ראקל ולש: הפוסטר שבלע את הקריירה
היו לה שלוש שורות של דיאלוג. זה היה כל חלק הדיבור שלה בסרט "מיליון שנה לפני הספירה" (One Million Years B.C.), סרט של אולפני האמר (Hammer) משנת 1966 שחברת המאה ה-20 פוקס השאילה אותה עבורו, וזה לא שינה דבר, כיוון שתמונת יחסי הציבור — אישה בביקיני מעור צבי על רקע שמיים פרהיסטוריים — הפכה לאחד הפוסטרים הנמכרים ביותר שנדפסו אי פעם והפכה את ראקל ולש (Raquel Welch) למפורסמת בכל יבשת בו-זמנית. זה היה הדבר שהזניק אותה והמלכודת שמולה עבדה במשך חמישים השנים הבאות. "לא חונכתי להיות סמל מין," אמרה, "וגם לא בטבע שלי להיות כזו. העובדה שהפכתי לכזו היא כנראה אי-ההבנה המקסימה, הזוהרת והמזליסטית ביותר."
ג'ו ראקל טחדה מסן דייגו
היא נולדה בשם ג'ו ראקל טחדה (Jo Raquel Tejada) בשיקגו ב-5 בספטמבר 1940. אביה, ארמנדו קרלוס טחדה אורקיסו (Armando Carlos Tejada Urquizo), היה מהנדס אווירונאוטיקה בוליבי מלא פאס; אמה, ג'וזפין שרה הול (Josephine Sarah Hall), הייתה בעלת מוצא אנגלי שניתן לייחסו לספינה מייפלאואר. המשפחה עברה לסן דייגו כשהייתה בת שנתיים, והיא גדלה כפרסביטריאנית בבית שאמה ניהלה לפי תרבות המערב התיכון. בת דודה מצד אביה, לידיה גייר טחדה (Lidia Gueiler Tejada), הפכה לנשיאה הראשונה של בוליביה.
היא למדה בלט מגיל שבע וויתרה עליו בגיל שבע-עשרה כשהמדריך אמר לה שמבנה גופה לעולם לא יתאים ללהקה מקצועית — פסק דין על גופה שניתן לפני שהייתה לה מילה בנושא, ועידן מוקדם לשארית חיי העבודה שלה. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות בתיכון לה הויה (La Jolla High School) בשנת 1958 וקיבלה מלגת אמנויות הבמה למכללת המדינה של סן דייגו, תוך שהיא אוספת תארי יופי לאורך הדרך: מיס פוטוגנית, מיס קונטור, מיס לה הויה, מיס סן דייגו, נערת קליפורניה.
נערת מזג האוויר שעברה להוליווד
היא נישאה לחברה מהתיכון ג'יימס ולש (James Welch) בשנת 1959 ונולדו להם שני ילדים. בשנת 1960 היא הגישה את תחזית מזג האוויר בתחנת KFMB-TV בסן דייגו. משם הגיעה העבודה כדוגמנית עבור ניימן מרקוס (Neiman Marcus) בדאלאס ומלצרות, ובשנת 1963 עברה ללוס אנג'לס.
מה שקרה לאחר מכן היה מסע פרסום מכוון. המנהל שלה פטריק קרטיס (Patrick Curtis) — לימים בעלה השני — החל לייצר סמל מין, וחלק מהתוכנית היה שהיא תשמור על שם המשפחה האנגלו-סכסי של בעלה לשעבר במקום להשתמש בשם טחדה, מתוך חישוב שהוליווד של 1964 תתייג שחקנית לטינית במגירה צרה ותשאיר אותה שם. זו הייתה קריאה קרה של התעשייה, והיא הייתה נכונה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הסרט "המסע המופלא" (Fantastic Voyage) בשנת 1966 הציב אותה בתוך צוללת שעברה הקטנה בתוך גוף אדם והפך אותה לשם מוכר. "מיליון שנה לפני הספירה", באותה שנה, הפך אותה לאייקון.
עבודה נגד התדמית
הסרטים שבאו בעקבות זאת הראו מישהי שמנסה להרחיב את המנעד. היא גילמה את התאווה (Lust) לצד פיטר קוק ודאדלי מור בסרט "להתאהב בשיגעון" (Bedazzled) (1967), רכבה בסרט "בנדולרו!" (Bandolero!) עם ג'יימס סטיוארט ודין מרטין, ובסרט "100 רובים" (100 Rifles) (1969) שיחקה בסצנה רומנטית עם כדורגלן העבר ג'ים בראון ששברה את אחד הטאבו הגזעיים הקיימים בהוליווד. הסרט "מיירה ברקינרידג'" (Myra Breckinridge) (1970), על פי הרומן של גור וידאל, ליהק אותה כאישה טרנסג'נדרית ונועד לבסס אותה כשחקנית רצינית; הוא הפך לאחד האסונות הידועים לשמצה של אותו עשור. הסרט "האני קולדר" (Hannie Caulder) (1971) היה מערבון בכיכובה של אישה שקוונטין טרנטינו ישאב ממנו השראה מאוחר יותר לסרט "קיל ביל". הסרט "קנזס סיטי בומבר" (Kansas City Bomber) (1972) הציב אותה ברולר דרבי, מה שגרם למגזין "לייף" לכנות אותה הדבר החם ביותר על גלגלים. לאחר מכן, ב-1973, הסרט "שלושת המוסקטרים" זיכה אותה בפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר בסרט מוזיקלי או קומדיה — הוכחה, שהתעלמו ממנה במידה רבה, לכך שהיה לה תזמון קומי אמיתי.
