הנסיכה מרגרט, רוזנת סנודן: האחות שרצתה יותר
באוקטובר 1955, בעומדה בפני אומה שחיכתה חודשים כדי לדעת אם תמרוד בכנסייה ובממשלה כדי להינשא לגיבור מלחמה גרוש, פרסמה הנסיכה מרגרט (Princess Margaret) הצהרה שבה ויתרה על הקשר עם קפטן הקבוצה פיטר טאונסנד (Peter Townsend), "תוך מודעות להוראת הכנסייה שנישואים נוצריים אינם ניתנים להתרה". זה היה המעשה הציבורי המכונן בחייה – לא ניצחון, אלא כניעה שהפכה אותה, במשך עשורים לאחר מכן, לסיפור האזהרה הנצפה ביותר של משפחת המלוכה על המתרחש כאשר חובה ותשוקה מתנגשים.
ילדות בזמן מלחמה, קרוב במפתיע לכס המלוכה
מרגרט רוז נולדה ב-21 באוגוסט 1930, בטירת גלאמיס (Glamis Castle) שבסקוטלנד, בתם השנייה של הדוכס והדוכסית מיורק. מעמדה השתנה באופן דרמטי שש שנים לאחר מכן כאשר דודה אדוארד השמיני (Edward VIII) ויתר על כסאו, מה שהעלה את אביה למלוכה כג'ורג' השישי (George VI) והציב אותה, בגיל שש, שנייה בתור לירושת הכתר אחרי אחותה הבכורה, אליזבת (Elizabeth). היא התחנכה בבית באופן פרטי על ידי אומנת במקום להישלח לבית ספר, בילתה את שנות התבגרותה במהלך מלחמת העולם השנייה בתוך משק הבית המלכותי, וערכה את הופעת הבכורה הציבורית הרשמית שלה בגיל שמונה-עשרה. זו הייתה ילדות שבילתה כמעט כולה בתוך המוסד שבו תבלה את חייה הבוגרים לסירוגין בשירותו ובמאבק נגדו.
פרשת טאונסנד
מרגרט התאהבה בפיטר טאונסנד, טייס קרב לשעבר בקרב על בריטניה ששירת כעוזר אישי תחילה לאביה ולאחר מכן לאחותה, המלכה החדשה אליזבת השנייה. טאונסנד היה גרוש, ועל פי חוק הנישואים המלכותיים של 1772 נדרשה הסכמת המלכה כדי שמרגרט תינשא – הסכמה שממשלתו של וינסטון צ'רצ'יל (Winston Churchill) והכנסייה האנגליקנית, שעדיין התייחסה לגירושים כמחסום בלתי עביר עבור בן מלוכה בכיר, הבהירו שלא יתמכו בה. כשהתבקשה להמתין עד שתגיע לגיל עשרים וחמש, גיל שבו לא תזדקק עוד מבחינה חוקית לאישור המלכה, מרגרט הייתה צריכה לוותר גם על זכויות הירושה שלה ושל ילדיה כדי להמשיך – פקיד מאותה תקופה תיאר את החוק הבסיסי כ"מנוסח בצורה גרועה ובלתי ברורה" באופן שבו הוא חל על המקרה שלה. בסופו של דבר היא בחרה שלא להמשיך אפילו בגיל עשרים וחמש, ופרסמה את ויתורה באוקטובר 1955, אם כי התכתובות הפרטיות שלה מאותה תקופה הביעו לכאורה אי-ודאות אם נישואים לטאונסנד היו מבטיחים לה בכלל "אושר עתידי". הפרק הפך לנרטיב הציבורי המכונן של חייה המוקדמים, וביסס תדמית – לא מדויקת לחלוטין, על פי מחקר ארכיוני מאוחר יותר שהצביע על כך שהמלכה הייתה אוהדת יותר לאושרה של אחותה מכפי שנהוג היה להניח – של נסיכה שהוקרבה על מזבח הנוקשות המוסדית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נישואים, תהילה וגירושים
בשנת 1960 נישאה מרגרט לצלם אנתוני ארמסטרונג-ג'ונס (Antony Armstrong-Jones), שקיבל את התואר רוזן סנודן, בטקס במנזר וסטמינסטר; לזוג נולדו שני ילדים. נישואיהם הציבו את מרגרט במרכז סצנה חברתית אופנתית ומודעת לתדמית, והזוג הפך לסמל של פן זוהר ומודרני יותר של החיים המלכותיים. אך הנישואים התדרדרו על רקע פרשיות אהבים מתועדות היטב של שני הצדדים והסתיימו בגירושים, מה שהפך את מרגרט לבכירה הראשונה במשפחת המלוכה שהתגרשה במאה העשרים, עשורים לפני שזה הפך לאירוע שגרתי יותר בתוך המשפחה.
