פיטר פארקר: המנתח שפתח את סין
בחדר מבוקר אקלים בספריית הרפואה הארווי קושינג/ג'ון היי ויטני שבאוניברסיטת ייל (Yale) תלויים שמונים ושישה דיוקנאות שמן של גברים, נשים וילדים סינים, שכל אחד מהם נושא גידול בגודל של מלון. הם הוזמנו בין השנים 1836 ל-1852 על ידי בנו של חקלאי ממסצ'וסטס, שיצא לקנטון כדי להציל נשמות ומצא את עצמו, במקום זאת, כורת גידולים מהאנשים שהחזיקו בהם. פיטר פארקר היה המיסיונר הרפואי הפרוטסטנטי הראשון בסין. הוא הגיע בשנת 1834 עם תנ"ך וארגז כלים; הוא עזב עשרים שנה מאוחר יותר כנציב ארצות הברית לאימפריה הסינית.
נער חווה עם שלושה תארים מיין
פארקר נולד ב-18 ביוני 1804 בפרמינגהאם, מסצ'וסטס, להורים חקלאים, והגיע לחינוך פורמלי מאוחר וברעב דעת. הוא נכנס למכללת אמהרסט (Amherst College) ב-1827, עבר לייל ב-1830, וקיבל שם תואר ראשון ב-1831. מה שבא אחר כך היה יוצא דופן אפילו בסטנדרטים של עידן שואף: הוא נשאר בייל והשלים לימודי דת ורפואה, וקיבל את התואר דוקטור לרפואה מהמוסד הרפואי של האוניברסיטה ב-1834. הוא הוסמך ככומר פרסביטריאני במאי של אותה שנה, לאחר שצבר בדיוק את השילוב של אישורים שהמועצה האמריקאית לנציבים למשימות חוץ רצתה - מטיף שיכול גם להחזיק אזמל. הוא הפליג ב-4 ביוני 1834 והגיע לקנטון באוקטובר, בן שלושים.
בית החולים של אהבה אוניברסלית
פארקר לא התחיל בקנטון. הוא פתח תחילה מרפאה בסינגפור, שם בין ינואר לאוגוסט 1835 הוא טיפל ביותר מאלף חולים סינים ולמד, בדרך המעשית ביותר הזמינה, מה רפואה מערבית יכולה ולא יכולה להציע לאנשים שמעולם לא נתקלו בה. בספטמבר 1835 הוא פתח את בית החולים שלו בקנטון, כשהוא מסב מחסן של סוחר ברובע המפעלים הזרים מחוץ לחומות העיר למתקן רפואי עם מקום ליותר ממאתיים חולים ביום וארבעים שיכלו להישאר. הוא קרא לו P'u Ai I Yuan - בית החולים של אהבה אוניברסלית - והוא טיפל בעשירים ובעניים ללא תשלום.
התגובה הייתה מיידית ומכריעה. בשלושת החודשים הראשונים לבדם הוא ראה 925 חולים, מתוכם 275 נשים; בערך אלפיים הגיעו בשנה הראשונה. מה שהתחיל כבית חולים לעיניים, שטיפל בקטרקט שעבורו הוכשר פארקר, הפך בתוך שנים ספורות לבית חולים כירורגי כללי, כי הצורך שהוצג בפתחו היה כירורגי. הרפואה הסינית המסורתית פיתחה פרמקולוגיה ואבחון בדרגה יוצאת דופן אך לא בנתה מסורת כירורגית, וחולים הגיעו כשהם נושאים גידולים שצמחו במשך חמש, עשר, שלושים וחמש שנים - מסות בגודל שמנתחים מערביים פשוט לא ראו מעולם, כי במערב הם נכרתו מוקדם. עד 1845 בית החולים טיפל ביותר מ-18,000 חולים. עד שנות ה-50 של המאה ה-19 המספר עלה על חמישים אלף.
הגלריה הנוראית של לאם קווה
פארקר הבין שהמספרים לא ינדדו. אז הוא שכר את לאם קווה (Lam Qua), צייר ייצוא קנטונזי שלמד אצל האמן האנגלי ג'ורג' צ'ינרי (George Chinnery) בשנות ה-20 של המאה ה-19 ושכלל את ציור הדיוקנאות המערבי מספיק כדי לשמור על לקוחות אירופאים. בין 1836 ל-1852 יצר לאם קווה לפחות 114 קנבסים של המקרים הקיצוניים ביותר של פארקר, מצוירים בסגנון הרגוע, המואר היטב והמכובד של דיוקן סוחר: המצולם מורכב, מסתכל על הצופה, הגידול מרונדר באותה תשומת לב בלתי מתפשרת כמו הפנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הציורים לא היו סקרנות. הם היו מכשירים קליניים ומאוחר יותר, מכשירים לגיוס כספים. כשפארקר סייר באמריקה ב-1841 ונאם בפני האגודה הרפואית של בוסטון באפריל, הוא הביא איתו את הדיוקנאות כעזרים ויזואליים חדישים, והם הדהימו את החדר. האגודה העבירה החלטות המשבחות אותו והקימה ועדות לגיוס רופאים לשדה הסיני. שמונים ושישה מהקנבסים שרדו בייל, שמונים מהם עברו דיגיטציה - ניתן לטעון שזהו הגוף המתמשך המוקדם ביותר של דיוקן קליני בכל מקום, שבוצע לפני שהצילום היה קיים.
