רוז מקגוון: מ'מלכת צרחות' לשוברת שתיקה
בגיל חמש-עשרה היא השתחררה משפטית ממשפחתה ועברה לבדה ללוס אנג'לס. בגיל ארבעים וארבע היא הופיעה על שער מגזין 'טיים' (Time) כאחת הפנים שהביאו לסיום הקריירה של הארווי ויינשטיין וסייעו להצית את תנועת #MeToo. בין שני מעשי העצמאות הללו טמון אחד המסלולים יוצאי הדופן בהוליווד המודרנית: ילדות בכת, כוכבות בסרטי אימה, ומערכה שנייה שנבנתה על הסירוב לשתוק.
ילדות מחוץ למסלול הרגיל
רוזה אריאנה מקגוון (Rósa Arianna McGowan) נולדה ב-5 בספטמבר 1973 בפירנצה שבאיטליה, לאב אמן אירי, דניאל, שסייע להקים שלוחה איטלקית של 'ילדי אלוהים' (Children of God), קבוצה דתית שתוארה מאוחר יותר באופן נרחב ככת, ולאם סופרת אמריקאית, טרי. המשפחה עזבה את הקבוצה ב-1978. מקגוון עבדה כדוגמנית ילדה במגזינים איטלקיים לפני שהמשפחה עברה ליוג'ין שבאורגון, כשהייתה בת עשר. גיל ההתבגרות שלה היה סוער: היא ברחה מהבית בגיל הנעורים בפורטלנד, בילתה זמן בקהילת הדראג של העיר, ובגיל חמש-עשרה השתחררה משפטית ויצאה ללוס אנג'לס בכוחות עצמה.
מלכת צרחות
מקגוון ערכה את הופעת הבכורה שלה בקולנוע בתפקיד קצר בסרט 'איש האנצינו' (1992) וזכתה לתשומת לב בתפקיד ראשי ב'דור האבדון' (1995), שזיכה אותה במועמדות לפרס אינדפנדנט ספיריט (Independent Spirit Award) להופעת בכורה הטובה ביותר. הפריצה הגדולה שלה הגיעה בסרטו של וס קרייבן 'צעקה' (1996), בו גילמה את טייטום ריילי בסרט שהכניס 173 מיליון דולר ברחבי העולם וסייע להגדיר את סרטי האימה של שנות ה-90. לאחר מכן שיחקה ב'Going All the Way' (1997), 'Devil in the Flesh' (1998), ובתפקיד מלכת התיכון קורטני שיין ב'מלכת הכיתה' (1999), שהביא לה מועמדות לפרס הסרטים של MTV לשחקנית הטובה ביותר בתפקיד נבל. בין 2001 ל-2006 היא גילמה את פייג' מתיוס בסדרת הדרמה העל-טבעית הוותיקה של רשת WB, 'מכושפות'. מבקרים שיבחו את הופעתה ב-2007 בסרטו של רוברט רודריגז 'פלאנט טרור', החצי המצדיע לסרטי הגריינדהאוס מתוך הפרויקט 'גריינדהאוס', כשיא הקריירה שלה, ומאוחר יותר היא ביימה סרט קצר משלה, 'Dawn' (2014), שהוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדנס וזכה לשבחים על שאיפותיו הספרותיות.