פטרונית של רווחה ואמנות
מעבר לנרטיב הצהובונים, מרגרט שמרה על רקורד משמעותי של פטרונות מוסדית בתחומי הרווחה והתרבות. היא כיהנה כנשיאה של ארגונים שכללו את חטיבת האמבולנסים של סנט ג'ון, הארגון הלאומי למניעת אכזריות כלפי ילדים (NSPCC), ו-לונדון לייט האוס (London Lighthouse, ארגון צדקה למאבק ב-HIV/איידס, שזכה להערכה על נכונותה להיות מזוהה בפומבי עם המטרה בזמן שבו הסטיגמה הייתה חמורה), והיא הייתה מזוהה באופן הדוק עם מוזיקה ובלט, כשהעניקה תמיכה מלכותית עקבית ופעילה לאמנויות ולא רק הופעות טקסיות בלבד. בני דורה ומספידים מאוחרים יותר ציינו סתירה אמיתית בדמותה הציבורית: היא שילבה טעמים והתנהגות אישיים לא קונבנציונליים עם ציפייה להפגנת הכבוד המלא המגיע לדרגתה המלכותית, חיכוך שעיצב את האופן שבו התקבלה על ידי העיתונות והציבור לאורך חייה.
דעיכה ומוות
עשוריה האחרונים של מרגרט התאפיינו בבריאות לקויה, כולל אירועים מוחיים מרובים, שהוחמרו על ידי שנים של עישון ושתייה כבדים שדווחו בהרחבה וכמעט לא הוסתרו. היא הלכה לעולמה ב-9 בפברואר 2002, בלונדון, בגיל שבעים ואחת, שבועות ספורים בלבד לפני מותה של אמה, המלכה האם (Queen Mother) – צירוף מקרים שהעצים את ההרהור הציבורי באותה שנה על דעיכתו של דור בני המלוכה מימי המלחמה.
מדוע מרגרט מכונה גאונה
היושר מחייב לציין בבירור כי הטיעון לגאונות, בכל מובן אינטלקטואלי או יצירתי קונבנציונלי, אינו תקף לגבי הנסיכה מרגרט, ומקורות אינם מעלים טענה רצינית שזה המצב. היא לא הותירה אחריה גוף של מחקר, המצאה או יצירה אמנותית משלה; פרסומה נשען על מעמדה, אישיותה ופטרונותה ולא על מיומנות ייחודית כלשהי שמקורה בה. מה שניתן לזקוף לזכותה בצדק הוא אינסטינקט תרבותי חד ועוצמתי יותר מרוב בני דורה המלכותיים – עין מוקדמת ועקבית לשינויי הטעם והרלוונטיות, הניכרת בנישואיה לעולם צילום האופנה, בפטרונות הרצינית שלה על הבלט והמוזיקה, ובנכונותה לקשור את שמה בפומבי למטרות, כמו ארגוני צדקה לאיידס, שבני מלוכה זהירים יותר נמנעו מהן. זוהי רגישות אמיתית, אך היא חברתית וקובעת טעמים, לא אינטלקטואלית, והיא התקיימה במתח מתמיד, לעיתים הרסני לעצמה, עם טמפרמנט אישי – יהיר, חסר מנוחה, ולעיתים נהנתני לפי עדות בני דורה – שערער את המטרות שקידמה לעיתים קרובות כפי שקידם אותן. כינויה כגאונה יהיה חנופה לחיים שהעניין האמיתי בהם טמון במקום אחר: במה שהם חושפים על המחירים שגובה מוסד מאלה שנולדו סמוך לכוחו האולטימטיבי, אך מעולם לא החזיקו בו.
מורשת
הנסיכה מרגרט נזכרת פחות בזכות הישג יחיד ויותר כמקרה בוחן בהתנגשות שבין חובה מלכותית לאוטונומיה אישית – האחות שנמנעו ממנה הנישואים שרצתה ב-1955, ולאחר שקיבלה את פסק הדין הזה פעם אחת, בילתה את שארית חייה בבדיקת הגבולות של תפקיד שמעולם לא ביקשה אך לא יכלה לעזוב.