רוברט בוש: הניצוץ שהניע את המכונית
בינואר 1898, על גבי תלת-אופן של חברת דה דיון (De Dion) שנסע בקרטוע בשטוטגרט, מכשיר קטן ביצע פעולה שאף מנוע לא הצליח לבצע באופן אמין עד אז: הוא הפיק ניצוץ חשמלי חזק, תוך כדי תנועה, שוב ושוב. הצתת המגנטו במתח גבוה, שעברה שכלול בבית המלאכה של רוברט בוש, פתרה את הבעיה שעיכבה את הרכב — כיצד להצית את הדלק באופן מהימן ב-1,800 סיבובים לדקה. מניצוץ זה צמחה אחת מחברות ההנדסה הגדולות בעולם והון שמייסדה הקדיש את חייו לניסיון לחלקו.
חניך משוואביה
רוברט בוש נולד ב-23 בספטמבר 1861 באלבק (Albeck), ליד אולם (Ulm) שבממלכת וירטמברג, ה-11 מבין 12 ילדים של חקלאי אמיד ומתקדם שניהל גם מבשלת שיכר. אחיינו היה חתן פרס נובל קארל בוש (Carl Bosch). רוברט הוכשר כיצרן מכשירים מדויקים ועבד כשוליה בחברות C. & E. Fein ו-Schuckert & Co. לפני שלמד תקופה קצרה באוניברסיטה הטכנית של שטוטגרט. לאחר מכן הגיעה ההכשרה החשובה מכל: בשנת 1884 הוא הפליג לניו יורק ועבד כמהנדס עבור תומאס אדיסון (Thomas Edison) וזיגמונד ברגמן (Sigmund Bergmann), ולאחר מכן עבר ללונדון לעבוד עבור סימנס ברדרס (Siemens Brothers). הוא חזר הביתה כשהעתיד החשמלי בראשו.
בית המלאכה בשטוטגרט
ב-15 בנובמבר 1886 פתח בוש את "בית המלאכה למכניקה מדויקת והנדסת חשמל" שלו בשטוטגרט. זה היה מפעל צנוע, אך הוא שכן במקום הולדתו של הרכב: בקרבת מקום היו גוטליב דיימלר (Gottlieb Daimler) וקארל בנץ (Karl Benz). בשנת 1887 פנה דיימלר לבוש בבקשה למגנטו במתח נמוך להצתת מנועיו, ובוש בנה את הארבעה הראשונים. המכשיר יצר את הניצוץ החשמלי שהצית את תערובת הדלק-אוויר בשיא הדחיסה — פעימת הלב של מנוע הבעירה הפנימית.
פתרון ההצתה
הפריצה הדרך הייתה שיתופית ואיטרטיבית, סימן ההיכר של בית מלאכה הנדסי טוב ולא של גאון בודד. בוש תכנן באופן אישי את המגנטו, אך הקפיצה למכשיר שיכול לעבוד במכונית הנעה במהירות הגיעה מהצוות שלו. פרדריק סימס (Frederick Simms) עזר להתאים מגנטו נייח לרכבים החל מ-1893. מהנדסיו של בוש, ארנולד צהרינגר (Arnold Zähringer) וגוטלוב הונולד (Gottlob Honold), דחפו את תדר הניצוץ העובד מ-250 ל-1,800 סיבובים לדקה; עובד צעיר בשם ראל (Rall) החליף את מבודד האסבסט השביר באמייל. בשנת 1902 יצר הונולד את מצת ההצתה במתח גבוה של בוש, אשר, בלשונה של בריטניקה, האיץ משמעותית את פיתוח הרכב. המערכת, שנרשמה כפטנט והודגמה, משכה הזמנות מיידיות מדיימלר; עד שנת 1900 המגנטו של בוש הצית את מנועי ספינות האוויר מסוג צפלין (Zeppelin).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בניית תאגיד רב-לאומי
בוש הבין מוקדם שהשוק שלו הוא העולם. סימס מכר את מערכת ההצתה באנגליה בשם "סימס-בוש"; צרפת קיבלה אותה ב-1899; משרד המכירות הראשון בארצות הברית נפתח ב-1906 והמפעל האמריקאי הראשון ב-1910. עד שנת 1913, סניפים השתרעו על פני אמריקה, אסיה, אפריקה ואוסטרליה, ו-88 אחוזים מהמכירות הגיעו מחוץ לגרמניה. החברה עברה גיוון ללא הרף — פנסי רכב, צופרים, משאבות שמן, וב-1927 הזרקת דלק לדיזל, שתשנה את המנוע פעם נוספת. לאורך התהפוכות הכלכליות של שנות ה-20 של המאה ה-20 מודרניזציה והתרחבות של בוש הפכו את בית המלאכה המדויק לקבוצת אלקטרוניקה עולמית.
