ריצ'רד ניקסון: עושה השלום שצוטט את עצמו
בפברואר 1972, על מסלול המראה מחוץ לפקין, ריצ'רד ניקסון ירד במדרגות ה"אייר פורס 1" והושיט את ידו לג'ואו אנלאי. ג'ון פוסטר דאלס סירב לאותה יד ב-1954. המחווה תוכננה עד השנייה, והיא סיימה עשרים וחמש שנים שבהן ארצות הברית והמדינה המאוכלסת ביותר בעולם לא דיברו. שנתיים וחצי לאחר מכן ניקסון הפך לנשיא האמריקאי היחיד שהתפטר. שתי העובדות הן שלו, ואף אחת לא מבטלת את השנייה.
יורבה לינדה
הוא נולד ב-9 בינואר 1913 ביורבה לינדה, קליפורניה, לפרנסיס ניקסון וחנה מילהאוס ניקסון, משפחה קוויקרית ללא כסף. "היינו עניים," הוא אמר מאוחר יותר, "אבל התהילה של זה הייתה שלא ידענו את זה." הוא סיים בהצטיינות יתרה (summa cum laude) ממכללת ויטייר ב-1934 עם תואר בהיסטוריה, ואז לקח תואר במשפטים בדיוק ב-1937, מסיים שלישי בכיתתו. הוא גויס למילואים של הצי ביוני 1942, שירת בדרום האוקיינוס השקט עם קבוצת מטוסי הנחתים 25, זכה לשבחים על שירות ראוי לשבח, ועזב את השירות הפעיל כסגן מפקד במרץ 1946. הוא היה בן שלושים ושלוש, שאפתן, וללא הקשרים שעשו קריירות.
פרשת היס
הוא זכה במושב בבית הנבחרים ב-1946 על ידי הבסת הדמוקרט ג'רי וורהיס, ואז הפך למפורסם לאומית באוגוסט 1948 על ידי לחיצה על התיק נגד אלג'ר היס כאשר דמויות בכירות יותר רצו שהוא ייסגר. היס הורשע בעדות שקר ב-1950. זה היה הישג אמיתי של התמדה חקירתית וזה לימד את ניקסון לקח שהוא מעולם לא שכח: שהממסד לא יודה לו בכלום ושהוא יכול לנצח אותו בכל זאת. ב-1950 הוא לקח מושב בסנאט מהלן גהגן דאגלס בקמפיין שנבנה סביב ה"דף הוורוד", עלון שהציג את שיא ההצבעה שלה לצד זה של חבר קונגרס קומוניסט. הוא ניצח. הוא גם רכש מוניטין של אכזריות שרדף אותו במשך רבע מאה.
צ'קרס
אייזנהאואר בחר בו לכרטיס ב-1952 ואז כמעט הוריד אותו בגלל קרן פוליטית. ב-23 בספטמבר 1952 ניקסון עלה לטלוויזיה, הציג את הכספים האישיים שלו בפירוט משפיל בפני שישים מיליון איש, וסירב להחזיר מתנה אחת: כלב קוקר ספנייל שבתה קראה לו צ'קרס. זה עבד. הוא נשאר בכרטיס ושירת שמונה שנים כסגן נשיא עם יותר אחריות ממה שהמשרד נשא בעבר, כולל ה"ויכוח במטבח" המאולתר עם ניקיטה חרושצ'וב ביולי 1959.
השממה
הוא הפסיד בבחירות 1960 לג'ון פ. קנדי ב-112,827 קולות — שתי עשיריות האחוז — ולמרות טענות להונאה בטקסס ובאילינוי, סירב לערער עליהן. הוא הפסיד בבחירות למושל קליפורניה לפאט בראון ב-1962 ואמר לכתבים, "לא יהיה לכם את ניקסון לבעוט בו יותר, כי זו מסיבת העיתונאים האחרונה שלי." זה לא היה. ב-1968 הוא הביס את יוברט האמפרי 301 קולות אלקטורליים מול 191, סגן הנשיא הלא-מכהן הראשון שנבחר אי פעם לנשיא. נאום ההשבעה שלו ציין את השאיפה בבירור: "הכבוד הגדול ביותר שההיסטוריה יכולה להעניק הוא התואר עושה שלום."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →וייטנאמיזציה
הוא ירש מלחמה שהרגה כשלוש מאות אמריקאים בשבוע. התשובה שלו הייתה וייטנאמיזציה — העברת הלחימה לכוחות דרום וייטנאם בזמן שכוחות אמריקאים נסוגו — בשילוב עם הסלמה שהציבור שלו לא עודכן עליה. מבצע תפריט, ההפצצה הסודית בשטיח של B-52 בקמבודיה, החל במרץ 1969 ללא הסכמה קמבודית. כשהכריז על פלישה קרקעית לקמבודיה ב-30 באפריל 1970, הקמפוסים התפרצו; אנשי המשמר הלאומי של אוהיו ירו למוות בארבעה סטודנטים בקנט סטייט. הוא סיים את הגיוס עד 1973, ויצר את הצבא המבוסס על מתנדבים בלבד. הסכמי השלום של פריז מתחילת 1973 קנו הפסקת אש ויציאה אמריקאית תוך השארת 160,000 חיילים סדירים של צפון וייטנאם בתוך דרום וייטנאם.
