פיליפ השני, מלך צרפת: המלך ששילש את גודל הממלכה
באחר צהריים אחד בחודש יולי 1214, ליד גשר בפלנדריה בשם בובין (Bouvines), התאספה קואליציה שהקים ג'ון (John), מלך אנגליה, יחד עם הקיסר הרומי הקדוש, במטרה לפרק את המלוכה הצרפתית – אך במקום זאת צפתה בצבאה מובס ביום אחד. המנצח היה מלך שהקדיש שלושים וארבע שנים לפירוק סבלני, פיסה אחר פיסה, של האימפריה האנז'ווינית, ואשר השתמש בשלום שבא לאחר מכן כדי לבנות, כמעט מאפס, את המנגנון המנהלי של המדינה הצרפתית המודרנית.
יורש חולני שהוכתר בצעירותו
פיליפ נולד בפריז ב-21 באוגוסט 1165, בן יחיד למלך לואי השביעי (Louis VII) ולאדל משמפיין (Adela of Champagne). בריאותו בילדותו הייתה כה שברירית עד שאביו יצא לעלייה לרגל לקברו של תומאס בקט (Saint Thomas Becket) כאשר הנער חלה קשות; הוא החלים וגדל להיות עלם חסון, אם כי בריאותו התערערה שוב בשלב מאוחר יותר בחייו, במיוחד לאחר שנות מסעי הצלב שלו. הוא הוכתר בריימס ב-1 בנובמבר 1179, בהיותו בן ארבע-עשרה בלבד, ופעל במהירות כדי לבסס סמכות ממשית לעצמו מול דודיו מצד אמו וקרובי משפחה אצילים שסברו כי ישלטו במלך הנער – והוא הצליח בכך עד כדי כך שעד מות אביו בספטמבר 1180, הוא כבר שלט בפועל ובשם כאחד.
נישואים, בריתות והיריבות האנז'ווינית
ביסוס הכוח המוקדם של פיליפ נשען על דיפלומטיה של נישואים לא פחות מאשר על כוח צבאי. נישואיו לאיזבל מאנו (Isabella of Hainaut) באפריל 1180 הביאו את השליטה בארטואה (Artois) אל תוך מסלול הכתר, וברית עם הנרי השני (Henry II), מלך אנגליה, חודשיים לאחר מכן, סייעה לנטרל את בתי שמפיין ופלנדריה היריבים שקיוו לשלוט במלך החדש. אולם היחסים עם השושלת האנז'ווינית – בית המלוכה האנגלי ששלט גם בשטחים נרחבים בצרפת – הידרדרו עד מהרה והפכו לסכסוך המגדיר של תקופת שלטונו של פיליפ. החל מהפרת הבטחת הנישואים של ריצ'רד לב-הארי (Richard the Lionheart) לאליס (Alice), אחותו של פיליפ, היריבות הסלימה בסוף שנות ה-80 של המאה ה-12 כאשר פיליפ הסית אסטרטגית את בניו של הנרי השני למרוד באביהם, ובכך החליש את המעמד האנז'וויני מבפנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מסע צלב ובגידה
לאחר מותו של הנרי השני ב-1189, הצטרף פיליפ למלך האנגלי החדש, ריצ'רד לב-הארי, למסע הצלב השלישי ב-1190, והותיר את אמו ודודו כעוצרים בצרפת. הברית למסע הצלב הייתה רעועה מראשיתה; לאחר ויכוח עם ריצ'רד במסינה (Messina), שב פיליפ לצרפת ב-1191, תוך שהוא מציין רשמית מחלה כסיבה, אך הדבר התפרש באופן נרחב כניצול הזדמנות פוליטית לנצל את היעדרו המתמשך של ריצ'רד. הוא השתמש בפרצה זו כדי לתקוף את שטחי נורמנדי בעוד ריצ'רד הוחזק בשבי בדרכו חזרה, ולאחר עלייתו של ג'ון לכס המלוכה האנגלי ב-1199, הכריז פיליפ עליו כמורד ופתח במערכה מתמשכת שהביאה, עד שנת 1205, את נורמנדי, מן (Maine), אנז'ו (Anjou), טורן (Touraine) וחלק מפואטו (Poitou) תחת שליטה צרפתית – תפנית מדהימה של מאתיים שנות דומיננטיות אנז'ווינית בצרפת.
