רומן רולן: האיש שעמד מעל הקרב
האקדמיה השוודית לא יכלה לחלק את פרס הספרות לשנת 1915 בזמן. כשעשתה זאת לבסוף, בנובמבר 1916, היא העניקה את הפרס לצרפתי שחי בשווייץ ששני הצדדים במלחמה למדו לתעב – הגרמנים כי הוא היה צרפתי, הצרפתים כי הוא סירב לשנוא את הגרמנים. ועדת נובל הציעה מישהו אחר לגמרי. רולן היה מועמד רק שלוש פעמים, ומעולם לא היה מועמד לפני אותה שנה. הוא זכה בכל זאת.
מקלאמסי לאקול נורמל
רומן רולן נולד ב-29 בינואר 1866 בקלאמסי, בבורגונדי. הוא למד פילוסופיה והיסטוריה באקול נורמל סופרייר, בית הגידול של המעמד האינטלקטואלי הצרפתי, ואז עשה משהו יוצא דופן עם ההכשרה הזו: הוא הפנה אותה למוזיקה. הדוקטורט שלו בחן את מקורות האופרה, והוא המשיך ללמד היסטוריית מוזיקה בסורבון. הוא היה, לפני שהיה כל דבר אחר, חוקר של האופן שבו צליל ארגן את הרגש האירופי.
הרקע הזה מסביר כמעט הכל על הסופר שהוא הפך להיות. הוא תפס פרוזה במונחים מוזיקליים; הוא חשב שביוגרפיה מתורגלת בצורה הטובה ביותר על אמנים; והוא התייחס למלחין, לא למדינאי או לגנרל, כבן האדם המייצג. הוא התפטר מתפקידיו האקדמיים ב-1912 כדי לכתוב במשרה מלאה.
תיאטרון העם
לפני הרומנים הגיעו המחזות והטיעון שמאחוריהם. המסה של רולן על "תיאטרון העם" העלתה את הטיעון לבמה דמוקרטית – דרמה שנבנתה עבור המון האזרחים ולא עבור קהל מנויים בורגני – והוא כתב מחזור של דרמות על המהפכה הצרפתית כדי להדגים זאת. המחזות הם החלק הכי פחות נקרא ביצירתו כיום, אך הדחף שבהם, שלאמנות יש מחויבות אזרחית ושהיא צריכה להיות קריאה לאנשים ללא כסף, מעולם לא עזב אותו.
בטהובן בעולם המודרני
היה לו את הרעיון ברומא ב-1890 ולא עשה איתו כלום במשך למעלה מעשור. לאחר מכן, לאחר שפרסם חיים של בטהובן, הוא החל ברצינות ב-1903. "הגיבור שלי הוא מוזיקאי גרמני גדול", כתב במכתב מ-1902. "הגיבור הוא בטהובן בעולם המודרני."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ז'אן-כריסטוף הופיע בין 1904 ל-1912 בעשרה כרכים, פורסם בהמשכים ב-Cahiers de la Quinzaine וקובץ בשלוש תנועות – ארבעה כרכים של ז'אן-כריסטוף, שלושה של ז'אן-כריסטוף בפריז, שלושה של סוף המסע. ז'אן-כריסטוף קראפט הוא מלחין גאון, גרמני במוצאו, צרפתי במגוריו, שחייו נעקבים מהעריסה ועד הקבר. סביבו הרומן לוקח על עצמו מוזיקה, אמנות, ספרות, פמיניזם, מיליטריזם, אופי לאומי והתפרצויות חברתיות של הרפובליקה השלישית, לעיתים קרובות נוטש את גיבורו לפרקים בכל פעם כדי לעקוב אחרי מישהו אחר.
רולן סירב לקרוא לזה רומן במובן הרגיל. זה היה "רומן מוזיקלי", אמר, שבו רגשות ולא פעולה קלאסית הכתיבו את מהלך האירועים – וכדי לתאר את הצורה הנוצרת הוא טבע את המונח שנדבק אליו ולכל רצף כמוהו מאז: רומן-נהר (roman-fleuve). הוא זכה בפרס פמינה ב-1905 בעודו לא גמור, וזו היצירה שהביאה לו את הנובל.
מעל הקרב
ב-1914 אירופה השתגעה ורולן סירב להשתגע. הוא עבר לשווייץ ופרסם את Au-dessus de la mêlée – "מעל הקרב" – ב-1915, כשהוא מסרב להיגיון של המלחמה מעמדה שהתעקש שאינה נייטרליות אלא נאמנות גבוהה יותר לציוויליזציה האירופית. המחיר היה מיידי ומוחלט: העמדה ניכרה את גרמניה והכעיסה את צרפת, והפכה אותו, ברגע תהילתו הגדולה ביותר, לאדם שנחשב בבית כבוגד.
