פי דה ברוין: חיתוך רחוב דרך הפרלמנט
מעבר הסטטן (Statenpassage) משתרע לאורך מאה מטרים ומתנשא לגובה של עשרים וארבעה מטרים, גלריה מזוגגת השזורה בין המבנים מימי הביניים והמאה ה-19 של מתחם הביננהוף (Binnenhof) בהאג. זהו המקום שבו חברי פרלמנט, עיתונאים ולוביסטים הולנדים נפגשים בדרכם בין המשרדים לבין אולם המליאה, וזוהי יצירת האדריכלות המשמעותית ביותר שפי דה ברוין (Pi de Bruijn) בנה. הוא החל לעצב אותה בשנת 1981. היא נפתחה בשנת 1991. גם בחלוף עשורים, הוא עדיין מעורב במה שמתרחש בה.
לווסר (Losser)
דה ברוין נולד ב-28 באוגוסט 1942 בלווסר, כפר באוברייסל (Overijssel) השוכן על הגבול הגרמני – רחוק ככל האפשר ממרכז השלטון של הולנד. הוא סיים את לימודי האדריכלות בפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת דלפט לטכנולוגיה (Delft University of Technology) בשנת 1967.
סאת'רק (Southwark) ושירות הדיור
עבודתו הראשונה הייתה בחו"ל ובמגזר הציבורי: במחלקת האדריכלים של מועצת מחוז לונדון, בעבודה ברובע סאת'רק. משרד האדריכלות העירוני של לונדון שלאחר המלחמה היה אחד ממרכזי ההכשרה הגדולים באירופה, מקום שבו מעצבים צעירים בנו דיור ציבורי בהיקף עצום ולמדו שאדריכלות היא מיסודה מפעל ציבורי. הוא חזר לאמסטרדם והצטרף לשירות הדיור העירוני, ה-Dienst Volkshuisvesting.
רק בשנת 1978 עבר לעבודה עצמאית, כשותף במשרד Oyevaar Van Gool De Bruijn Architecten BNA. הוא היה בן שלושים ושש, ואת כל חייו המקצועיים עד לאותה נקודה בילה בעבודה עבור רשויות עירוניות. זוהי עובדת יסוד בקריירה שלו; עבודתו המאוחרת התייחסה בעקביות למבנים כאל כלים של מדיניות עירונית ולא כאל אובייקטים.
הביננהוף (Binnenhof)
בשנת 1980 הוציאה המדינה ההולנדית מכרז מרובה משתתפים להרחבת הטוואדה קאמר (Tweede Kamer), הבית התחתון של הפרלמנט. דה ברוין החל לעצב ב-1981.
הבעיה הייתה אחת הקשות באדריכלות האירופית: כיצד להכניס מוסד מחוקק מודרני לתוך הביננהוף, רובע ממשלתי צפוף, מקודש ורב-שכבתי היסטורית במרכז האג. הפתרון שלו סירב למהלך המובן מאליו של בניית ארמון נפרד. במקום זאת, הוא חתך את מעבר הסטטן דרך הבלוק – גלריה ציבורית בין מבנים קיימים – הציב את אולם הפרלמנט החדש בהופפלאץ (Hofplaats), וסימן את הפינה עם לאנגה פוטן (Lange Poten) באמצעות מגדל משרדים. המתחם משתרע על פני 21,000 מטרים רבועים ו-118,859 מטרים מעוקבים, ועלותו, לפי חישובים מאוחרים, עמדה על כ-91 מיליון אירו. הפלטה שלו עכשווית במכוון אל מול התפאורה ההיסטורית: שימוש רב באבן טבעית, פלדה מבריקה וזכוכית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המחיר
זה לא הושג ללא אובדן, ויושר מחייב לתעד זאת. פינוי מקום לכניסה למעבר הסטטן פירושו היה הריסת בניין בית הדין העליון (Hoge Raad) משנים 1929–1931 בתכנונו של גוסטב קורנליס ברמר (Gustav Cornelis Bremer) בכיכר פליין (Plein), יחד עם מבנה פינתי בהופפלאץ ולאנגה פוטן. ברמר היה אדריכל רציני ובניין בית המשפט העליון שלו היה עבודה רצינית. הפרלמנט של דה ברוין נרכש בחלקו על חשבון בניין של מישהו אחר.
דה ארכיטקטן סי (de Architekten Cie.)
בשנת 1988 ייסד דה ברוין את משרד de Architekten Cie. באמסטרדם יחד עם פריץ ואן דונגן (Frits van Dongen), קארל ויבר (Carel Weeber) ויאן דירק פירבום וולר (Jan Dirk Peereboom Voller), ומאז נותר שותף בו. המשרד הפך לאחד המשפיעים בהולנד. הוא כיהן כפרופסור באוניברסיטת דלפט בין השנים 1993–1998.
