רובין ויליאמס: המוח המהיר ביותר בחדר
ג'ון האוסמן ניהל את תוכנית המשחק הסלקטיבית ביותר באמריקה. בשנת 1973 הוא קיבל קליפורני צעיר לקבוצה המתקדמת של ג'וליארד – כיתה שכללה גם את כריסטופר ריב – צפה בו עובד, ואז יעץ לו לעזוב וללכת לעשות סטנד-אפ קומדי במקום. זו הייתה האבחנה הנכונה. מה שהיה לרובין ויליאמס לא היה משהו שקונסרבטוריון יכול לשכלל; זו הייתה מהירות של אסוציאציות שנזקקה לקהל חי וללא תסריט.
ילד ביישן בבלומפילד הילס
הוא נולד ב-21 ביולי 1951 בשיקגו וגדל בבלומפילד הילס, מישיגן, פרבר נוח של דטרויט. לפי עדותו שלו הוא היה ילד ביישן, והתרופה הסטנדרטית יושמה: הוא מצא את מחלקת הדרמה של בית הספר, והביישנות התמוססה לתוך הופעה. הוא המשיך לקולג' קלרמונט לגברים בקליפורניה לפני שהמשחק השתלט לחלוטין והוביל אותו לניו יורק ולג'וליארד.
חדרי סן פרנסיסקו
בעקבות עצתו של האוסמן, הוא חזר לקליפורניה ועבד במועדוני הקומדיה של סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס באמצע שנות ה-70, בשיאו של בום סטנד-אפ שהעדיף המצאה על פני חומר כתוב. המופע של ויליאמס לא היה סדרה של בדיחות אלא פוגה מאולתרת: דמויות, מבטאים, אי-רצף והתייחסויות תרבותיות שהגיעו מהר יותר מכפי שקהל יכול לעבד במלואו. קומדי סנטרל תדרג אותו מאוחר יותר כסטנדאפיסט ה-13 בגדולתו בכל הזמנים, והוא המשיך לחזור לצורה זו לשארית חייו, כשהוא מקליט ספיישלים ל-HBO ב-1982 וב-1986.
מורק
בפברואר 1978 הוא הופיע בפרק של Happy Days בתור מורק, חייזר מכוכב הלכת אורק. תפקיד האורח הפך לסדרה. מורק ומינדי רצה מ-1978 עד 1982 והפכה אותו, בביטוי שמשתמשים בו ולפעם אחת הוא מדויק, לסנסציה בן לילה. היא גם העניקה לאנגלית אמריקאית את "נאנו נאנו" וחופן ביטויים אחרים, והיא ביססה את תנאי תהילתו: מופיע שהשורות המתוסרטות שלו היו הדבר הכי פחות מעניין בו, בתוכנית שפשוט נתנה לו ללכת.
המפנה הרציני
קולנוע לא בא בקלות. פופאי (1980) היה אכזבה ביקורתית ומסחרית, והעולם על פי גארפ (1982) ומוסקבה על ההדסון (1984) ביססו אותו כשחקן מעניין מבלי להפוך אותו לכוכב קולנוע. זה הגיע עם בוקר טוב, וייטנאם (1987), שרתם את מנוע האלתור למבנה דרמטי – שדרן רדיו שמדבר ללא הפסקה בזמן שמלחמה מתנהלת בחוץ – והביא לו את מועמדותו הראשונה לפרס האוסקר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שתיים נוספות הגיעו במהירות: ללכת שבי אחריו (1989), שבו גילם מורה לאנגלית בניגוד כמעט לכל האינסטינקטים שלו, כשהוא נשאר דומם ומדבר בשקט; ופישר קינג (1991), כהומלס שבור מרוב צער. ב-1992 הוא דיבב את הג'יני באלאדין ושינה את סרט האנימציה לצמיתות, כשהוא מקליט כל כך הרבה חומר מאולתר שהדמות הפכה לכלי משנה צורה להמצאה קומית טהורה. גברת דאוטפייר (1993) היה הלהיט המסחרי העצום.
האוסקר הגיע ב-1998, עבור שחקן המשנה הטוב ביותר בסיפורו של ויל האנטינג – הופעה שנבנתה כמעט כולה משקט, שבה הקומיקאי ישב על ספסל בפארק ונתן לשחקן אחר להיות מצחיק.
