רואן לינגיו: הכוכבת שהצהובונים רצחו
סרטה האחרון, שיצא לאקרנים שבועות ספורים לפני מותה, גולל את סיפורה של אישה שנדחקה להתאבדות על ידי עיתונות סנסציונית. שלושה חודשים לאחר מכן בלעה רואן לינגיו (Ruan Lingyu) מנה קטלנית של ברביטורטים בגיל עשרים וארבע, לאחר שחוותה גרסה של העלילה שזה עתה סיימה לגלם. על פי הדיווחים, שלוש מאות אלף איש השתתפו בתהלוכת הלוויה שלה בשנגחאי, ושלוש נשים התאבדו במהלכה. הניו יורק טיימס כינה אותה ההלוויה המרהיבה ביותר של המאה. לו שון (Lu Xun), הסופר החי החשוב ביותר בסין, הזדעזע מספיק ממותה כדי לפרסם מאמר שתקף את העיתונים שרדפו אותה, תוך שהוא שואל לכותרתו את ארבע המילים שהיא הותירה אחריה, על פי הנטען: רכילות היא דבר נורא.
מבת של משרתת למלכת הקולנוע
היא נולדה בשם רואן פנגן (Ruan Fenggen) ב-26 באפריל 1910 בשנגחאי, למשפחה משאנגשאן (Xiangshan) שבגואנגדונג שהגיעה לעיר בחוסר כל. אביה מת בילדותה, ואמה פרנסה אותם מעבודתה כמשרתת – רקע מעמדי נדיר בקרב השחקניות ששלטו במערכת האולפנים של שנגחאי, אשר העניק לה, לפי עמיתיה לעבודה, הבנה אמיתית למצוקתן של הנשים שגילמה מאוחר יותר. היא הצטרפה לחברת הסרטים מינגשינג (Mingxing) ב-1926 בגיל שש עשרה, מתוך צורך כלכלי לא פחות מאשר שאפתנות, וערכה את הופעת הבכורה שלה בשנה שלאחר מכן בסרט זוג נשוי בשם בלבד. לאחר שנתיים בחברת דה ג'ונגהואה באיהה (Da Zhonghua Baihe), הפריצה הגדולה שלה הגיעה באולפני ליאנהואה (Lianhua) ב-1930 בסרט חלום אביבי של עיר בירה עתיקה, בו גילמה פרוצה – תפקיד שאליו חזרה עם עומק גובר לאורך שארית הקריירה הקצרה שלה.
בין השנים 1931 ל-1935 היא הייתה שחקנית הבית של ליאנהואה ואחת הדמויות המוכרות ביותר בקולנוע הסיני, ואף הגיעה למקום השלישי בסקר הקוראים "מלכת הקולנוע" של עיתון סטאר דיילי ב-1933. היא עבדה שוב ושוב עם הבמאים מהשמאל שעיצבו מחדש את הסרט הסיני לכדי כלי לביקורת חברתית, והופיעה בסרטים שלוש נשים מודרניות (1932) וצעצועים קטנים (1933), שהשתמשו במלודרמה כדי לקרוא לעצמאות כלכלית וחברתית של נשים במדינה שרק החלה לדון בנושא זה בגלוי.
האלה
הופעתה בסרט האלה (1934), בבימויו של וו יונגגאנג (Wu Yonggang), נחשבת בעיני רבים לשיא של הקולנוע האילם הסיני: היא מגלמת בו פרוצה המגדלת את בנה לבדה, ומגישה דמות שאינה מוסרנית או סנטימנטלית אלא אמפתית במונחים של הדמות עצמה, בתקופה שבה תיאורי עובדות מין בקולנוע הסיני נדיר שהעניקו להן עומק רגשי כזה. זהו נותר הסרט המצוטט ביותר כאשר מבקרים מסבירים מדוע רואן לינגיו, יותר מכל בנות דורה הזוהרות יותר, נזכרת כשחקנית המגדירה של התקופה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סרטה האחרון, נשים חדשות (1934), דחף את אותו נושא לטריטוריה מסוכנת בגלוי: היא גילמה אישה משכילה שנהרסה על ידי חברה אדישה וצבועה, דמות שעוצבה במפורש על פי השחקנית איי שיא (Ai Xia), שהתאבדה זמן קצר לפני כן לאחר שהוטרדה על ידי הצהובונים. הסרט הציג סאטירה ישירה על עיתונות סנסציונית, והעיתונאים נקמו בו באכזריות – הבמאי צאי צ'ושנג (Cai Chusheng) נאלץ לחתוך חלקים משמעותיים מהסרט לפני יציאתו לאקרנים, ואותם עיתונים הפנו את עוינותם כלפי רואן עצמה בדיוק כאשר חייה האישיים הפכו לנחלת הכלל.
