פיטר סלרס: האיש שנעלם בתוך כל אדם אחר
"פעם היה כאן אני, אבל עברתי ניתוח והוצאתי אותו", אמר פעם פיטר סלרס (Peter Sellers) על עצמו — בדיחה, שנאמרה ברצינות, והתבררה כתיאור המדויק ביותר שנתן אי פעם לקריירה שלו. הוא בנה שלושה עשורים של כוכבות על היעדר כמעט מוחלט של זהות קבועה, ונעלם כליל בתוך דמויות שהמציא, עד שלעיתים קרובות הקהל שכח שאותו שחקן עומד מאחורי דמויותיהם של קפטן מנדרייק, הנשיא מאפלי ודוקטור סטריינג'לאב בסרט אחד. מחוץ למסך, אותה ריקנות שהפכה אותו לווירטואוז הפכה אותו, לפי עדותם של האנשים הקרובים אליו ביותר, לאדם שכמעט בלתי אפשרי לחיות איתו.
בן יחיד לאם יהודייה
פיטר ריצ'רד הנרי סלרס נולד ב-8 בספטמבר 1925, בסאות'סי (Southsea), המפשייר (Hampshire), אנגליה, לאגנס "פג" מארקס (Agnes "Peg" Marks), שהייתה יהודייה, ולאב פסנתרן לא יהודי; ביוגרפים מתארים את הקשר שלו עם אמו כקרוב באופן חריג, קשר שהעיב על מערכות היחסים שלו עם נשים ובת זוג לאורך כל חייו הבוגרים. הוא למד בבית הספר הקתולי סנט אלויסיוס (St. Aloysius College) בלונדון עד גיל 14, והופיע מאז ילדותו — הופעתו הראשונה על הבמה הייתה בגיל חמש, ברביו בשם "Splash Me". לאחר שעזב את בית הספר עבד כמתופף ג'אז בלהקת ריקודים, ולאחר מכן שירת בחיל האוויר המלכותי בין השנים 1943 ל-1946, שם גילה כישרון לחיקוי בזמן שבידר חיילים בהודו. לאחר המלחמה עבד בסבב הופעות וודוויל, כולל תקופה בתיאטרון וינדמיל (Windmill Theatre) בלונדון ב-1948, שם הופיע בסטנד-אפ עד 1956.
תוכנית הגון
בשנת 1952 הצטרף סלרס לספייק מיליגן (Spike Milligan) והארי סקומב (Harry Secombe) כדי ליצור את "מופע הגון" (The Goon Show), תוכנית רדיו קומית של ה-BBC שהפכה לתופעה לאומית אמיתית והשפיעה רבות על הקומדיה הבריטית שלאחר המלחמה. סלרס דיבב קאסט מתחלף של דמויות אבסורדיות — בהן בלוטלט (Bluebottle), מייג'ור דניס בלודנוק (Major Dennis Bloodnok) והנרי קראן (Henry Crun) — ובנה לעצמו מוניטין של אמן קומדיה אנרכי ופורץ גבולות שנים לפני שהפך לכוכב קולנוע. הופעת הבכורה שלו בקולנוע הייתה בסרט "Penny Points to Paradise" בשנת 1951, ובשנת 1959 תפקידו בסרט "I'm All Right, Jack" זיכה אותו בפרס האקדמיה הבריטית לקולנוע (BAFTA) לשחקן הבריטי הטוב ביותר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סטריינג'לאב והפנתר
הישגו הקולנועי המכונן של סלרס הגיע בשנת 1964, כאשר סטנלי קובריק (Stanley Kubrick) ליהק אותו לשלושה תפקידים שונים בסרט "דוקטור סטריינג'לאב" (Dr. Strangelove): קצין חיל האוויר המלכותי המופנם קפטן מנדרייק, נשיא ארצות הברית חסר הישע מרקין מאפלי, ודמות הנושא של הסרט, מדען נאצי לשעבר היושב בכיסא גלגלים ונלחם בזרועו המכנית. הביצועים היו, במילותיה של ביקורת אחת, מגולמים בצורה כה מלאה עד שהקהל לא הצליח לתפוס את שלוש הדמויות כתוצרים של גופו של שחקן אחד — רמה של טרנספורמציה שחרגה מחיקוי קונבנציונלי למה שמעריציו תיארו כהשתלטות פסיכולוגית מוחלטת על התפקיד, "בגוף ובנפש", ללא חצאי אמצעים. באותה שנה, במקביל לשיא הקריירה שלו, לקה סלרס בשמונה התקפי לב בתוך יומיים, קריסה כמעט קטלנית ממנה שרד כדי להמשיך לעבוד. החל מ"הפנתר הוורוד" (The Pink Panther) ב-1963, הוא מצא את תפקידו המסחרי העמיד ביותר בתור הבלש הצרפתי המגושם המפקח קלוזו (Inspector Clouseau) — תפקיד שאליו לוהק לפי הדיווחים רק שלושה ימים לפני תחילת הצילומים, ושאליו חזר בסרטי המשך רבים לאורך שארית הקריירה שלו. תפקידו האחרון, כגנן הילדותי צ'אנס בסרט "להיות שם" (Being There) מ-1979, הביא לו מועמדות שנייה לפרס האוסקר; הוא מעולם לא זכה באוסקר בתחרות רשמית.
