פירס ברוסנן: המערכה השנייה והארוכה של 007
בגיל אחת עשרה, זמן קצר לאחר שהגיע ללונדון מאירלנד הכפרית, נלקח פירס ברוסנן (Pierce Brosnan) לקולנוע על ידי אביו החורג, ויליאם קרמייקל, כדי לצפות בסרט "גולדפינגר" (Goldfinger). שלושים ואחת שנים לאחר מכן, הוא היה האיש בחליפת הטוקסידו. ארבעה עשורים לאחר מכן, בסרט "מאמא מיה!" (Mamma Mia!), הוא שר – בצורה בלתי נשכחת, לא מושלמת, ועם הכנסות עצומות בקופות – כדמות בשם סם קרמייקל. מעט מאוד קריירות קולנועיות סגרו מעגל בצורה כה מדויקת, ופחות מכך שחקנים ראשיים שהיו מוכנים לאפשר למעגל להיסגר בבדיחה על חשבונם.
הילד שנשאר מאחור
פירס ברנדן ברוסנן נולד כבן יחיד בדרוהדה שבאירלנד, ב-16 במאי 1953. אביו, תומאס, נגר במקצועו, עזב בילדותו המוקדמת. כשהיה בן ארבע, אמו מאי נסעה ללונדון לעבוד כאחות, והוא גדל אצל סבו וסבתו מצד אמו, פיליפ וקתלין סמית', בנאוון שבאירלנד – העיר שהוא עדיין מכנה בית לאחר שחי בה אחת עשרה שנים. לאחר מות סביו, הוא עבר בין קרובי משפחה ואז לבית הארחה. הוא למד במוסדות של נזירי דה לה סאל ושירת כנער מזבח, חוויה עליה הוא נותר מסויג במכוון, בעודו אומר בפשטות שאמונתו היא שנשאה אותו ברגעי "הסבל, הספק והפחד העמוקים ביותר".
הביוגרפיה הזו חשובה משום שהליטוש הגיע מאוחר יותר, ונרכש. השלווה שהקהל מפרש אצל ברוסנן כמולדת היא למעשה התנהגות נרכשת של ילד אירי עקור, שהגיע לבית ספר בלונדון כזר ונאלץ לבנות דמות שתוכל להשתלב.
שחקן שנוצר, לא נולד
הוא עזב את בית הספר בגיל שש עשרה והלך ללמוד איור מסחרי בבית הספר לאמנות סנט מרטין (Saint Martin's School of Art) – הרמז הראשון לכך שהאמנויות החזותיות, ולא המשחק, היו האינסטינקט שלו. המשחק הגיע כשינוי כיוון: שלוש שנים במרכז הדרמה של לונדון (Drama Centre London), עם סיום לימודיו ב-1975, ואז משרה כעוזר מנהל במה בתיאטרון רויאל ביורק, שם ערך את הופעת הבכורה שלו במחזה "חכה עד שחשיכה" (Wait Until Dark).
מה שבא לאחר מכן היה רצף מזל יוצא דופן עבור בוגר ללא ניסיון קודם. טנסי ויליאמס (Tennessee Williams) בחר בו אישית להפקה הבריטית הראשונה של "The Red Devil Battery Sign" ב-1975. פרנקו זפירלי (Franco Zeffirelli) ליהק אותו לסרט "פילומנה" (Filumena) ב-1977. הוא הופיע בסרטים "יום שישי הטוב הארוך" (The Long Good Friday) ו-"הסדק במראה" (The Mirror Crack'd), שניהם מ-1980. עד שהטלוויזיה האמריקאית גילתה אותו – בסדרה "The Manions of America", ואז במיני-סדרה של ה-BBC מ-1982 בשם "ננסי אסטור" (Nancy Astor), שהביאה לו מועמדות לפרס גלובוס הזהב – הוא כבר עבר את הסינון של שתיים מהדמויות התובעניות ביותר בתיאטרון ובקולנוע של המאה העשרים.