לאורך כל הדרך היא סירבה להופיע בעירום על המסך או במגזינים, ועמדה על כך לאורך כל הקריירה. יו הפנר (Hugh Hefner), מכולם, היטיב לתאר זאת: "ראקל ולש, אחת האחרונות מסמלי המין הקלאסיים, הגיעה מהתקופה שבה יכולת להיחשב לאישה הסקסית בעולם מבלי להוריד את הבגדים שלך."
התביעה המשפטית
בשנת 1982 פיטרו אותה אולפני MGM מהסרט "Cannery Row" שבועות ספורים לאחר תחילת ההפקה, בטענה שהפרה את החוזה שלה בכך שהחמיצה סשן איפור, והחליפו אותה בדברה וינגר בשכר נמוך יותר. ולש תבעה עשרים מיליון דולר. הראיות במשפט הראו שהאולפן החליט להפיל את בעיות התקציב שלו עליה. בשנת 1986 חבר מושבעים פסק לה 10.8 מיליון דולר — לפי הדיווחים יותר ממה שהסרט עצמו הרוויח.
היא ניצחה והפסידה בו-זמנית. התווית "קשה" דבקה בה לצמיתות, והתפקידים הראשיים פסקו. "רק רציתי לנקות את המוניטין שלי," אמרה, "ולחזור לעבודה שלי, העבודה שלי בסרטים." העבודה לא חזרה באותו היקף.
המצאה מחדש
במקום זאת היא פנתה לברודוויי. בדצמבר 1981 היא החליפה את לורן באקול בהצגה "אישה של השנה" (Woman of the Year) למשך שבועיים, והביקורות היו חזקות מספיק כדי שהיא תחזור להרצה של שישה חודשים ב-1982; "ויקטור/ויקטוריה" בא בעקבות זאת ב-1997. היא בנתה אימפריית כושר ויופי על בסיס "תוכנית היופי והכושר הכוללת של ראקל ולש" (Raquel Welch Total Beauty and Fitness Program) משנת 1984, וקו פאות מצליח באמת, HAIRuWEAR. היא הופיעה ב"החבובות", ב"מורק ומינדי" וב"סיינפלד", ובשנת 2002 גילמה את דודה דורה בסדרת ה-PBS "המשפחה האמריקאית" (American Family) — הפעם הראשונה בקריירה של ארבעים שנה שהיא עבדה בפומבי כלטינית. קרן אימאגן (The Imagen Foundation) העניקה לה פרס מפעל חיים בשנת 2001; חברת MAC הפכה אותה לאייקון יופי בשנת 2007.
מדוע ראקל מכונה גאונה
ביישום על ולש, המילה אינה יכולה להיות מה שהיא עבור פיזיקאי או סופר, והעמדת פנים אחרת מעליבה אותה. היא לא הייתה שחקנית גדולה. פרס גלובוס הזהב שלה על "שלושת המוסקטרים" הוא פרס המשחק החשוב היחיד על המדף שלה, רוב המבקרים בשנות השיא שלה כתבו על המראה שלה ולא על ההופעות שלה, והסרט "מיירה ברקינרידג'" — הניסיון המכוון שלה לאמינות אמנותית — היה קטסטרופה. מבקר ה"ניו יורק טיימס" כינה אותה "מונומנט נושם ומרהיב של המין הנשי", שזו סוג של הערצה, וגם ביקורת על גוף ולא על עבודה.
מה שהיה לה במקום זה אינטליגנציה אסטרטגית לגבי התדמית של עצמה, שנשמרה במשך חצי מאה בתעשייה שנועדה לקחת אותה ממנה. היא הבינה, עוד לפני כמעט כל אדם אחר במצבה, שהנכס הוא התמונה וששליטה בתמונה היא כל המשחק. היא סירבה לעירום כשהעירום היה המחיר שכולם שילמו, ושמרה על המסתורין — ועל השוק — שלמים. היא תבעה אולפן ששיקר לגביה וניצחה, במחיר עצום ליכולת התעסוקה שלה, כי החלופה הייתה לקבל את השקר. היא הפכה פוסטר למותג כושר ולעסק פאות שהאריך ימים מעבר לקריירה הקולנועית שלה. זו אינה גאונות אמנותית. זה דבר נדיר יותר בהוליווד: אישה שקראה נכון את תנאי הניצול של עצמה וניהלה משא ומתן עליהם במשך חמישים שנה.
מורשת
ולש מתה מדום לב בביתה בלוס אנג'לס ב-15 בפברואר 2023, בגיל שמונים ושתיים, לאחר שסבלה גם ממחלת אלצהיימר. היא הותירה אחריה יותר משבעים קרדיטים בסרטים ובטלוויזיה, כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד משנת 1996, ותמונה אחת עמידה כל כך שהיא תלויה על הקיר ב"חומות של תקווה" (The Shawshank Redemption). המורשת המשמעותית יותר שלה היא שהיא שברה את המונופול הבלונדיני על הזוהר האמריקאי, כשהחליפה את פצצת המין של שנות החמישים במישהי כהה יותר, חדה יותר ומוכחת כשולטת בעניינים. היא בילתה חיים שלמים בהתעקשות שהאישה בפוסטר הייתה דמות שהיא שיחקה. "באופן פרטי," אמרה, "אני מאופקת ולא אוהבת שום מהומה." מעט מאוד אנשים האמינו לה, וזה היה בדיוק העניין.