סין, מוסקבה ושאר העולם
הפתיחה לסין הייתה הרעיון של ניקסון עצמו, שהוצג בדפוס לפני שהחזיק בכוח: לא היה, הוא כתב ב-"Foreign Affairs", "מקום על כוכב לכת קטן זה למיליארד מהאנשים המוכשרים ביותר שלו לחיות בבידוד כועס." הוא בנה זאת בסתר דרך הנרי קיסינג'ר, לקח את הפתיחה שהוצעה על ידי דיפלומטיית הפינג-פונג ב-1971, התכונן עם יותר מארבעים שעות של תדרוכים, וחתם על הודעה משותפת המכירה בטייוואן כחלק מסין. ספריית ניקסון מתעדת את הרציונל הפרטי שלו: שיקום תקשורת כדי להפחית את ה"חשד וחישוב מוטעה, שעלולים להוביל למלחמה." יחסים דיפלומטיים מלאים הגיעו ב-1979.
מוסקבה שמה לב. בפסגת ה-22 במאי 1972 הוא וליאוניד ברז'נייב חתמו על SALT I, הסכם הגבלת הנשק המקיף הראשון של מעצמות העל, ואמנת הטילים האנטי-בליסטיים. בבית השיא מוזר יותר ממה שהמוניטין שלו מאפשר: הוא יצר את הסוכנות להגנת הסביבה ו-OSHA, חתם על חוק האוויר הנקי וחוק המינים בסכנת הכחדה, הוריד את גיל ההצבעה לשמונה עשרה, הוריד את הדולר מזהב ב-1971, הטיל בקרות שכר ומחירים, השיק את המלחמה בסרטן והמלחמה בסמים, וניהל את אפולו 11. במקומות אחרים הוא ניהל קמפיין חשאי נגד סלבדור איינדה בצ'ילה, והטיס נשק לישראל ב-1973.
ווטרגייט
הוא ריסק את ג'ורג' מקגוורן ב-1972 באחת המפולות הגדולות בהיסטוריה האמריקאית, ואז הרס את עצמו בגלל פריצה למשרד שלא היה לו צורך לפרוץ אליו. הפריצה למטה הוועדה הלאומית הדמוקרטית אורגנה על ידי פקידיו שלו; הטיוח, שהוא ידע עליו, התפרק לאורך 1973 כאשר מערכת ההקלטה שהתקין במשרדיו שלו הפיקה את הראיות נגדו. ב-9 באוגוסט 1974, מול הדחה והדחה בטוחה, הוא התפטר. ג'רלד פורד הוציא אז חנינה שנשארה שנויה במחלוקת מאז.
מדוע ריצ'רד מכונה גאון
ניקסון הוא הנשיא המודרני הנדיר שהטיעון שלו נשען על אינטליגנציה אנליטית ולא על קסם, והראיות נקיות בצורה יוצאת דופן. הוא כתב את מדיניות סין לפני שהיה לו כוח כלשהו לאכוף אותה, זיהה בדיוק מדוע בידוד היה מסוכן — חישוב מוטעה, לא אידאולוגיה — ואז ביצע זאת נגד האינסטינקטים של מפלגתו שלו, שבילתה עשרים שנה בהתייחסות להכרה בפקין כבגידה. אותו הרגל מושגי הפיק קישוריות, הרעיון של קשירת בקרת נשק להתנהגות במקומות אחרים, והדיפלומטיה המשולשת שגרמה למוסקבה להציע הצעות לדטאנט ברגע שפקין הייתה במשחק. הוא היה, לפי הכשרה ומזג, אסטרטג: הוא חשב במערכות ואופקים ארוכים, והוא עשה את שיעורי הבית שלו בעצמו.
מקרה הנגד הוא שאותו מוח היה התליין שלו. ההתמדה ששברה את היס נקרשה להרשעה שאויבים היו בכל מקום ושכל שיטה הייתה מורשית נגדם — הדף הוורוד, ההפצצה הסודית של מדינה נייטרלית, המלחמה החשאית על איינדה, ולבסוף קונספירציה של הסתרה על בחירות שהוא עמד לנצח במפולת. אף יריב לא הפיל את ניקסון. הוא הורשע בהקלטות שהוא בחר לעשות, במערכת שהוא התקין, של שיחות שאף אחד לא הכריח אותו לנהל. מה שאינטליגנציה לא אומרת, זה לא כלל את היכולת לראות את עצמו.
מורשת
הוא בילה עשרים שנה לאחר ההתפטרות בכתיבת תשעה ספרים, נסיעות, ולאט לאט עיצוב מחדש של עצמו כמדינאי ותיק לענייני חוץ — השיקום הארוך והמכוון ביותר בחיים הפוליטיים האמריקאיים. הוא סבל משבץ ב-18 באפריל 1994 ומת ארבעה ימים לאחר מכן. מה ששורד אותו הוא ירושה מוזרה ולא אחידה: מדינה סביבתית שנבנתה על ידי רפובליקני, ארכיטקטורת בקרת נשק שהאריכה ימים יותר מברית המועצות, מערכת יחסים עם סין שעיצבה מחדש את המאה, ומילה — ווטרגייט — שכל שערורייה אמריקאית שלאחר מכן נאלצה לשאול.