הרדמה, סטודנטים, והחברה המיסיונרית הרפואית
החידושים המעשיים של פארקר היו חשובים לא פחות מהעומס הטיפולי שלו. ב-1838 הוא היה שותף להקמת החברה המיסיונרית הרפואית בסין בקנטון, הארגון הראשון מסוגו בעולם, שהפך אלתור של יחיד לתנועה עם תורמים, גוף מנהל ומודל שניתן לשכפול. עד 1837 הוא החל להכשיר גברים סינים צעירים ברפואה מערבית - החלטה עם השלכות ארוכות יותר מכל ניתוח בודד. וב-1847, בתוך חודשים מהופעת הבכורה המערבית של הטכניקה, הוא הפך לראשון שהשתמש בהרדמת אתר גופרתי בסין, והוסיף כלורופורם ב-1849. סוחר אמריקאי בקנטון דיווח כי פארקר "נחשב על ידי הסינים כקרוב לאלוהות."
ממיסיונר לשר מייפה-כוח
הרפואה קנתה לו משהו שאף דיפלומט אמריקאי לא יכול היה להשיג: גישה. כשקיילב קושינג (Caleb Cushing) הגיע לנהל משא ומתן על האמנה הראשונה בין ארצות הברית לסין, פארקר הפך למזכיר ומתורגמן למשלחת ב-1844 בשכר של 1,500 דולר. אמנת ונגיה (Treaty of Wanghia) נחתמה באותה שנה ואושררה ב-1845. פארקר טען שסגן שר סיני שהוריו טופלו על ידו טען בעד הכללת הוראות המתירות מקומות פולחן נוצריים - עבורו, הוכחה ש"הכרת תודה על גופים שנרפאו הייתה נתיב לנשמות הסיניות שרצה להציל."
המועצה שלו לא הסכימה. ב-1847 ה-ABCFM סיימה את מעמדו כמיסיונר, בשופטה שהוא הציב את הדיפלומטיה לפני האוונגליזם. הוא המשיך לנתח בכל מקרה, בזמן ששימש כממונה על היחסים ואז, מאוקטובר 1855, כנציב ארה"ב במינוי של הנשיא פרנקלין פירס (Franklin Pierce). המינוי ההוא נכשל: נשלח לנהל משא ומתן מחדש על האמנה בתנאים קשים יותר, הוא הוחזר לאחר תשעה-עשר חודשים ועזב את סין באוגוסט 1857, בן חמישים ושלוש, לאחר עשרים שנה במדינה. הוא התחתן עם הארייט ובסטר במרץ 1841; בנם פיטר נולד ב-1859. הוא הפך לחבר בחבר הנאמנים של הסמית'סוניאן וב-1871, לחבר מועצה של המיסיון שפעם פיטר אותו. הוא מת בוושינגטון די.סי. ב-10 בינואר 1888, בן שמונים ושלוש.
מדוע פיטר מכונה גאון
פארקר לא היה מגלה. הוא לא ניסח תיאוריה, לא תיאר מחלה חדשה ולא השאיר הליך על שמו. המקוריות שלו הייתה אסטרטגית וארגונית - היכולת לראות, מהר יותר מכל מי שסביבו, מה מצב באמת דורש ולבנות את המנגנון עבורו. נשלח להטיף, הוא תפס בתוך שנה שהמטבע בקנטון הוא כירורגיה, לא דרשות, וארגן מחדש את כל המשימה שלו סביב העובדה הזו. בהכירו בכך שהתוצאות שלו לא יאומנו במרחק ארבעת אלפים מייל, הוא המציא דרך להפוך אותן לנראות, כשהוא מזמין את הדיוקנאות של לאם קווה עשור לפני הצילום הקליני. בהכירו בכך שהידיים שלו היו צוואר בקבוק, הוא הכשיר סטודנטים סינים והקים את החברה המיסיונרית הרפואית ב-1838 כדי שהעבודה תחיה מעבר לו.
מקרה הנגד הוא אמיתי ויש לציין אותו. הטכניקה הכירורגית שלו הייתה מיומנת ולא מבריקה, מרוכזת בקטרקט ובגידולים בדיוק בגלל שאלו הציעו ניתוחים מהירים עם סיכויים טובים. הוא היה גלוי לגבי כך שהריפוי היה אינסטרומנטלי - מסלול להמרה דתית. הקריירה הדיפלומטית שלו הסתיימה בהחזרה וכישלון, והמועצה שלו שפטה שהאמביציה דחקה את ייעודו. בני דורו שכינו אותו כמעט אלוהי תיארו הכרת תודה, לא אינטלקט. מה ששורד בדיקה הוא גאונות לבניית מוסדות בתנאים לא סבירים: הוא הגיע למקום שבו לרפואה המערבית לא היה מעמד והשאיר אותה עם בית חולים, חברה, מתרגלים מיומנים, הרדמה ודריסת רגל קבועה.
מורשת
בית החולים בקנטון שפארקר הקים במחסן שכור הפך למוסד הרפואי המערבי בעל החיים הארוך ביותר בסין, והמודל שבנה - בית החולים המיסיונרי כחלוץ של המגע המערבי - הועתק ברחבי אסיה ואפריקה במשך מאה שנה. האנדרטה המטרידה ביותר שלו נותרת קיר הקנבסים של לאם קווה בייל, שם סטודנטים עדיין עוצרים מול פנים שפגשו את מבטו של מנתח לפני שני מאות.