רמינגטון סטיל, והתפקיד שכמעט איבד
משנת 1982 עד 1987 הוא היה הכוכב הראשי בסדרה "רמינגטון סטיל" (Remington Steele) של רשת NBC, סדרת בלשים רומנטית שהפכה אותו לכוכב, ולמרבה הצער, למחויב חוזית. הסבך החוזי הזה הוא אחת מההחמצות המפורסמות בהיסטוריה של ג'יימס בונד: המחויבות לסדרה עלתה לו בתפקיד בפעם הראשונה שבה הוצע לו. הוא מילא את השנים שחלפו בסרטים "הפרוטוקול הרביעי" (The Fourth Protocol, 1987), "המרמים" (The Deceivers, 1988), המיני-סדרה "בית אציל" (Noble House, 1988), "איש הדשא" (The Lawnmower Man, 1992) ובתפקיד משנה שהראה את נכונותו להאפיל על עצמו, בסרט "גברת דאוטפייר" (Mrs. Doubtfire, 1993).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ב-7 ביוני 1994 הוא הוכרז כג'יימס בונד החמישי, במסגרת חוזה לשלושה סרטים עם אופציה לרביעי. הוא השתמש בכל הארבעה.
ארבעה סרטים, זיכיון אחד שניצל
הסרט "גולדן איי" (GoldenEye, 1995) הכניס כ-350 מיליון דולר ברחבי העולם ועשה משהו קשה יותר: הוא החזיר את בונד למרכז העניינים לאחר היעדרות של שש שנים וסיום המלחמה הקרה, שסיפקה לדמות את סיבת קיומה. הסרטים "מחר לנצח" (Tomorrow Never Dies, 1997), "העולם אינו מספיק" (The World Is Not Enough, 1999) ו-"למות ביום אחר" (Die Another Day, 2002) באו בעקבותיו, כולם הצליחו מסחרית, כולם זכו לביקורות מעורבות – כשהקביעה המקובלת הייתה שברוסנן תמיד היה טוב יותר מהסרטים שסביבו. ההערכה של רוג'ר איברט (Roger Ebert) היא זו שנדבקה: הבונד הזה היה "איכשהו רגיש יותר, פגיע יותר, ושלם יותר מבחינה פסיכולוגית" מקודמיו.
אחרי הרישיון
ברוסנן לא דעך לאחר תפקיד בונד; הוא תקף את התדמית. ב-1996 הוא כבר הקים את חברת Irish DreamTime עם המפיקה בו סנט קלייר (Beau St. Clair), שהפיקה את "האחיין" (The Nephew, 1998) ואת הרימייק המצליח ל-"הפרשיה של תומאס קראון" (The Thomas Crown Affair, 1999). לאחר מכן הגיע "מטדור" (The Matador, 2005), שבו גילם מתנקש מוזנח ומתפרק – הופעה שזיכתה אותו במועמדות לגלובוס הזהב ואשר איברט כינה כטובה ביותר בקריירה שלו. הסרט "סופר צללים" (The Ghost Writer, 2010), שזכה בפרס דוב הכסף בברלין, ליהק אותו כראש ממשלה לשעבר שנמצא תחת חקירה. בין לבין ולאחר מכן: "סרפים פולס" (Seraphim Falls, 2007), "מאמא מיה!" (Mamma Mia!, 2008) וסרט ההמשך מ-2018, "רק אהבה" (Love Is All You Need, 2012), "ללא מוצא" (No Escape, 2015), הסדרה "הבן" (The Son, 2017–2019), "הזר" (The Foreigner, 2017) לצד ג'קי צ'אן ובשיתוף פעולה מחודש עם במאי "גולדן איי" מרטין קמפבל, "בלאק אדם" (Black Adam, 2022) כדוקטור פיית, "החתונה שהופרעה" (The Out-Laws, 2023), ו-"מועדון הרצח של יום חמישי" (The Thursday Murder Club, 2025).
