רדומיר לוקיץ': האיש שלימד את יוגוסלביה משפטים
בשנת 1971, עם כניסתו לתפקיד חבר מלא באקדמיה הסרבית למדעים ולאמנויות, נשא רדומיר לוקיץ' נאום קבלה שכותרתו "סוגיות פילוסופיות בסיסיות של המשפט". זה היה כותרת שנשמעה רגילה לאדם בתפקיד יוצא דופן: התאורטיקן המשפטי המוביל של מדינה סוציאליסטית, שמלמד פילוסופיה של המשפט בתוך מערכת שגרסה רשמית כי המשפט הוא מבנה-על שנועד להיעלם. הוא לימד זאת במשך חצי מאה בכל מקרה, ואולם ההרצאות המרכזי של הפקולטה למשפטים בבלגרד נושא כיום את שמו.
יתום ממילושבאץ
לוקיץ' נולד ב-31 באוגוסט 1914 במילושבאץ (Miloševac), ליד וליקה פלאנה (Velika Plana) שבמרכז סרביה, שלושה שבועות לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוריו מתו בצעירותם וילדותו הייתה, על פי התיאור הפשוט ברישומים, קשה. כל מה שרכש לאחר מכן – שפות, דוקטורטים, סגנות נשיאות באקדמיה – הוא רכש ללא יתרון מולד, עובדה הראויה לציון שכן המסלול שעבר לאחר מכן היה מהיר באופן לא ייאמן.
רישומי התעודות מציינים את שנת 1933 כעיתוי קבלת התואר שלו במשפטים בבלגרד, אותו סיים כסטודנט מצטיין. אם התאריך נכון, הוא סיים את לימודיו בגיל תשע-עשרה. לאחר מכן נסע לפריז וקיבל שם את הדוקטורט שלו ב-1939 – השנה האחרונה האפשרית שבה חוקר סרבי צעיר יכול היה להשלים דוקטורט צרפתי בטרם נסגרה אירופה.
פרופסור בגיל עשרים ושש
הוא מונה לפרופסור בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בלגרד בגיל עשרים ושש, גיל שבו רוב האקדמאים עדיין מסיימים ספר ראשון. הוא הפך לפרופסור מן המניין ב-1956 וכיהן כדיקן הפקולטה בשנים 1958 עד 1960. עומס ההוראה שלו מתאר את רוחב דעתו טוב יותר מכל סיכום: תאוריה של המדינה והמשפט, פילוסופיה של המשפט, סוציולוגיה כללית ומתודולוגיה של תורת המשפט. הוא הרצה בחו"ל בגרנובל, פריז, ניס, ורשה, מוסקבה וקלן – רשימה שממפה, במדויק, את הגאוגרפיה האינטלקטואלית שהייתה זמינה לאקדמאי יוגוסלבי במהלך המלחמה הקרה, כשרגל אחת נטועה בכל צד של הקו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בין מרקס לקלזן
הבעיה האינטלקטואלית שהגדירה את הקריירה שלו נלכדה בכותרת של מחקר אקדמי מאוחר יותר על עבודתו: מבוא למשפט של לוקיץ' יושב בין מרקס לקלזן. שני השמות הללו מסמנים את הקטבים של מתח אמיתי ומורכב. התאוריה הטהורה של המשפט של הנס קלזן (Hans Kelsen) מתעקשת כי המדע המשפטי חייב להיות מטוהר מפוליטיקה, מוסר וסוציולוגיה, וללמוד נורמות כנורמות. המרקסיזם מתעקש שהמשפט אינו אלא האינטרס המקודד של מעמד שליט. משפטן ביוגוסלביה הסוציאליסטית נאלץ ללמד במדינה המחויבת לשני בעודו מבצע עבודה שהגיונית רק בגרסה כלשהי של הראשון.
ה-Uvod u pravo (מבוא למשפט) של לוקיץ' הפך לרכב של אותו משא ומתן, והוא עבר מהדורה אחר מהדורה, וזו הסיבה שמאמר אקדמי שלם הוקדש מאוחר יותר להיסטוריה האינטלקטואלית של ספר לימוד בודד. מעט מאוד ספרי לימוד משפטיים בכל מקום זוכים למעמד כזה. זה קורה כאשר ספר מפסיק להיות סיכום של תחום והופך לנקודת המוצא המשותפת שלו.