אדם שהתקשה להיות הוא עצמו במנוחה
סלרס נישא ארבע פעמים: לשחקנית אן האו (Anne Howe) מ-1951 עד 1964, איתה הביא לעולם שני ילדים, מייקל ושרה; לשחקנית בריט אקלנד (Britt Ekland) מ-1964 עד 1969, איתה הביא לעולם בת, ויקטוריה; למירנדה קווארי (Miranda Quarry) מ-1970 עד 1974; ולשחקנית לין פרדריק (Lynne Frederick) מ-1977 ועד מותו. עמיתים וביוגרפים מתארים אדם שדרש אהבה ללא תנאי מבני זוג, מילדים ומעמיתים לעבודה, והגיב לכל דחייה נתפסת בזעם — התפרצויות שכללו הכאת בני זוג והשלכת רהיטים, שלרוב לוו בדיכאון עמוק. אותה הערכה ביוגרפית המתעדת התנהגות זו מציגה אותה כצדו האחר של כישרון המשחק שלו: אדם שחש אי-נוחות כה גדולה לחיות בתוך זהותו הלא-מתוסרטת, עד שהיה זקוק לדמויות של אחרים, ולאישור של אחרים, כדי לתפקד בכלל.
מוות
סלרס הלך לעולמו בלונדון ב-24 ביולי 1980, כתוצאה מהתקף לב קשה, כמעט בדיוק 16 שנים לאחר המשבר הלבבי שכמעט קטל אותו במהלך "דוקטור סטריינג'לאב". הוא מונה למפקד מסדר האימפריה הבריטית (CBE) בשנת 1966. סרט "הפנתר הוורוד" האחרון שלו הורכב לאחר מותו מפספוסים שלא נעשה בהם שימוש ומצילומים אחרים, סיומת מקוטעת להפליא לקריירה שנבנתה על שבריריות של אנשים אחרים.
מדוע פיטר מכונה גאון
טענת הגאונות המיוחסת לסלרס היא ספציפית ו, על פי העדויות, ראויה לה בתוך גבולותיה הצרים: יכולת השתנות טוטאלית לדמויות שמבקרים טוענים כי התעלתה מעל טכניקת משחק קונבנציונלית, באופן הבולט ביותר בהופעתו המשולשת ב"דוקטור סטריינג'לאב", שבה שלוש דמויות מומצאות בו-זמנית היו כה מובחנות עד שהצופים איבדו את הקשר עם הגוף האחד ששיחק את כולן. מדובר במיומנות קוגניטיבית ופיזית נדירה באמת — לא כתיבה או תיאוריה, אלא סוג של חיקוי פסיכולוגי מלא ומתמשך שמעט שחקנים לפניו או אחריו השתוו לו בטווח כה רחב של תפקידים בסרט אחד. הטיעון הנגדי הכן קיים ונטען על ידי מבקרים בני תקופתו: חלקם טענו שסלרס היה, ביסודו, "יותר מחקה דמויות מאשר שחקן", מחקה מוכשר שאסף התנהגויות חיצוניות במקום לבנות אמת פנימית, ושתי מועמדויות האוסקר שלו ללא זכייה משקפות תעשייה שמעולם לא הכריעה סופית את הסוגיה. הסיבוך המטריד יותר, שתועד על ידי הביוגרפים שלו, הוא שכישרונו למחוק את עצמו לתוך אנשים אחרים נראה כבלתי נפרד מחוסר יכולת אמיתי לחוש בנוח עם עצמו — כישרונו וחוסר היציבות האישית שלו נקראים, בדיווחי הקרובים אליו ביותר, כשני ביטויים של אותו ריק פנימי.
מורשת
המפקח קלוזו של סלרס והופעתו המשולשת ב"דוקטור סטריינג'לאב" נותרו אבני דרך של הקומדיה הקולנועית ושל משחק הדמויות בהתאמה, ומצוטטים על ידי שחקנים ומבקרים כעדות למה שהופעה טהורה מבוססת טרנספורמציה יכולה להשיג. חייו הפכו מאז לנחקרים כמעט כמו עבודתו — ביוגרפיות ודרמטיזציות חזרו שוב ושוב לפרדוקס שבמרכזם: אדם המסוגל להפוך לכל אחד על המסך, וכמעט לאף אחד כשהמצלמות כבו.