צבע, מי מלח ואובדן
הוא התחתן עם השחקנית האוסטרלית קסנדרה האריס (Cassandra Harris) בדצמבר 1980, אימץ את ילדיה שארלוט וכריס, וב-1983 נולד להם בן, שון. האריס נפטרה מסרטן השחלות ב-28 בדצמבר 1991. שארלוט נפטרה מאותה מחלה ב-28 ביוני 2013. במהלך מחלתה של האריס חזר ברוסנן לציור – פיקאסו, מאטיס, בונאר וקנדינסקי הם ההשפעות המוכרות לו – ומאז הוא מצייר על סטים של סרטים, כשהוא מפנה את הכנסות מכירת ההדפסים למטרות איכות הסביבה, וקידום בריאות הילדים והנשים. הוא התחתן עם העיתונאית קילי שיי סמית' (Keely Shaye Smith) במנזר בלינטובר בשנת 2001; יש להם שני בנים.
האקטיביזם שלו מתמשך בצורה יוצאת דופן עבור כוכב קולנוע: שגריר יוניסף אירלנד מאז 2001, קמפיינים נגד נשק גרעיני של גרינפיס, חרם על הבכורה הצרפתית של "גולדן איי" עקב ניסויים גרעיניים, עבודה עם NRDC ו-IFAW לעצירת הקמת מפעל מלח בלגונה סן איגנסיו, וקמפיין מוצלח נגד מסוף גז טבעי נוזלי ליד מאליבו. הוא קיבל תואר OBE של כבוד בשנת 2003.
מדוע פירס מכונה גאון
התשובה הכנה היא שהמילה הזו לא מתאימה, וברוסנן מעולם לא טען שהיא מתאימה לו. איש רציני לא כינה אותו גאון; מה שהמבקרים אמרו הוא שהוא הדבר הטוב ביותר בסרטים רבים מאוד, שזו מחמאה אחרת. המיומנות היא אמיתית וניתנת לזיהוי, והיא מיומנות של שליטה על פני השטח. הטכניקה של ברוסנן היא דממה תחת לחץ – היכולת להחזיק פנים כמעט ללא תנועה תוך מתן אפשרות להבהוב של ספק לחלוף עליהן, כך שהקהל קורא חיים פנימיים לתוך דמות שהתסריט לא כתב לה כאלה. זה מה שאיברט תיאר כשכינה את הבונד שלו "שלם מבחינה פסיכולוגית": לא אינטלקט, אלא היכולת של השחקן לרמוז על מה שהחומר משמיט.
הכישרון האמיתי השני הוא מודעות עצמית קומית. כשנשאל על משחק קומדיה, ברוסנן תיאר משמעת של ריסון – לא "להסתער על הבדיחה אלא לאפשר לה לנחות בשקט, בצילום התגובה" – ושל "להישאר כשחקן עם ההקשבה". זהו תיאור של טכנאי של תזמון, לא של תיאורטיקן, וזו בדיוק האיכות שאפשרה לו לשיר בזיופים ב-"מאמא מיה!" ללא מבוכה ולהפוך את "מטדור" לדיוקן של התמוטטות.
הטיעון שכנגד הוא פשוט. לטווח המשחק של ברוסנן יש גבולות אמיתיים; הוא מוגבל מחוץ לטווח של יכולת עירונית פגועה, ארבעת סרטי הבונד שלו אינם נחשבים ליצירות מופת אמנותיות, ורוב הפילמוגרפיה שלו לאחר בונד היא עבודת ז'אנר. קראו לו בעל מלאכה ממושמע להפליא עם כישרון יוצא דופן לרמוז על עומק. אל תקראו לו גאון.
מורשת
הוא הציל זיכיון שכולם הספידו, ואז הקדיש עשרים שנה להוכיח שהוא לא מוגבל על ידו – הפיק סרטים משלו, לקח תפקידים שנועדו לפרק את הזוהר שלו, וצייר לאורך כל הדרך. הוא אזרח אירי שהפך לאמריקאי בשנת 2004 מבלי לוותר על אזרחותו הראשונה, והוא אמר שהאיריות שלו נמצאת "בכל דבר שאני עושה". זהו הדבר העמיד: לא הטוקסידו, אלא הסירוב להיות רק האיש שלובש אותו.