רודולף נורייב: הטטרי שכבש את הבמה בחזרה
בנמל התעופה לה בורז'ה ב-16 ביוני 1961, נאמר לרקדן בן 23 מלהקת הקירוב שהוא מוטס למוסקבה עבור גאלה בקרמלין. כשסירב, נאמר לו שאמו חולה אנושות. הוא הבין ששני הדברים הם שקרים ושתא כלא מחכה לו. בעזרת המשטרה הצרפתית ואשת חברה פריזאית בשם קלרה סן, שהייתה לה גישה לשר התרבות אנדרה מאלרו, רודולף נורייב השתחרר מהשומרים של הק.ג.ב וביקש מקלט – האמן הסובייטי הראשון שערק במהלך המלחמה הקרה, והפך לסנסציה בינלאומית בתוך שעות.
נולד על רכבת נוסעת
רודולף חמטוביץ' נורייב נולד ב-17 במרץ 1938 על רכבת טרנס-סיבירית ליד אגם באיקל, בזמן שאמו פרידה נסעה לוולדיווסטוק, שם הוצב אביו חמית, קומיסר פוליטי בצבא האדום. הוא היה הבן היחיד מבין ארבעה ילדים במשפחה מוסלמית טטרית עם שורשים בבשקורטוסטן ובפלך קאזאן, והוא מעולם לא התייחס לכך כאל דבר מקרי: "אני לא יכול להגדיר בדיוק מה זה אומר עבורי להיות טטרי, ולא רוסי, אבל אני מרגיש את ההבדל הזה בתוכי. הדם הטטרי שלנו זורם איכשהו מהר יותר ותמיד מוכן לרתוח."
התחלה באיחור של שבע שנים
הוא גדל בעוני יחסי. אמו לקחה אותו להופעה של "שיר העגורים", והחוויה קבעה את המשך חייו; מורים מקומיים דחפו אותו להכשרה רשמית. אך המלחמה הרסה את החיים התרבותיים הסובייטיים, והוא לא יכול היה להיכנס לבית ספר מרכזי עד גיל 17. הוא התקבל לבולשוי אך דחה זאת לטובת לנינגרד, ונכנס לאקדמיית וגאנובה ב-1955, שם המורה הגדול אלכסנדר פושקין גילה בו עניין מקצועי והעביר אותו לביתו. הוא סיים את לימודיו ב-1958 היישר ללהקת הקירוב כסולן, ורקד 15 תפקידים בשלוש שנים לצד בלרינות כולל נטליה דודינסקאיה ונינל קורגפקינה. הוא היה גם בעיה קבועה: פעם אחת עצר הופעה של "דון קישוט" למשך 40 דקות במקום ללבוש את המכנסיים המקובלים במקום טייץ.
השבוע שאחרי
בתוך שבוע מביקוש המקלט הוא חתם בלהקת ה-Grand Ballet du Marquis de Cuevas ורקד ב"היפהפייה הנרדמת" עם נינה וירובווה. בסיבוב הופעות דני הוא פגש את אריק ברון מהבלט המלכותי הדני, שהפך למאהבו. הרשויות הסובייטיות שלחו את משפחתו ואפילו את פושקין לכתוב לו מכתבים שיחזור הביתה. שום דבר לא עבד.
פונטיין
באוקטובר 1961 מרגו פונטיין הזמינה אותו בחשאי לגאלה בלונדון עבור האקדמיה המלכותית למחול, שם רקד את "Poème Tragique" ואת הפה דה דה של הברבור השחור עם רוזלה הייטאואר. נינט דה ואלואה הזמינה אותו אז להיות בן זוגה של פונטיין בעונה הבאה, והם רקדו יחד לראשונה ב-21 בפברואר 1962. מה שבא לאחר מכן הוא השותפות המפורסמת ביותר בבלט. היא הייתה מבוגרת ממנו ב-19 שנה; ה"דיילי אקספרס" כתב שהיא "השילה מחצית משנותיה כדי להתאים לו בחן ובניצוץ מנוגדים", וה"סאנדיי אובזרבר" כינה אותו "ניז'ינסקי שנולד מחדש". מבקרי לונדון השוו אותו לג'יימס דין. המבקר ריצ'רד באקל סיכם את ההשפעה התרבותית: "מה שהטלוויזיה עשתה לאמנות, מה שבילי גרהאם עשה לדת ומה שהדוכס מבדפורד עשה לאדריכלות, נורייב עשה לבלט". הם המשיכו לרקוד יחד במשך רבע מאה; הופעתם האחרונה, "Baroque Pas de Trois", הייתה ב-16 בספטמבר 1988, כשפונטיין הייתה בת 69 ונורייב בן 50.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →כתיבה מחדש של תפקיד הגבר
הוא נשאר עם הבלט המלכותי עד 1970 והשתמש בפלטפורמה כדי להגדיר מחדש את התפקיד. בהפקות שלו ל"אגם הברבורים", "ז'יזל" ו"לה באיידר" הוא הרחיב את הכוריאוגרפיה הגברית, והעלה את הדרישות הטכניות והדרמטיות מהגבר בצורת אמנות שהייתה מאורגנת סביב הבלרינה במשך מאה שנה. הוא גם חצה קו שאף אחד בבלט הקלאסי לא חצה, כשרקד עם מרתה גרהאם וכוריאוגרפים מודרניים אחרים, ובכך הפך את המחול המודרני למכובד בתוך העולם הקלאסי.
