רודולף כריסטוף אויקן: הפילוסוף שמכר יותר מכולם
בשנת 1871 אוניברסיטת בזל נזקקה לפרופסור לפילוסופיה והיו לה שני מועמדים ברשימה הקצרה שלה. היא בחרה ברודולף אויקן בן העשרים וחמש. האיש שהיא עקפה היה פרידריך ניטשה, שכבר לימד קלאסיקה במסדרון. במשך ארבעת העשורים הבאים פסק הדין נראה בר-הגנה: ספריו של אויקן הגיעו לתריסר מהדורות כל אחד, הרווארד ייבאה אותו, וב-1908 שטוקהולם העניקה לו את פרס נובל לספרות. ואז הגיעה המאה העשרים, והשם שהביס את ניטשה הפך לתשובה לשאלת טריוויה.
ילד יתום במזרח פריזלנד
אויקן היה ילד של הצפון-מערב השטוח ומוכה הרוחות. הוא הגיע ב-5 בינואר 1846 לאאוריך, עיירה מנהלית קטנה בממלכת הנובר, במה שהיום הוא סקסוניה התחתונה. אביו, אמו בקר אויקן, מת כשהילד היה עדיין קטן, והותיר לאמו, אידה מריה גיטרמן, לגדל אותו.
הוא עלה לגטינגן ב-1863 ונשאר שלוש שנים, לומד פילוסופיה, פילולוגיה והיסטוריה. מורו המכריע שם היה הרמן לוצה, אחד מבוני המערכות הגדולים האחרונים של האידיאליזם הגרמני, שסבר שהסדר המכני של הטבע והסדר המוסרי של הערך שניהם אמיתיים וצריכים איכשהו להתיישב. בברלין ישב אויקן תחת פרידריך אדולף טרנדלנבורג, האריסטוטלי שהפך את היסטוריית המושגים לדיסציפלינה מלומדת בזכות עצמה. גטינגן העניקה לו את הדוקטורט ב-1866 על עבודת דוקטורט על דרך הביטוי של אריסטו, De Aristotelis dicendi ratione – תזה של פילולוג, לא של מטאפיזיקאי, והאימון בדיוק טקסטואלי מעולם לא עזב אותו.
החניכות הארוכה
שום דבר בחמש השנים הבאות לא רמז על חתן פרס נובל. אויקן לימד בבית ספר – בהוסום, בברלין, בפרנקפורט – השחיקה הרגילה של חוקר גרמני צעיר שמחכה לכיסא שיתפנה. הוא התפנה בבזל ב-1871, כשגוסטב טייכמולר עזב; אויקן לקח את התפקיד והחזיק בו שלוש שנים. ואז, ב-1874, הגיע המינוי שהגדיר אותו. הוא עבר לאוניברסיטת ינה, האוניברסיטה התורינגית הקטנה שבה פיכטה, שלינג והגל לימדו כולם פעם, והוא לא עזב אותה במשך ארבעים ושש שנים. הוא החזיק בכיסא עד 1920 ומת בעיירה בספטמבר 1926, מדלקת ריאות, בגיל שמונים.
אקטיביזם: משמעות כמשהו שאתה עושה
הפילוסופיה שאויקן בנה בינה עברה תחת השם אקטיביזם – אקטיביזם אתי. נקודת המוצא שלה הייתה סירוב. הוא לא היה מקבל שבן אדם יכול להיות מתואר באופן ממצה על ידי מדעי הטבע. הנשמה, הוא טען, יושבת בדיוק בצומת של טבע ורוח, אינה שייכת במלואה לאף אחד מהם, וזה המיקום המביך הזה שהופך אדם לאדם ולא לחיה מסובכת מאוד. נגד הנטורליזם ששלט במחשבה הגרמנית של סוף המאה התשע-עשרה, הוא התעקש שהתודעה מתעלה על התהליכים הביולוגיים שנושאים אותה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מה שהפך את העמדה למובחנת לא הייתה הטענה עצמה, שהייתה ישנה, אלא מה שהוא עשה איתה. אויקן הכחיש שחיי הרוח הם רכוש. זהו הישג, הנתמך רק על ידי מאמץ מתמשך – על ידי מעשי רצון ואינטואיציה, המתחדשים מדי יום, נגד תת-זרם מתמיד. אף אחד לא מקבל חיים משמעותיים; כולם צריכים להמשיך לבנות אחד. לאחר מכן הוא דחף את הרעיון החוצה, לתוך מה שסיכום אחד מכנה יישום של השראה דתית חיונית לבעיות המעשיות של החברה. פילוסופיה עבור אויקן לא הייתה תרגיל סמינריוני. היא נועדה להיות תוכנית לאיך לחיות, והוא כתב אותה ברגיסטר שקוראים רגילים יכלו לעקוב אחריו.