יציאה פומבית נגד ויינשטיין
באוקטובר 2017 טענה מקגוון בפומבי כי המפיק הארווי ויינשטיין אנס אותה, וכי הסדר פשרה בסך 100,000 דולר שקיבלה שנים קודם לכן, כפי שדווח לראשונה ב'ניו יורק טיימס', היה קשור לתקיפה לכאורה ב-1997 בפסטיבל סאנדנס. מאוחר יותר אמרה כי 'אמזון סטודיוס' (Amazon Studios) ביטלו פרויקט שלה לאחר שדיווחה על התקרית באופן פנימי. ויינשטיין הכחיש את כל הטענות ליחסי מין ללא הסכמה. בעקבות תחקיר מאוחר יותר ב'ניו יורקר', אמרה מקגוון כי נציגיו של ויינשטיין שכרו סוכני מוסד לשעבר כדי לעקוב אחריה ולדכא את עדותה. חשבון הטוויטר שלה הושעה לזמן קצר בתקופה זו, דבר שהפלטפורמה ייחסה להפרת מדיניות לאחר שפרסמה מספר טלפון בציוץ. היא גם ביקרה בפומבי את השחקן בן אפלק, ואמרה כי הוא עודכן על התקיפה שנים קודם לכן, למרות שהביע לאחר מכן כעס כלפי ויינשטיין רק לאחר שהסיפור התפוצץ.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בדצמבר 2017, מגזין 'טיים' בחר במקגוון לאחת מ"שוברות השתיקה" על שער ה'אדם של השנה', ושיבח את הקבוצה על השימוש בבמות שלהן כדי, במילות המגזין, להאיר את האלימות נגד נשים ולתת לניצולות "אישור לכעוס". בריאיון שלה לכתבה אמרה מקגוון על יריביה: "הם באמת התעסקו עם האדם הלא נכון", וניסחה את המשימה הרחבה שלה בפשטות: "אני מעוניינת לעצור את מותן של נשים וילדים — זה מה שמעניין אותי". היא פרסמה את ספר הזיכרונות 'Brave' ב-30 בינואר 2018, בו גוללה את ילדותה ב'ילדי אלוהים' ואת גרסתה לתקיפה על ידי ויינשטיין והשלכותיה, ובאותו שבוע עלתה סדרת הדוקו בת ארבעה חלקים של רשת E!, 'Citizen Rose', שעקבה אחר תפקידה בתנועה המתפתחת. החלטה מדצמבר 2021 ראתה שופט פדרלי דוחה תביעת סחיטה שהגישה מקגוון נגד ויינשטיין, עורכי הדין דייוויד בויס וליסה בלום, וחברת המודיעין 'בלאק קיוב' (Black Cube), לאחר שפספסה את המועד להגשת מסמכים.
מוזיקה ועבודה אחרת
לצד המשחק, מקגוון המשיכה במסלול יצירתי מקביל. היא שרה קולות רקע בשיר 'Posthuman' (1998) של מרילין מנסון והופיעה בווידאו קליפ לשיר שלו 'Coma White' בזמן שהשניים היו זוג. היא הוציאה את הסינגל 'RM486' בספטמבר 2015 — שם שהיה משחק מילים על ראשי התיבות שלה ועל גלולת ההפלה RU-486 — ואת אלבום האולפן 'Planet 9' באפריל 2020, שניהם סביב תמות פמיניסטיות.
מחלוקות והצהרות שנויות במחלוקת
קולה הציבורי של מקגוון עורר בחינה משלו. בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו בשנת 2008, בזמן שקידמה את הסרט 'Fifty Dead Men Walking', אמרה: "אני מדמיינת שאם הייתי גדלה בבלפסט, ב-100% הייתי ב-IRA. הלב שלי פשוט נשבר למען המטרה", דבר שעורר התנצלות פומבית מצד במאי הסרט והמפיקים. ב-2014, בפודקאסט של ברט איסטון אליס, אמרה שהומואים נלחמו "למען הזכות לעמוד על גג של משאית במצעד כשהם לובשים ספידו כתום ולוקחים מולי" ולא למען זכויות נשים; מבקרים כינו את ההערה הומופובית, והיא התנצלה מאוחר יותר על ההכללה של גברים הומואים בעוד שהיא עמדה מאחורי נקודות אחרות. ב-2015 היא ביקרה בפומבי את הערתה של קייטלין ג'נר לפיה החלק הקשה ביותר בהיותך אישה הוא ההחלטה מה ללבוש, ואמרה לג'נר: "אנחנו יותר מהחלטה מה ללבוש", ודחתה האשמות בטרנספוביה. ב-2020 היא פרסמה התנצלות בפני איראן לאחר חיסול קאסם סולימאני על ידי ארה"ב, כשהיא כותבת "בבקשה אל תהרגו אותנו". היא גם הביעה תמיכה בטענות של טארה ריד נגד ג'ו ביידן, ביקרה את המפלגה הדמוקרטית, ותמכה במועמד רפובליקני בבחירות ב-2021 להדחת מושל קליפורניה. בינואר 2019 היא לא הודתה באשמה באישום של החזקת קוקאין כעבירה קלה הקשורה לתקרית בשדה תעופה ב-2017, ושילמה קנס של 2,500 דולר עם עונש על תנאי.