העבודה המאוחרת
לאחר מכן הוא התחלף בין סנטימנטליות לאיום. פאץ' אדמס (1998) ואיש המאתיים (1999) נטו לחמימות; תמונה משפחתית (2002) הלך לכיוון ההפוך לחלוטין, כשהוא מלהק אותו כטכנאי מעבדת צילום בודד שהריקנות שלו מפחידה באמת. לילה מוטרף במוזיאון (2006) החזיר אותו לקומדיה משפחתית.
הרחק מהמצלמה הוא עשה הרבה עבודה לא זוהרת. עם וופי גולדברג ובילי קריסטל הוא הפיק את ספיישלים של 'Comic Relief' ב-HBO, גייס כסף לאמריקאים חסרי בית, והיה מופיע בלתי נלאה עבור מופעי ארגון השירותים המאוחדים (USO) עבור חיילי ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן.
היו לו שלושה ילדים – זאק, עם ולרי ולרדי; זלדה וקודי, עם מרשה גארסס – ובסוף חייו היה נשוי לסוזן שניידר.
מדוע רובין מכונה גאון
המילה נצמדת לוויליאמס עבור יכולת ספציפית אחת, וכדאי לתאר אותה בדיוק. היה לו זיכרון אסוציאטיבי גדול ומהיר בצורה יוצאת דופן והוא יכול היה לשלוף ממנו תחת לחץ, בקצב, בדמות, מול אנשים. צפו בו מאלתר ומה שאתם רואים הוא לא פשוט המצאה אלא בחירה במהירות – אלפי חיבורים אפשריים שנוצרו והמצחיק ביותר נבחר בתוך פעימה. מעט מאוד מופיעים בהיסטוריה של הסטנד-אפ פעלו בקצב שעון כזה, וזו מתנה קוגניטיבית לא פחות מקומית, קרובה יותר לזריזות המנטלית של מתורגמן סימולטני מאשר לכתיבת בדיחות. האוסמן זיהה זאת ב-1973, ולזכותו ייאמר, אמר לסטודנט ללכת למקום שאליו המתנה שייכת.
מקרה הנגד אינו קטן, ומעריצים צריכים להכיר בו. המהירות שהפכה אותו ליוצא דופן יכולה הייתה להיות גם קיר: היא יכולה הייתה לשטח שותפים לסצנה, לחנוק תסריט, ולהפוך הופעה לסולו. בחירות הסרטים שלו היו לעיתים קרובות סנטימנטליות, וכמה מהסרטים המצליחים ביותר שלו מבקשים מהקהל להתרגש בתנאים זולים מאוד. והשבחים על עבודתו הדרמטית – כולל האוסקר – משקפים בחלקם הפתעה שקומיקאי יכול להישאר דומם, שזה רף נמוך ממה שזה נשמע. הניסוח הכנה הוא שהגאונות של ויליאמס הייתה מתנת הופעה ולא מתנת כתיבה; הוא לא כתב או ביים את הדברים שהפכו אותו למפורסם, ועבודת הסרט הטובה ביותר שלו קרתה כשבמאי חזק נתן לאלתור כלוב לדחוף נגדו. בתוך הכלוב הזה, אף אחד לא היה מהיר יותר.
מורשת
ויליאמס מת ב-11 באוגוסט 2014 בביתו בטיבורון, קליפורניה. הוא היה בן שישים ושלוש. הוא אובחן כחולה במחלת פרקינסון, ובשנתו האחרונה הוא ואשתו התייעצו עם שורה של מומחים מבלי להגיע להסבר לבלבול, אובדן הזיכרון, החרדה וההזיות שחווה. נתיחה שלאחר המוות מצאה דמנציית גופי לואי מתקדמת – מצב שהאגודה לדמנציית גופי לואי מעריכה שמשפיע על כ-1.4 מיליון אמריקאים – שלא אובחן לאורך כל מחלתו. סוזן שניידר ויליאמס הפכה לאחר מכן לתומכת ציבורית במחקר על המחלה, ותיארה את בעלה כ"רוח גדולה מהחיים שהייתה בתוך גוף של אדם רגיל עם מוח אנושי."
העבודה עומדת באופן עצמאי מהסוף. הג'יני שינה את מה שדיבוב יכול להיות; בוקר טוב, וייטנאם ופישר קינג הראו שקומדיה מאולתרת יכולה לשאת משקל דרמטי; וכמה דורות של קומיקאים למדו ממנו שסטנד-אפ יכול להיות פעולה מתמשכת של המצאה ולא הגשה של שורות מוכנות. המוח המהיר ביותר בחדר התברר כ, בהופעות השקטות, גם אחד הקשובים ביותר.