ריימונדו תומאסו ד'ארונקו: אדריכל האר-נובו של הסולטאן
כאשר הרוטונדה הגדולה של תערוכת טורינו בשנת 1902 התנשאה מעל יריד התערוכה — מרכז היריד העולמי היחיד שהוקדש כולו לסגנון אמנותי יחיד — מבקרים אירופאים ראו בה את נקודת השיא של סגנון האר-נובו. מה שרובם לא הבחינו בו היה המקור שממנו הגיעה הכיפה. האדריכל שלה בילה את תשע השנים הקודמות באיסטנבול, והקימור שמעל לראשיהם הושפע מהאיה סופיה (Hagia Sophia). ריימונדו ד'ארונקו הבריח את ביזנטיון אל תוך הבניין המודרני ביותר באירופה.
משפחה של בנאים
הוא נולד בשנת 1857 בג'מונה דל פריולי (Gemona del Friuli), שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית ולימים ממלכת איטליה, למשפחה שעסקה בבנייה במשך דורות רבים. המלאכה קדמה לתאוריה — רצף שעיצב את כל מה שעשה לאחר מכן.
השכלתו הייתה ניידת באופן יוצא דופן. הוא סיים את בית הספר לאמנויות ומלאכה בג'מונה, ובגיל ארבע-עשרה, בשנת 1871, נסע ליוהאניום באוקונדה (Johanneum Baukunde) בגראץ. הוא זכה בפרס הראשון בתחרות עיצוב בבית הספר לקיץ בג'מונה. הוא שירת כמהנדס ביצורים בטורינו, שם רכש ידע מעשי בבנייה בעץ. לאחר מכן למד באקדמיה לאמנויות יפות בוונציה, וזכה בפרס הראשון להרכב אדריכלי בגיל תשע-עשרה.
שימו לב לשילוב: בית ספר טכני דובר גרמנית, הנדסה צבאית ואקדמיה לאמנויות יפות איטלקית. ד'ארונקו הוכשר בו-זמנית כבנאי, כמהנדס וכאמן, במסלול ההבסבורגי לא פחות מהמסלול האיטלקי. ההכשרה המשולשת הזו מסבירה מדוע יכול היה מאוחר יותר לטפל בתיקוני רעידות אדמה ובעיטורים של תנועת הזצסיון (Secessionist) באותה מיומנות.
תחרויות
לאורך שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 של המאה ה-19 הוא בנה לעצמו מוניטין כפי שעשו אדריכלים שאפתנים באותה תקופה — על ידי השתתפות בכל תחרות. הוא זכה במדליית כסף עבור הצעה לאנדרטת ויטוריו עמנואל השני ברומא, וזכה להכרה בתערוכת ונציה ב-1887, בתערוכת האדריכלות של טורינו ב-1890 ובתערוכה הלאומית של פלרמו ב-1891. הוא עיצב את בית הקברות של צ'יווידאלה (Cividale) ב-1889.
איסטנבול, 1893
בשנת 1893 רצה הסולטאן עבדול חמיד השני (Abdülhamid II) אדריכל איטלקי שיתכנן תערוכה של חקלאות ותעשייה לציון עשרים שנות שלטונו. ד'ארונקו הוזמן, והוא נענה להזמנה.
התערוכה מעולם לא התקיימה. ב-10 ביולי 1894 פקדה רעידת אדמה הרסנית את איסטנבול, והפרויקט נגנז יחד איתה. ד'ארונקו נשאר בכל זאת — והאסון, במקום לסיים את הקריירה העות'מאנית שלו, יצר אותה. הוא גויס לבדיקת מבנים פגועים והובלת תיקונים למבני ציבור ברחבי העיר. אדריכל שהובא כדי לבנות יריד זמני בילה חודשים בהוכחה שהוא מסוגל לייצב עיר בירה פצועה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →זה עבד. הוא הפך לאדריכל הארמון הראשי של עבדול חמיד השני והחזיק בתפקיד במשך שש-עשרה שנים, האדריכל הראשון ממוצא זר שאייש תפקיד זה. הוא שיפץ חלקים ממתחם ארמון יילדיז (Yıldız Palace), ועבד לצד סארקיס באליאן (Sarkis Balyan).
מה בנה על הבוספורוס
הקטלוג של איסטנבול ראוי לציון בשל מגוון יצירותיו. היו שם מפעל הקרמיקה והפורצלן של יילדיז, שנבנה מחדש לאחר רעידת האדמה והעבודה עליו נמשכה בין 1893 ל-1907; בניין משרד החקלאות ב-1898; מזרקה עבור עבדול חמיד השני בין 1896 ל-1901; מסגד מרזיפונלו קארה מוסטפא פאשה (Merzifonlu Kara Mustafa Pasha Mosque) בקאראקוי (Karaköy) ב-1903; בית הספר לרפואה צבאית מכתב-י טיבייה-י שאהנה (Mekteb-i Tıbbiye-i Şahane) מ-1903 עד 1909; מעון הקיץ של השגרירות האיטלקית ב-1905; אחוזת הובר (Huber Mansion) ואחוזת פאיק ובקיר ביילר (Faik and Bekir Beyler Mansion) ב-1906.
שני פרויקטים מגדירים את הסגנון שלו. קאזה בוטר (Casa Botter) ברחוב איסתיקלאל (İstiklal Caddesi), שנבנתה בשנים 1900–1901 עבור החייט של הסולטאן, נחשבת בדרך כלל לבניין האר-נובו הראשון באיסטנבול; ד'ארונקו בנה גם את בתי משפחת בוטר בקלמיש (Kalamış), שרק חלקם שרדו. והטורבה (türbe - מאוזוליאום) של שייח' מוחמד זפיר (Şeyh Muhammed Zafir) שילבה גאומטריה ישרת-זווית של סגנון היוגנדסטיל (Jugendstil) עם החיבה העות'מאנית המאוחרת לציוני דרך קטנים ומפוארים — מאוזוליאום שנראה בו-זמנית וינאי ועות'מאני ואינו שייך לחלוטין לאף אחת מהמסורות הללו.