פריז
בשנת 1983 הוא הפך למנהל הבלט של האופרה של פריז, וכיהן עד 1989 כמנהל וכוריאוגרף ראשי. הוא הרים את הלהקה בצורה חדה וחנך דור שלם – סילבי גילם, איזבל גרן, מנואל לגרי, אליזבת פלאטל. לגרי תיאר את החוויה של עבודה איתו: הוא היה "רכבת מהירה (הוא היה TGV)", ולהיות לידו דרש ממך "להתעלות על עצמך". ה"יפהפייה הנרדמת" שלו נותרה ברפרטואר ו"רומיאו ויוליה" שלו היה הצלחה פופולרית.
האבחנה
הוא נמצא חיובי ל-HIV ב-1984 והכחיש במשך שנים שמשהו אינו כשורה. חייו הפרטיים נוהלו באותה סירוב להיות מנוהל: הרומן ההפכפך עם ברון מ-1961 עד 1966, וחברות שנמשכה מעבר לכך עד מותו של ברון ב-1986; קשר ארוך לוואלאס פוטס, שנאמנותו הייתה מוערכת בעיניו יותר מכל דבר אחר; קשר מאוחר יותר עם רוברט טרייסי, שציין לאחר מכן: "הוא היה מרוצה מכך שלא התחייב לאדם אחד. אני הייתי שמח לא להיות מחויב גם כן, זה אומר שהייתי חופשי."
מצבו הידרדר בחדות החל מקיץ 1991. במרץ 1992, עם איידס מתקדם, הוא נסע לקאזאן והופיע כמנצח בתיאטרון מוסא ג'ליל. ב-6 במאי 1992 הוא ניצח על "רומיאו ויוליה" של פרוקופייב באירוע התרמה של התיאטרון האמריקאי לבלט במטרופוליטן אופרה. הופעתו הציבורית האחרונה הייתה ב-8 באוקטובר 1992, בבכורה של "לה באיידר" שלו בפאלה גרנייה, שם ז'אק לאנג העניק לו את תואר מפקד מסדר האמנויות והספרות. הוא מת בפריז ב-6 בינואר 1993, בגיל 54. אבחנתו לא פורסמה עד לאותו בוקר.
מדוע רודולף מכונה גאון
המילה נצמדת לנורייב מסיבה יוצאת דופן במחול: הוא לא היה הטכנאי הנקי ביותר של דורו, והוא ידע זאת. מה שהיה לו במקום זה יחס אנליטי לגופו שלו, שנכפה עליו בשל התחלה מאוחרת בשבע שנים. הוא אמר זאת בעצמו: "אני ניגש לריקוד מזווית שונה מאלה שמתחילים לרקוד בגיל שמונה או תשע. אלה שלמדו מההתחלה לעולם לא מטילים ספק בכלום". ג'ון טולי ציין את אותה תצפית – ההתחלה המאוחרת נתנה לו דחף מכריע לרכוש מיומנות טכנית מקסימלית, כי שום דבר בה לא היה אוטומטי.
מתוך כך באה היצירה שהוא באמת זכאי לקרדיט עליה: הבנייה מחדש השיטתית של הרפרטואר הגברי. ההפקות שלו לקלאסיקות של המאה ה-19 נתנו לגבר כוריאוגרפיה אמיתית במקום תפקיד של סבל, והסטנדרט מעולם לא חזר לאחור. פייר ברז'ה הציב את קנה המידה שלו במונחים של ניקוד: "זה יוצא דופן לקבל 19 מתוך 20... עם זאת, לקבל 21 מתוך 20 זה אפילו נדיר הרבה יותר. וזה היה המצב עם נורייב". בחשיפת האנדרטה שלו בקאזאן ב-2018, נשיא טטרסטן אמר שאנשים כאלה "נולדים פעם במאה שנה".
טיעון הנגד הוא שחלק גדול מהאגדה הוא כריזמה, וכריזמה אינה אינטלקט. הוא היה עריץ לעבוד איתו, פזיז עם עצמו, וההפקות שלו נותרו שנויות במחלוקת בקרב טהרנים. הוא גם התמזל מזלו בבת זוגו: ללא פונטיין לרקוד מולה, השוואות ניז'ינסקי אולי מעולם לא היו נדבקות כלל.
מורשת
אולג וינוגרדוב מהמרינסקי נתן את פסק הדין הפשוט ביותר: "מה שנורייב עשה במערב, הוא לעולם לא היה יכול לעשות כאן". הלווייתו נערכה במבואה המשיש של הפאלה גרנייה. בסנט-ז'נבייב-דה-בואה, מוזיקה מהמערכה האחרונה של "ז'יזל" נוגנה בזמן שהארון הורד, ונעלי הבלט שלו הושלכו פנימה עם שושנים לבנות; קברו מכוסה בשטיח קילים, הנהון לשטיחים שאסף באובססיביות. תכולת דירותיו במנהטן ובפריז נמכרה מאוחר יותר בכריסטי'ס ב-7.94 מיליון דולר וב-2.79 מיליון דולר. הוא הוריש כ-33 מיליון דולר לקרן שהקים ב-1975, ששמה שונה על שמו ב-1994, שמטרתה לשמור על הכוריאוגרפיה שלו מבוצעת לפי הסטנדרט. הוא מתואר בדרך כלל כרקדן הבלט הגברי הבולט של המאה ה-20 – וליתר דיוק, כאיש שהפך זאת לקטגוריה ששווה להתווכח עליה.