באותה שנה שבה קיבל את הקתדרה בדלפט, הוא זכה בפרס השני בתחרות הבינלאומית לעיצוב מחדש של בניין הרייכסטאג בברלין – העבודה שניתנה בסופו של דבר לנורמן פוסטר (Norman Foster). הזכייה במקום השני בתחרות האדריכלית הטעונה ביותר מבחינה סמלית בעשור שאחרי המלחמה הקרה, לאחר שכבר בנה את הפרלמנט ההולנדי, ביססה אותו בינלאומית כמומחה לאדריכלות של אסיפות דמוקרטיות.
מפקח על ערים
חלק ניכר מעבודתו המאוחרת לא היה עיצוב מבנים כלל. הוא שימש כמפקח ומתכנן ערים לפיתוח אזור הזוידאס (Zuidas), רובע העסקים החדש והעצום על הציר הדרומי של אמסטרדם. הוא שימש כמתכנן עירוני לתכנון מחדש של רומבק (Roombeek) באנסחדה (Enschede), השכונה שנהרסה באסון הזיקוקין – שיקום שהיה צריך להכיל בו-זמנית צער, ביטוח, תושבים לשעבר מפוזרים ותוכנית רחובות הרוסה.
הוא זכה לתואר קצין במסדר אורנג'-נסאו, ומלך ספרד העניק לו את עיטור La Cruz de Oficial.
מדוע פי מכונה גאון
היכולת הספציפית העומדת כאן למבחן אינה המצאה צורנית. הבניינים של דה ברוין אינם מפתיעים מבחינה סגנונית; הרחבת הטוואדה קאמר היא מתחם עכשווי מיומן מאבן, פלדה וזכוכית שאיש לא יזהה לפי הצללית שלו. מה שיש לו במידה יוצאת דופן הוא משהו שקשה יותר לצלם: היכולת לפתור בעיות מוסדיות מבחינה מרחבית.
שקלו מה דרשה המשימה של הפרלמנט בפועל. למוסד מחוקק יש תפקודים שהם בו-זמנית טקסיים, בירוקרטיים, עיתונאיים וציבוריים. הוא יושב ברובע היסטורי שלא ניתן לפנותו. המשתמשים בו הם האנשים הנבדקים ביותר במדינה. התשובה של דה ברוין – העברת רחוב ציבורי דרך האמצע שלו – ארגנה מחדש את האופן שבו הפוליטיקה ההולנדית פועלת פיזית. חברי פרלמנט והעיתונות נפגשים במעבר הסטטן כי הוא בנה מקום שבו הם חייבים להיפגש. זהו מעצב שחושב על התנהגות פוליטית, לא על חזיתות.
אותו כישרון מסביר את הקריירה השנייה שלו כמפקח בזוידאס ומתכנן ברומבק: שוב ושוב מוסרים לו סיטואציות שבהן האדריכלות חייבת לתווך בין מוסדות, והוא זוכה לאמונם. כל הכשרתו, משירות הדיור של מועצת מחוז לונדון ועד לשירות הדיור באמסטרדם, יצרה מעצב שיחידת המידה הטבעית שלו היא העיר ולא הבניין.
טענת הנגד פשוטה. אין מניפסט של דה ברוין, אין תיאוריה, אין סגנון מזוהה, ואין בניין יחיד שהיסטוריונים של האמנות מצביעים עליו כיצירת מופת. עבודתו המפורסמת ביותר דרשה הריסת בניין טוב על ידי קודם מוערך יותר. הוא הגיע למקום השני ברייכסטאג, לא לראשון. כיבודיו הם עיטורים אזרחיים לאומיים ולא פרס פריצקר. הוא, לפי הראיות, איש מקצוע אינטליגנטי בצורה יוצאת דופן הפועל ברמה הגבוהה ביותר של משימות ציבוריות – דבר נדיר יותר מגאונות אך אולי לא אותו הדבר.
מורשת
המבחן המוזר של הפרלמנט של דה ברוין הוא שעדיין מתווכחים עליו, והוא עדיין נמצא בחדר. ההרחבה שלו נכנסה לשיפוץ הארוך של הביננהוף, ומשרדו חזר לתכנן כניסה ציבורית מרכזית חדשה לאולם שהוא בנה לפני ארבעים שנה – המצב יוצא הדופן של אדריכל שמתבקש לשנות את עבודתו שלו בגיל העמידה במקום לצפות במישהו אחר עושה זאת. בינתיים, הזוידאס הפך למרכז הפיננסי של הולנד ורומבק נבנתה מחדש כשכונה מתפקדת. מורשתו אינה אוסף של דימויים. זהו אוסף של מקומות שעובדים.