הציטוט של האקדמיה, כשהגיע, היה ממוסגר בזהירות סביב בדיוק זה: הפרס ניתן "כמחווה לאידיאליזם הנעלה של יצירתו הספרותית ולסימפתיה ולאהבת האמת שבהן תיאר סוגים שונים של בני אדם". המבקר השוודי סוון סודרמן, שכתב על הפרס, כינה את ז'אן-כריסטוף "אחת היצירות המקוריות, הנועזות והבריאות ביותר של המאה שלנו", ואת רולן "רוח אדירה ומשורר מקורי".
הודו, פרויד, והתחושה האוקיאנית
המחצית השנייה של חייו של רולן הוקדשה לבניית אינטרנציונליזם מתוך ביוגרפיה ומיסטיקה. הוא כתב חיים של מיכלאנג'לו וטולסטוי לצד בטהובן; הוא כתב על גנדי, אותו העריץ מאוד, והתכתב עם טאגור, עם ריכרד שטראוס ועם זיגמונד פרויד. לפרויד הוא תיאר את התחושה ששאב מהרוחניות ההודית – תחושת האיחוד הבלתי מוגבל עם היקום שכינה "התחושה האוקיאנית", ביטוי שפרויד אימץ והפך לקבוע בספרות הפסיכואנליזה. רולן התעניין ברצינות ביוגה ובפילוסופיה הודית וייסד אגודה בינלאומית לביוגנטיקה ב-1929. הסיפורת המאוחרת שלו כללה את קולה ברניון, רומן קומי בורגונדי אדמתי במכוון, והרצף הארוך הנשמה המוקסמת (1922–1933).
מוסקבה
הקריירה המאוחרת של הפציפיסט נתקלה בבעיה הקשה ביותר של המאה. רולן העריץ את סטלין, וההערצה אינה מתנצלת בקלות; הוא גם השתמש בגישה שלו כדי לתמוך באינטלקטואלים סובייטים נרדפים. מבקרים נותרו חלוקים באמת בשאלה האם האידיאליזם שלו נפגע מהסימפתיה הסובייטית שלו או האם ההתערבויות בשם יחידים היו הטוב ביותר שזר יכול לעשות. הוא בילה את הכיבוש בווזלה, מסיים את זיכרונותיו, ומת שם ב-30 בדצמבר 1944, בגיל שבעים ושמונה, חודשים לאחר שצרפת שוחררה.
מדוע רומן מכונה גאון
היכולת הייחודית היא צורנית: רולן המציא דרך לרומן לעוצב כמו סימפוניה ולא כמו עלילה, והוא החזיק זאת לאורך עשרה כרכים ושמונה שנים מבלי שהמבנה יקרוס. הרומן-נהר הוא המונח שלו ובמידה רבה יצירתו, ורצפי הרומנים הארוכים של המאה העשרים – בצרפת במיוחד – יורדים ממנו. שפת השבחים העכשווית הייתה מופרזת: "אחת היצירות המקוריות, הנועזות והבריאות ביותר של המאה שלנו" של סודרמן, ה"אידיאליזם הנעלה" ו"אהבת האמת" של האקדמיה. האומץ המוסרי היה אמיתי באותה מידה. לעמוד מעל הקרב ב-1915 לא הייתה עמדה נוחה; זו הייתה עמדה שהרסה קריירה, שנלקחה במכוון.
מקרה הנגד הוא שהמוניטין שלו נפל יותר מזה של כמעט כל חתן פרס נובל אחר. ז'אן-כריסטוף נקרא פעם ברחבי אירופה ובסין עם משהו כמו יראת כבוד; כעת הוא נקרא לעיתים רחוקות בכל מקום. הסיבות נראות בספר. מבקרים זיהו מזמן את הפס הדידקטי שלו כפגם המרכזי שלו – הרומן מטיף – והשימוש הכבד של רולן בפרטים נטורליסטיים עובדתיים יושב בצורה מביכה מול שאיפותיו האנטי-נטורליסטיות. האידיאליזם שהאקדמיה שיבחה הוא בדיוק מה שמתיישן: אמונה באמן כדוגמה מוסרית שנקראת, מאה שנה לאחר מכן, כרצינית ולא כחוקרת. ושאלת סטלין אינה הערת שוליים. סופר שכל סמכותו נשענה על סירוב לנקוט צד באסון אחד נקט צד מוגדר מאוד באסון הבא, וטעה בו באופן משמעותי.
מורשת
התרומות העמידות של רולן הן מילה, צורה ועמדה. הרומן-נהר האריך ימים יותר מהרומן שקרא לו בשם. ה"תחושה האוקיאנית" האריכה ימים יותר מהתכתבותו עם פרויד והפכה למונח קבוע בפסיכולוגיה ובלימודי דת. ומעל הקרב נותר אחד ההצהרות החדות ביותר שנאמרו אי פעם על המקרה שהנאמנות הראשונה של סופר אינה לממשלתו – טיעון שעלה לו בחיבה של ארצו וזיכה אותו, שנה מאוחר מדי ונגד התנגדות הוועדה, בפרס נובל.