמשים בהם יורד, עושר האפשרויות עולה," והוא בנה קריירה על הטענה הזו. הוא בחר צבעים שלדעתו היו נאמנים לסביבה המקסיקנית והזהיר מפני קריאתם כחגיגיים: "המקסיקנים אינם גזע עליז אלא טרגי." פאס ניסח את הפרדוקס במדויק – "טמאיו הוא צבעוני גדול; אך יש להוסיף שעושר הצבע הזה הוא תוצאה של פיכחון." Tres personajes cantando (שלוש דמויות שרות, 1981), הבנוי מקצת יותר מאדום וסגול טהורים, הוא הטיעון הלכה למעשה. הציור האחרון שלו, Luna y Sol (ירח ושמש), הגיע ב-1990, בהיותו בן תשעים.
מיקסוגרפיה: הזמנת מדיום
מ-1974 עבד טמאיו עם המהנדס לואיס רמבה (Luis Remba) בסדנת הגרפיקה המקסיקנית (Taller de Gráfica Mexicana) על בעיה שאף תהליך הדפסה קיים לא פתר: הוא רצה הדפסים עם גוף פיזי של ציורים. מה שהגיעו אליו היה מיקסוגרפיה (Mixografía) – חומרים מורכבים בקולאז' על לוח אב, תבניות שנלקחו, לוח נחושת שיוצר, והתוצאה נמשכה כהדפס הנושא נפח, תבליט וטקסטורה אמיתיים. בין 1974 ל-1977 הפיקה הסדנה שלושים ושתיים מיקסוגרפיות על נייר תעשייתי; הראשונה על נייר בעבודת יד הגיעה ב-1978, ואחריה שלושים וחמישה מהדורות נוספות עם וריאציות של דיו. טמאיו יצר בערך שמונים מיקסוגרפיות מקוריות בסך הכל, ביניהן Dos Personajes Atacados por Perros (שתי דמויות מותקפות על ידי כלבים). המניע לא היה חידוש אלא הגעה: יכולת שכפול, ומה שהמוזיאון של טמאיו (Museo Tamayo) מכנה הדמוקרטיזציה של עבודתו.
מדוע רופינו מכונה גאון
היכולת הספציפית היא דחיסה כרומטית – היכולת להפיק עוצמת ביטוי מקסימלית מלוח צבעים מורעב במכוון, הקרוב יותר לבעיה של מלחין מאשר של צייר. כל אחד יכול להוסיף עוד צבע. הכישרון של טמאיו היה לדעת אילו שלושה לשמור וכיצד לתת להם משקל כדי שהתמונה עדיין תבער. אוקטביו פאס, חתן פרס נובל שלא נטה לסופרלטיבים זולים, השתמש במונחים החזקים ביותר שקיימים: השמש נמצאת בכל תמונותיו, בין אם אנו רואים אותה ובין אם לא, ועושר הצבע שלו הוא תוצאה של פיכחון. התיעוד המוסדי מסכים, מהפרס הלאומי לאמנויות ומדעים של מקסיקו ב-1964 ועד מדליית בליסריו דומינגז (Belisario Domínguez) של הסנאט ב-1988.
הטיעון שכנגד ראוי להיאמר. טמאיו לא המציא שפה ציורית; הוא סינתז אחת, והחובות לפיקאסו ולמודרניזם האירופי נראים כמעט בכל בד – מה שסיפק היה אוצר מילים היספני וטמפרטורה מאואחאקה, לא דקדוק חדש. סירובו לפוליטיקה של המורליסטים, שנקרא כיום כעצמאות, נקרא על ידי בני זמנו כהתחמקות, והאשמת הבגידה לא נעשתה בחוסר תום לב על ידי כל מי שהשמיע אותה. אפילו המיקסוגרפיה, שלעתים קרובות משויכת להמצאותיו, תוכננה על ידי לואיס רמבה; טמאיו היה הלקוח התובעני שהגדיר את הבעיה. גאונותו מתוארת בצורה הטובה ביותר כגאונות של רגישות ושיקול דעת ולא של חדשנות תיאורטית – וזה דבר אמיתי, ושווה לתת לו שם מדויק.
מורשת
הוא נפטר במקסיקו סיטי ב-24 ביוני 1991, לאחר שבילה את עשרות שנותיו האחרונות בחלוקת אוספיו. ב-1959 הוא הקים את מוזיאון רופינו טמאיו (Museo Rufino Tamayo) באואחאקה כדי לאכלס אמנות פרה-היספנית; ב-1981 נפתח מוזיאון טמאיו בפארק צ'פולטפק (Chapultepec Park) במקסיקו סיטי, המכיל את היצירות העכשוויות שהוא ואולגה אספו ותרמו לאומה. עבודתו תלויה במוזיאון גוגנהיים (Guggenheim), באוסף פיליפס (Phillips Collection), במכון האמנות של שיקגו (Art Institute of Chicago) ובמוזיאון ריינה סופיה (Reina Sofía). השפעתו העמוקה ביותר, עם זאת, היא אזורית: פרנסיסקו טולדו (Francisco Toledo) ודורות האמנים מאואחאקה שאחריו לקחו מטמאיו את הרשות להיות ילידיים, מודרניים ובינלאומיים בבת אחת, מבלי לבקש רשות מאירופה תחילה.