הסוציולוג שטרם היה ליוגוסלביה
הישגו המבני האחר שלו היה כתיבת ספר הלימוד הראשון בסוציולוגיה ביוגוסלביה לשעבר. זה לא היה עניין של מילוי פער בסילבוס. סוציולוגיה תחת הסוציאליזם המדינתי הייתה טעונה אידאולוגית דווקא משום שהציעה לחקור את החברה באופן אמפירי במקום לגזור אותה מדוקטרינה, והאדם שכותב את ספר הלימוד הראשון בתחום כזה מחליט מה מותר למשמעת להיות. לוקיץ' עשה את אותו מהלך במשפט: הוא דחף ללא הרף לעבר סוציולוגיה של המשפט – כיצד נורמות משפטיות פועלות בפועל בקרב אנשים אמיתיים – במקום להישאר בבטחה בחשיפה דוקטרינרית.
שנות האקדמיה
הוא נבחר לחבר בהתכתבות באקדמיה הסרבית ב-21 בדצמבר 1961 ולחבר מלא ב-28 במאי 1970, ולאחר מכן עבר לניהולה: מזכיר האקדמיה מדצמבר 1971 עד דצמבר 1974, סגן נשיא מדצמבר 1974 עד דצמבר 1977, ומזכיר המחלקה שלו בשנים 1981–1982. הוא ייסד ועמד בראש מועצות אקדמיות בנושאי מקורות המשפט הסרבי, לימודים כפריים ופרסום הכתבים המלאים של סבטוזאר מרקוביץ' (Svetozar Marković). המדינה עיטרה אותו במסדר העבודה עם דגל אדום בשנת 1965 ובמסדר ההצטיינות לעם עם כוכב זהב בשנת 1978.
מדוע רדומיר מכונה גאון
הטענה נשענת על שלושה דברים, ואחד מהם חזק במיוחד. הראשון הוא הקדמה: דוקטורט בפריז בגיל עשרים וארבע או עשרים וחמש, פרופסורה בגיל עשרים ושש, מהתחלה של יתום בכפר סרבי. השני הוא המגוון – תאוריה משפטית, פילוסופיה של המשפט, סוציולוגיה ומתודולוגיה שנלמדו ברמה פרופסורית בו-זמנית, בתקופה שבה כל אחד מהם הפך למקצוע נפרד. השלישי, והרציני ביותר, הוא כתיבה יסודית: הוא כתב גם את ספר הלימוד שדרכו עורכי דין יוגוסלבים למדו מהו משפט וגם את ספר הלימוד הראשון בסוציולוגיה שהיה למדינה. ייסוד נקודות הכניסה של שני תחומים בקריירה אחת הוא סוג ספציפי ונדיר של עבודה אינטלקטואלית. זה דורש להחליט, על סמך סמכותך בלבד, מהם העקרונות הראשונים של תחום שלם, ולהיות צודק מספיק כדי שאף אחד לא יצטרך לעשות זאת מחדש.
מקרה הנגד קיים בתיעוד ומגיע מתוך המחקר הסרבי. חוקר המשפט דיאן מאטיץ' (Dejan Matić), בהעריכו את התאוריה הפוליטית של המדינה והמשפט של לוקיץ', הגיע למסקנה שהתעניינותו ביחסים שבין פוליטיקה, משפט והמדינה מעולם לא הניבה עבודה שיטתית ומקיפה – ובעוד שהניתוחים המשפטיים-סוציולוגיים שלו מראים קפדנות מדעית אמיתית, התאוריה הפוליטית שלו על המדינה נחלשה משמעותית על ידי אילוץ אידאולוגי. זהו פסק דין הוגן ופוגעני. לוקיץ' היה מסנתז, מורה ובנה מוסדות גדול שעבד בתוך גבולות שלא יכול היה לבחון בפומבי, והחלקים במחשבתו שנגעו בכוח הם החלקים שהזדקנו בצורה הגרועה ביותר. גאונות של חשיפה וסינתזה: כן. גאונות של תאוריה מקורית: הראיות אינן תומכות בכך.
מורשת
לוקיץ' מת בבלגרד ב-31 במאי 1999 ונקבר בווליקה פלאנה, שם ניצב פסל חזה להנצחתו לפני בית המשפט העירוני. הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בלגרד הקימה את קרן רדומיר לוקיץ' וקראה לאולם ההרצאות המרכזי שלה על שמו – החדר שבו לימד. זהו האנדרטה הראויה. השפעתו מעולם לא הופעלה דרך מסה אחת בולטת; היא הופעלה דרך העובדה שבמשך עשורים, בבלגרד וברחבי יוגוסלביה, התשובה הרצינית הראשונה שסטודנט למשפטים קיבל לשאלה "מהו משפט?" הייתה שלו. מערכות ממשל באותו חלק של אירופה השתנו פעמיים מאז שהחל ללמד. ספר הלימוד האריך ימים יותר מהן.