שני גברים, תביעה אחת והעיתונות
בגיל שש עשרה פגשה את ג'אנג דאמין (Zhang Damin), גבר ממשפחה עשירה שהפסיד בהימורים את הונו והפך תלוי כלכלית בהכנסתה כשחקנית; היא סיימה את הקשר ב-1933, לאחר שלא יכלה לשאת את התנהגותו וחובותיו. לאחר מכן החלה לחיות עם טאנג ג'ישן (Tang Jishan), סוחר תה. בתחילת 1935 הגיש ג'אנג תביעה נגדה בדרישה לפיצויים כספיים, והצהובונים של שנגחאי – שכבר היו טעונים מהמחלוקת סביב נשים חדשות – תפסו את המקרה והפכו אותו למופע ציבורי מתמשך, תוך פרסום סיקור מפורט של חייה הפרטיים במשך שבועות.
ב-8 במרץ 1935 מתה רואן ממנת יתר של ברביטורטים בשנגחאי, בגיל עשרים וארבע. חוקרים שבחנו את המקרה מאז מאמינים כי היחסים המידרדרים עם טאנג ג'ישן, כולל התעללות פיזית בליל מותה, שיחקו תפקיד משמעותי לצד מסע הלחץ התקשורתי. שתי גרסאות סותרות של מכתבי התאבדות צצו מאוחר יותר: הראשונה, שסופקה למגזין ליאנהואה פיקטוריאלי על ידי טאנג ג'ישן, זויפה ככל הנראה על ידי מקורב כדי להציג את רואן כמי שנסחפה באשמה והכילה את המשפט המפורסם כעת "רכילות היא דבר נורא"; סט שני, שחוקרים מאוחרים מאמינים שהוא האמיתי ופורסם שבועות לאחר מותה בסימינג ג'ורנל אוף ביזנס, היה מבולגן יותר, עם תיקונים בכתב ידה, והטיל את האשמה על ייאוש שלה על שני הגברים במקום על הבושה הציבורית.
הלוויה באורך של שלושה מייל
הלווייתה בבית ההלוויות ואנגואו (Wanguo) בשנגחאי נמשכה שלושה ימים ומשכה את בכירי התעשייה כמלווים ונושאי ארונה, בהם הבמאים פיי מו (Fei Mu), וו יונגגאנג וצאי צ'ושנג והשחקנים וואנג רנמיי (Wang Renmei) ולין צ'וצ'ו (Lin Chuchu); התהלוכה השתרעה על פני כשלושה מייל ברחבי העיר ומשכה קהל שהוערך ב-300,000 איש. קברה נהרס מאוחר יותר במהלך מהפכת התרבות, ואנדרטה לזכרה הוקמה מחדש ב-1996 בבית הקברות פושואיואן (Fushouyuan) בשנגחאי.
מדוע רואן לינגיו מכונה גאונה
המוניטין שלה נשען על אוסף הופעות קולנוע אילם שנחשב בעיני רבים, במיוחד בהאלה, ככזה שהשיג עומק רגשי ואיפוק שמעטים מבני זמנה בקולנוע הסיני השתוו להם – משחק שתקשר לחלוטין דרך ניואנסים פיזיים, מאחר שהקולנוע האילם לא איפשר לה להסתמך על דיאלוג, בתפקידים שהאנישו באופן עקבי נשים (פרוצות, נשים נטושות, מנודות חברתיות) שהקולנוע הסיני והחברה הסינית באופן רחב יותר נטו לשפוט במקום להבין. המוניטין הזה רק גדל עם הזמן: מגי צ'ונג (Maggie Cheung) זכתה בפרס דוב הכסף בפסטיבל הסרטים בברלין על גילומה בסרטו הביוגרפי של סטנלי קוואן (Stanley Kwan) מ-1991, Center Stage, עדות לכך שמעמדה של רואן כסמל קולנועי האריך ימים מעבר לסרטים עצמם, שרבים מהם שרדו רק בחלקם או שלא שרדו כלל.
הסיבוך הכן הוא שהאגדה שלה אינה ניתנת להפרדה ממותה: היקף התהילה שלה בחייה, אף שהיה אמיתי, הוגבר מאוד על ידי המופע של הלוויה והדרמה המוסרית שהתקשורת בנתה סביב התאבדותה, אותו מנגנון של סנסציוניות צהובונית שרצח אותה. קשה, מאה שנים מאוחר יותר, להפריד לחלוטין את ההערצה לאמנות שלה מהקסם של התרבות עם דמותה כמרטירית טרגית לצביעות התקשורת שסרטה האחרון ניסה לחשוף.
מורשת
רואן לינגיו נזכרת פחות כשורדת של עידן הקולנוע האילם בסין ויותר כקורבן שלו – הוכחה למה שמנגנון התהילה של התעשייה יכול לעשות לנשים שהוא הפך למפורסמות. כמעט מאה שנים לאחר מכן, היא נותרה הדמות שאליה פונים בכל פעם שהיסטוריית הקולנוע הסיני צריכה להסביר הן את השיא האמנותי של עידן הסרט האילם והן את המחיר האנושי שלו.