זו הייתה פעולתו המהותית של ד'ארונקו: אוצר מילים דקורטיבי ביזנטי ועות'מאני משולב עם צורה של תנועת הזצסיון האירופית, לעיתים מתובל במשהו קרוב לשפע של סגנון הרוקוקו. הוא לא החיל סגנון זר על עיר מזרחית. הוא בנה הכלאה שרק מי שעמד בשני המקומות יכול היה לדמיין.
טורינו
בשנת 1901 הוא זכה בתחרות לתכנון המבנים עבור התערוכה הבינלאומית הראשונה לאמנות דקורטיבית מודרנית (Prima Esposizione Internazionale d'Arte Decorativa Moderna), שנפתחה בטורינו ב-10 במאי 1902. הוא עיצב את הביתנים שלו בהשראת עבודתו של יוזף מריה אולבריך (Joseph Maria Olbrich) בדרמשטאדט, וסידר את האתר כרוטונדה מרכזית (Rotonda d'onore) עם גלריות וביתנים נושאיים שהתפרסו כלפי חוץ — גרמניה, איטליה, צילום, קולנוע, מכוניות ואמנויות יפות.
הרוטונדה הייתה בסגנון אר-נובו ניאו-בארוקי, והיא נשאה את האיה סופיה בתוך הכיפה שלה. התערוכה משכה אליה את ויקטור הורטה (Victor Horta), צ'ארלס רני מקינטוש (Charles Rennie Mackintosh) ולואיס קומפורט טיפאני (Louis Comfort Tiffany), השיקה קריירות רבות, והיא זכורה כפסגת האר-נובו. ד'ארונקו בנה את הבמה שלה.
מדוע ריימונדו מכונה גאון
המילה אינה מופיעה במקורות בעדות ישירה של איש, ויהיה זה לא ישר להמציא מעריץ. מה שהתיעוד תומך בו הוא יכולת ספציפית וחריגה: ד'ארונקו יכול היה להחזיק שתי מסורות אדריכליות בראשו בו-זמנית ולהפיק עבודה שהייתה לגיטימית בשתיהן.
אדריכלות בין-תרבותית בתקופה זו הייתה באופן גורף חד-כיוונית. אדריכלים אירופאים נסעו מזרחה ובנו פנטזיות אוריינטליסטיות עבור צריכה אירופית, או ייצאו סגנונות אירופיים לא משתנים כהצהרה של עליונות. ד'ארונקו לא עשה אף אחד מהם. הוא למד את הלוגיקה הדקורטיבית העות'מאנית והביזנטית מספיק טוב כדי שסולטאן יחזיק אותו כאדריכל ארמון ראשי במשך שש-עשרה שנים וייתן לו לבנות מסגד — ואז הוא לקח את הלמידה הזו בחזרה לטורינו והציב אותה בתוך האנדרטה המכוננת של האר-נובו האירופי, מקום שבו איש לא ביקש זאת. כיפת טורינו היא ההוכחה: השפעה שרצה ממזרח למערב, ברגע המדויק שבו התנועה הייתה אמורה ללכת לכיוון השני. זוהי אינטליגנציה אדריכלית נדירה באמת, והיא בלתי נפרדת מהכשרתו ההיברידית בגראץ, בטורינו ובוונציה.
טיעון הנגד הוא אמיתי וראוי לציון. הוא עבד, לפי הודאת הביתנים שלו, על פי אולבריך — המבנים בטורינו עוצבו בהשראת דרמשטאדט, מה שהופך אותו למסתגל אינטליגנטי במיוחד ולא לממציא הסגנון שהוא זוכה לקרדיט על הפצתו. חלק גדול ממעמדו באיסטנבול נבע ממעמד, לא מפריצת דרך; רעידת האדמה והחסות הקיסרית נתנו לו מונופול שאף יריב לא יכול היה לערער עליו. התפוקה שלו היא, כפי שמתאר זאת דיווח אחד, מורשת קטנה אך מושלמת — וקטן זה משנה. הוא תואר כאדם צנוע שנמנע מאור הזרקורים, והוא נשכח ברובו עד שביוגרפיה משנת 1955 החזירה אותו לתודעה. גאונות שדורשת גילוי מחדש לאחר עשרים ושלוש שנים של אלמוניות היא לכל הפחות טענה שנויה במחלוקת.
חזרה והתאוששות
עבדול חמיד השני הודח ב-1909, וד'ארונקו חזר הביתה לאיטליה. הוא עבד על בניין העירייה של אודינה (Udine Town Hall) החל מ-1911, פרויקט שנמשך עד 1930, והמשיך לתכנן באזור פריולי מולדתו. הוא מת בסן רמו (Sanremo) ב-1932.
המוניטין שלו שוקם על ידי האדריכל מנפרדי ניקולטי (Manfredi Nicoletti), שגילה מחדש את עבודתו באמצעות ביוגרפיה משנת 1955. כיום, בנייניו באיסטנבול — קאזה בוטר מעל לכל — מוכרים כאנדרטאות המכוננות של האר-נובו העות'מאני, והרוטונדה שלו שורדת בתיעוד ההיסטורי כמסגרת סביב ההתכנסות הגדולה ביותר של האר-נובו. הוא אחד האדריכלים הבודדים שחיי עבודתם זקוקים לשתי מדינות כדי להסביר אותם.