הבוס שהחזיר זמן
מה שייחד את בוש מהתעשיינים בני דורו היה האופן שבו התייחס לאנשים שבנו את מוצריו. מההתחלה הוא השקיע בהכשרה מקצועית. בשנת 1906 הנהיג את יום העבודה בן שמונה השעות — רדיקלי לאותה תקופה — והוסיף הטבות סוציאליות מעבר למה שדרש החוק או המנהג הגרמני. בריטניקה מכנה את השקפותיו החברתיות "מתקדמות לזמנן", והוא תמך בבוררות תעשייתית ובסחר חופשי. העובדים כינו אותו בכינויים שונים, והוא טיפח מוניטין של בוס שראה בעובדים בעלי עניין. הוא סירב להרוויח מפריחת החימוש במלחמת העולם הראשונה ותרם מיליוני מארקים לצדקה, תוך מימון, בין היתר, של בית החולים רוברט בוש בשטוטגרט, שנפתח בשנת 1940.
הפרק האחרון והמפוקפק
שנותיו האחרונות של בוש נושאות צל מוסרי שהיושר דורש לציין. לאורך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 הוא פעל כתעשיין ליברלי למען פיוס גרמני-צרפתי, מתוך אמונה שכלכלה אירופית מאוחדת תשמור על השלום. תפיסת השלטון על ידי הנאצים סיימה את הפרויקט הזה. תחת הרייך השלישי חברת בוש קיבלה חוזי חימוש והעסיקה כ-20,000 עובדי כפייה, בהם כ-1,200 אסירי מחנות ריכוז; אסירים עברו התעללות אכזרית במפעל בלנגנבילאו (Langenbielau). בוש עצמו תמך בהיטלר ונהנה מהמשטר, שהעניק לו את התואר "חלוץ העבודה" ביום הולדתו ה-80 וערך לו הלוויה ממלכתית כשמת בשטוטגרט ב-12 במרץ 1942. (אלמנטים במעגל הרחב של בוש היו קשורים גם למאמצי התנגדות — רקורד מורכב, אך עבודת הכפייה ושיתוף הפעולה אינם ניתנים להכחשה.)
מדוע רוברט מכונה גאון
את הגאונות של בוש יש להבין טוב יותר כחזון הנדסי ויזמי מאשר כממציא בודד — והרקורד הכנה מראה שהוא היה בונה צוותים ומערכות יותר מאשר ממציא יחיד. הטכנולוגיה המרכזית שהפכה אותו למפורסם, המגנטו במתח גבוה והמצת, הייתה פרי עבודתם של מהנדסיו הונולד, צהרינגר ואחרים לא פחות מאשר שלו; בוש תכנן את המגנטו המקורי אך כישרונו האמיתי היה באסיפת כישרונות, התעקשות על דיוק, וראיית האופן שבו מכשיר הצתה קטן יכול לפתוח את עידן הרכב כולו. לכך הוסיף גאונות נדירה יותר: דמיון מוסרי ומסחרי שהתייחס ליום העבודה בן שמונה השעות ולרווחת העובד כעסק טוב עשרות שנים לפני אחרים, וניתב את הונו, דרך צוואתו, למבנה חברה בבעלות קרן שעדיין זוכה להערכה כיום. אף מקור רציני לא מכנה את בוש גאון מדעי בסדר הגודל של אחיינו זוכה פרס הנובל; תרומתו הייתה יישומית, ארגונית וחברתית. המקרה הנגדי בולט — שיתוף הפעולה עם הנאציזם וניצול עבודת הכפייה תחת שם החברה מערערים לצמיתות כל חגיגה של האיש. פסק הדין ההוגן הוא גאון של בניית מערכות תעשייתיות וארגון נאור, שהוגש על ידי אדם פגום בתקופה מפלצתית.
מורשת
רוברט בוש הותיר חברה שתוכננה לשרוד מעבר למניע הרווח. בשנת 1937 הוא ארגן אותה מחדש כחברה בע"מ פרטית, וצוואתו כיוונה רווחים לצדקה וקבעה עקרונות חוקתיים שיורשיו פורמלו בשנת 1964 ואשר הם מכבדים עד היום — כיום רוב בוש נמצא בבעלות קרן צדקה, קרן רוברט בוש (Robert Bosch Stiftung). הוא נכנס להיכל התהילה של הרכב בשנת 1984, והוא זכור כאיש שהניצוץ שלו התניע את המכונית, ושרעיונותיו כיצד לנהל חברה היו ממציאים כמו המגנטו עצמו.