הספרים שהגיעו לכל מקום
הם עקבו אחריו במספרים עצומים. Die Lebensanschauungen der großen Denker (1890), שתורגם כ-הבעיה של חיי האדם כפי שנראית על ידי ההוגים הגדולים, הוביל קהל כללי דרך ההיסטוריה של הפילוסופיה כרצף של ניסיונות לענות על שאלה אחת. Der Kampf um einen geistigen Lebensinhalt (1896) – המאבק על תוכן רוחני של החיים – הפך את השאיפה למפורשת. לאחר מכן הגיעו Der Wahrheitsgehalt der Religion (1901), Grundlinien einer neuen Lebensanschauung (1907), Der Sinn und Wert des Lebens (1908) על המשמעות והערך של החיים, זרמים עיקריים במחשבה המודרנית (1908), והספר בעל הכותרת הפרובוקטיבית Können wir noch Christen sein? – האם אנחנו עדיין יכולים להיות נוצרים? – ב-1911.
הוא התייחס לספרים אלו כמסמכים חיים, מעדכן ומשנה אותם לאורך עשורים עד שכמה מהם הגיעו ליותר מתריסר מהדורות. ההרגל הוא רמז לאדם: הוא לא הגן על מערכת גמורה אלא התאים ללא הרף טיעון לעולם משתנה.
שטוקהולם והעולם דובר האנגלית
האקדמיה השוודית העניקה לו את פרס נובל לספרות ב-1908 "כהוקרה על חיפושו הכן אחר האמת, כוח המחשבה החודר שלו, טווח החזון הרחב שלו, והחום והכוח בהצגה שבה הוא הצדיק ופיתח פילוסופיה אידיאליסטית של החיים בחיבוריו הרבים". זה היה פרס לפילוסופיה שהוענק בקטגוריית הספרות, והוא אישר את מה שהמכירות שלו כבר הראו: הוא היה, לזמן קצר, ההוגה הרציני הנקרא ביותר במערב.
העולם דובר האנגלית אימץ אותו מיד. הוא הרצה באנגליה ב-1911, חצה את האוקיינוס האטלנטי כפרופסור חילופי בהרווארד ב-1912–13, והעביר את הרצאות דים באוניברסיטת ניו יורק ב-1913. בתוך שמונה עשר חודשים, המלחמה הפכה אידיאליסט גרמני לאורח מביך; אויקן תמך במטרות גרמניות במהלך הסכסוך, והקהל הבינלאומי שהוא בילה קריירה בבנייתו התפוגג ברובו.
ספרו הגדול האחרון, Der Sozialismus und seine Lebensgestaltung (1920), טען שהסוציאליזם מגביל את החופש האנושי ומכפיש את הממדים הרוחניים והתרבותיים של החיים. הוא נשא לאישה את אירנה פאסו ב-1882; מבין שלושת ילדיהם, הבן ולטר הפך למייסד האורדוליברליזם ולאדריכל האינטלקטואלי של כלכלת השוק החברתית שלאחר המלחמה בגרמניה המערבית, והבן ארנולד הפך לכימאי פיזיקלי מכובד.
מדוע רודולף מכונה גאון
המילה נצמדת לאויקן בעיקר דרך ציטוט הנובל, והמונחים שבהם השתמש ראויים להתייחסות רצינית: "כוח מחשבה חודר" ו"טווח חזון רחב". שניהם מצביעים על אותה מתנה אמיתית. מוחו של אויקן נע בחופש יוצא דופן על פני כל ההיסטוריה של המחשבה האירופית, והוא יכול היה לדחוס מערכת פילוסופית לפסקה שמומחה לא-ספציאלי באמת יבין ויזכור. זו מיומנות קוגניטיבית נדירה, וזה לא רק פופולריזציה: האבחנה שלו שלנטורליזם של סוף המאה התשע-עשרה לא היה חשבון של ערך, ושיש להתייחס למשמעות לכן כמשימה ולא כנתון, הייתה התערבות אמיתית. נכונותו לשנות את ספריו שלו לאורך עשורים, במקום להגן עליהם, הייתה יושרה אינטלקטואלית מסוג שפילוסופים שיטתיים מצליחים לעיתים רחוקות.
מקרה הנגד כבד. אויקן לא הקים בית ספר ולא הותיר אחריו בעיה טכנית. אקטיביזם היה מצב רוח והפצרה יותר מאשר שיטה – הפילוסופיה שלו הדגישה חוויה חיה על פני הסקה שיטתית, וקשה לומר מה, בדיוק, היה נחשב להפרכתה. הוא בין הנשכחים ביותר מכל זוכי פרס נובל לספרות, וההזנחה אינה ברור מאליה כעוול. הרעיון של אויקן העמיד ביותר בעולם כיום עשוי שלא להיות שלו כלל, אלא של בנו ולטר. פסק דין הוגן: מסנתז ותקשורן מוסרי מהשורה הראשונה שהמוניטין שלו רץ הרבה לפני המקוריות שמתחתיו, ושניצח את ניטשה בעבודה והפסיד לו בכל מובן אחר.
מורשת
מה ששורד הוא השאלה ולא התשובה. אויקן שאל, בהתמדה רבה יותר מכל בן זמנו שהגיע לקוראים המוניים, האם ציוויליזציה מדעית יכולה לתת לחבריה סיבה לקום בבוקר – וסירב גם לתשובה האדוקה וגם לזו המצמצמת. כיסא ינה שבו החזיק במשך ארבעים ושש שנים, מדליית הנובל של 1908, והכלכלה האורדוליברלית שבנה בנו על ירושה של רצינות אתית הם האנדרטה שלו.