חיים אישיים
מערכות היחסים של מקגוון כללו אירוסין באמצע שנות ה-90 למרילין מנסון שהסתיימו ב-2001; אירוסין לבמאי רוברט רודריגז בין 2007 ל-2009; ונישואין לאמן דייווי דיטייל מאוקטובר 2013 עד לגירושין ב-2016. בשנת 2020, ריאיון עם רונן פארו הוביל את מקגוון לזהות בפומבי את הקולנוען אלכסנדר פיין, שלדבריה ניהל עמה מערכת יחסים מינית ב-1991 כשהייתה בת חמש-עשרה; פיין הגיב כי הם נפגשו באודישן לתפקיד שדרש שחקנית בוגרת וכי לא הייתה לו סיבה להאמין שהיא קטינה.
מדוע רוז מכונה 'גאון'
"גאון" אינה המילה ש'טיים' או מקורות אחרים כאן משתמשים בה עבור מקגוון, והישגיה אינם אינטלקטואליים באופן שבו התווית הזו מרמזת בדרך כלל — אין מאחוריה גוף של מחקר או המצאה. מה שהיא מקבלת עליו קרדיט, על פי הדיווח של 'טיים' עצמו, הוא משהו ספציפי יותר: האומץ והתזמון לצאת בפומבי נגד מאשים בשמו, אדם רב-עוצמה, תוך מחיר אישי אמיתי, ברגע שבו עשיית דבר כזה סייעה להטות את השתיקה של תעשייה שלמה לכדי חשבון נפש ציבורי. זוהי גאונות של אומץ ואינסטינקט לרגע ולא של מלאכת כפיים. טיעון הנגד הכנה הוא משמעותי: האקטיביזם שלה היה שזור בשורה של הצהרות פומביות שנויות במחלוקת ומבוקרות רבות — על ה-IRA, על פוליטיקת ה-LGBTQ+, על קייטלין ג'נר — שאפילו משקיפים אוהדים כינו פזיזות, ודחייה של בית משפט ב-2021 החלישה אחד ממאמציה המשפטיים המאוחרים נגד המעגל של ויינשטיין. תומכיה יגידו שאותה ישירות שיצרה את המחלוקות הללו היא בלתי נפרדת מהנכונות לנקוב בשמו של ויינשטיין כאשר עשיית כך עדיין הייתה מסוכנת. מבקריה יגידו שחוסר עקביות מערער את המטרות עצמן שבהן היא דוגלת. שתי הקריאות הללו קיימות בתיעוד הציבורי.
מורשת
המסלול של מקגוון מ'מלכת צרחות' של שנות ה-90 ועד לפנייה של תנועת #MeToo עיצב מחדש את הדרך שבה הקריירה שלה נזכרת: פחות בגלל טייטום ריילי או פייג' מתיוס, ויותר בגלל ההאשמות של 2017 שסייעו לסיום מעמדו של ויינשטיין בתעשייה ותרמו לשינוי תרבותי רחב יותר באופן שבו הוליווד דנה בהתנהגות מינית בלתי הולמת. היא חיה בטולום שבמקסיקו מאז 2021, ואומרת למראיינים שאין לה תוכניות לחזור לארצות הברית, לאחר שיצאה, על פי החלטתה שלה, מחוץ לתעשייה שהפכה אותה למפורסמת.