שערוריית הנישואים והאינטרדיקט
חייו האישיים של פיליפ יצרו משבר משל עצמם. אשתו הראשונה, איזבל, מתה ב-1190; הוא נשא לאישה את אינגבורג מדנמרק (Ingeborg of Denmark) ב-1193 אך ביקש ביטול נישואים כמעט מיד, ואז נישא לאישה אחרת למרות הנישואים הראשונים שלא הוסדרו. האפיפיור אינוקנטיוס השלישי (Innocent III) הגיב בהטלת אינטרדיקט על כל צרפת בשנת 1200, עונש כנסייתי חמור שהפעיל לחץ על פיליפ עד שביטל בסופו של דבר את נישואיו השלישיים; הוא לא התפייס במלואו עם אינגבורג עד שנת 1213. לאורך סכסוכים אלו, המדיניות הדתית הרחבה שלו נותרה פרגמטית ולא אדוקה – הוא זנח התחייבויות נוספות למסעי צלב לארץ הקודש והתנגד להנחיות אפיפיוריות כאשר אלו התנגשו עם אינטרס המלוכה, גם בעת שתמך בבניית נוטרדאם (Notre Dame) והעניק מעמד משפטי כנסייתי לסטודנטים באוניברסיטת פריז (University of Paris) הצעירה בשנת 1200.
בובין והמדינה החדשה
שיאו הצבאי והדיפלומטי של שלטון פיליפ הגיע בבובין ב-1214, שם כוחותיו הביסו באופן מכריע את צבאותיהם המשולבים של המלך ג'ון, הקיסר אוטו הרביעי (Otto IV) ופרן (Ferrand) מפלנדריה, ובכך הקיץ הקץ על כל תקווה ריאלית של אנגליה להשיב לעצמה את שטחיה הצרפתיים האבודים וביסס את עליונותו היבשתית של פיליפ. בשנים שלאחר מכן, פנה פיליפ למשילות באותה גישה שיטתית שבה נקט במלחמה: הוא שלח סוכני מלוכה בשכר – בייליפים וסנשאלים, שנבחרו ממעמד הביניים ולא מהאצולה תורשתית – אל המחוזות והדוכסויות כדי לגבות הכנסות ולהעניק צדק בשם הכתר, ובכך החליף תפקידים פיאודליים בבירוקרטיה מקצועית הנאמנה לכתר. באמצעות כיבוש, נישואים וארגון מנהלי מחדש, הוא שילש יותר מפי שלושה את שטח נחלת המלוכה הצרפתית, והפך ממלכה שהייתה מעט יותר מהאזור סביב פריז למעצמה הדומיננטית ביבשת. הוא מת במנט (Mantes) ב-14 ביולי 1223, כשהוא מותיר את המדינה שבנה שלמה ליורשו.
מדוע פיליפ מכונה גאון
הטיעון בדבר גאונותו של פיליפ נשען על מדינאות ולא על הישג אינטלקטואלי או יצירתי בודד – יכולת מתמשכת של עשרות שנים להפוך הזדמנות, סבלנות ורפורמה מנהלית לרווח טריטוריאלי ומוסדי קבוע. הכישרון הבולט ביותר שלו היה סבלנות אסטרטגית: במקום להתעמת ישירות עם האימפריה האנז'ווינית העצומה, הוא בילה שנים בליבוי מרד בתוכה, תוך ניצול יריבויות משפחתיות ושבי שלא הוא גרם לו, והמתנה לרגע הצבאי הנכון בבובין כדי להשלים את מה שהדיפלומטיה החלה. זוהי מיומנות פוליטית אמיתית ונדירה, ומקורות מציינים כי היא לוותה בחדשנות מנהלית של ממש – מערכת הבייליפים בשכר הייתה פריצת דרך מוקדמת ואפקטיבית מהמשטר הפיאודלי לעבר משהו המזכיר מדינה בירוקרטית מודרנית. טענת הנגד ההוגנת משמעותית: בני זמנו והיסטוריונים מאוחרים יותר תיארו אותו גם כחסר רחמים ובוגדני, שמוכן להסית בנים נגד אבותיהם, לנצל מאסר של יריב ולהפר נדרי נישואים באופן שעורר אינטרדיקט אפיפיורי על ממלכתו כולה. גאונותו, במילים אחרות, הייתה ערמומיות טקטית וממסדית במרדף אחר כוח, ולא הצטיינות מוסרית.
מורשת
פיליפ השני – שנזכר כ"אוגוסטוס" (Augustus) על שהגדיל את ממלכתו בצורה כה דרמטית – זוכה להערכת היסטוריונים על כך שהניח את היסודות החיוניים למדינה הצרפתית, תוך הבחנה בפעם הראשונה בין נחלתו הפרטית של המלך לבין המוסדות הציבוריים של הכתר. המבנה הטריטוריאלי והמנהלי שבנה החזיק מעמד במשך מאות שנים, מה שהופך אותו ככל הנראה למונרך השושלת הקאפטינגית המשפיע ביותר לפני העידן המודרני.