פיטר מדאואר: המדען שלימד את הגוף לסלוח
במהלך הבליץ (Blitz), הגיעו קורבנות כוויות לבתי החולים באוקספורד והזדקקו לעור שלא היה להם מספיק ממנו, וזואולוג צעיר בשם פיטר מדאואר (Peter Medawar) גויס כדי להבין מדוע שתל מאדם אחר תמיד נכשל בסופו של דבר. התשובה שמצא דרשה עשור נוסף להוכחה ועיצבה מחדש את רפואת ההשתלות באופן קבוע: דחיית המערכת החיסונית של רקמות זרות אינה קבועה מלידה, אלא ניתנת ללמידה, בתנאים הנכונים בראשית החיים, שלא להתרחש כלל.
ילדות בברזיל, השכלה באוקספורד
מדאואר נולד בשנת 1915 בפטרופוליס (Petrópolis), ברזיל, לאב לבנוני ואם בריטית, והחזיק באזרחות בריטית מלידה למרות מקום הולדתו, ויתר רשמית על אזרחותו הברזילאית בגיל שמונה-עשרה. הוא למד זואולוגיה במכללת מגדלן (Magdalen College), אוקספורד, תחת האנטום ג'ון זכרי יאנג (John Zachary Young), שהשפעתו דחפה את מדאואר לעבר ביולוגיה ניסויית המבוססת על תצפית זהירה ולא על תיאוריות טהורות, והוא נשאר במסלול האקדמי של אוקספורד בתחילת הקריירה שלו.
השתלות עור וחידה מתקופת המלחמה
שאלת המחקר המעצבת של מדאואר נבעה ישירות ממלחמת העולם השנייה: כאשר התבקש לחקור מדוע שתלי עור ששימשו לטיפול בחולים וטייסים שנכוו קשות נכשלו בעקביות כאשר התורם והמקבל לא היו תאומים זהים, הוא החל לחקור באופן שיטתי את הביולוגיה של דחיית שתלים במקום להתייחס לכך כאל עובדה כירורגית בלתי נמנעת בחיים. אותה חידה קלינית — מדוע הגוף תמיד דוחה בסופו של דבר רקמה שאינה שלו, גם כאשר השתל נראה בתחילה כנקלט — הפכה לשאלה שהעסיקה את שארית הקריירה המדעית שלו.
הוראת סבילות לעכברים
הניסויים פורצי הדרך התרחשו ביוניברסיטי קולג' לונדון (University College London), החל בסביבות שנת 1949, עם עמיתיו של מדאואר רופרט בילינגהם (Rupert Billingham) ולזלי ברנט (Leslie Brent). הצוות הזריק תאים מזן עכברים אחד לעוברים או ליילודים של זן שונה גנטית, מתוך הנחה שאם יכולתה של המערכת החיסונית להבחין בין עצמי לזר היא דבר נלמד במהלך ההתפתחות ולא קבוע מלידה, חשיפה מוקדמת לתאים זרים עשויה ללמד אותה לקבל אותם. זה עבד: עכברים שקיבלו את התאים הזרים כעוברים או כיילודים המשיכו, בבגרותם, לקבל שתלי עור מהזן התורם שעכברים שלא עברו שינוי היו דוחים על הסף. הצוות פרסם את התוצאה בכתב העת Nature בשנת 1953 תחת הכותרת "סבילות נרכשת באופן פעיל של תאים זרים", כותרת שהצהירה בבירור על מה שהניסוי הראה — סבילות חיסונית אינה מולדת אלא נרכשת, וניתן להשרותה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אישור התיאוריה של ברנט
הממצא העניק הוכחה ניסויית לחיזוי תיאורטי שהאימונולוג האוסטרלי פרנק מקפרלן ברנט (Frank Macfarlane Burnet) העלה באופן עצמאי: שהמערכת החיסונית מפתחת את יכולתה להבחין בין עצמי ללא-עצמי במהלך חלון זמן קריטי מוקדם, וכי חומר זר שיוכנס במהלך חלון זה עשוי להתקבל לצמיתות במקום להידחות. ניסויי העכברים של מדאואר הפכו את הנימוק של ברנט מתיאוריה סבירה לעובדה מוכחת, ושני הגברים חלקו את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1960 "על גילוי סבילות חיסונית נרכשת" — מקרה נדיר של נובל המכיר במשותף בתיאורטיקן ובנסיין שהוכיח שהוא צודק.
משולחן המעבדה לשולחן הניתוחים
התוצאה המעשית של עבודתו של מדאואר הגיעה הרבה מעבר לעכברים: סבילות חיסונית נרכשת הפכה לבסיס הרעיוני להשתלות איברים מודרניות, והסבירה מדוע דיכוי חיסוני סביב זמן ההשתלה, ולא רק לאחר מכן, יכול לשפר את סיכויי ההישרדות של שתל, ועיצבה עשורים של מחקר המשך להשראת סבילות בקרב חולי השתלות בבני אדם, כך שניתן יהיה בסופו של דבר להפחית או להימנע מתרופות לדיכוי חיסוני לכל החיים. היא גם עיצבה מחדש את החשיבה על מחלות אוטואימוניות, מכיוון שקריסה באותו מנגנון סבילות הובנה כעת כגורם סביר לכך שהגוף תוקף את הרקמות של עצמו.
קריירה שנייה ככותב מאמרים
מדאואר היה מפורסם בזכות כתיבתו בדיוק כפי שהיה בזכות עבודתו במעבדה. הוא הפך לאחד מכותבי המאמרים המדעיים המצוטטים ביותר במאה העשרים, ידוע בפרוזה מדויקת ושנונה שהפכה את הפילוסופיה והפרקטיקה של המדע לנגישות למי שאינם מדענים; ריצ'רד דוקינס (Richard Dawkins) כינה אותו מאוחר יותר "השנון מכל הכותבים המדעיים". הביקורת שלו משנת 1961 שפירקה את ספרו של פייר טייאר דה שארדן (Pierre Teilhard de Chardin) "תופעת האדם" (The Phenomenon of Man) הייתה ציון דרך בביקורת מדעית, ומאמריו על מהות ההשערה, הניסוי וההיגיון המדעי נותרו קריאת חובה בקורסים על פילוסופיה של המדע. בשנת 1969, בזמן שהרצה בקתדרלת אקסטר (Exeter Cathedral), לקה מדאואר בשבץ מוחי קשה שהותיר אותו נכה חלקית; הוא המשיך במחקר ובכתיבה במשך כמעט שני עשורים נוספים ללא קשר, עדות לאותה נחישות שהובילה את ניסויי הסבילות לאורך שנים של ניסיונות מוקדמים כושלים.
מדוע פיטר נקרא גאון
הגאונות של מדאואר טמונה במיסגור מחדש של כישלון קליני עקשן כהשערה ביולוגית הניתנת לבדיקה ולא כעובדה בלתי נמנעת של כירורגיה — התובנה שדחיית שתל עשויה להיות תגובה חיסונית נלמדת ולא קבועה היא בדיוק סוג ההיפוך הרעיוני שמפריד בין נסיין טוב לבין נסיין בעל השראה, והיא דרשה גם דמיון תיאורטי וגם משמעת לעיצוב ניסוי עכברים מדויק מספיק כדי להוכיח זאת. הוא היה, על פי כתביו שלו ודיווחיהם של עמיתיו, תיאורטיקן של השיטה המדעית בדיוק כפי שהיה מדען מעבדה, ומאמריו טוענים במפורש שהמדע הטוב ביותר מגיע מהשערות נועזות וניתנות להפרכה, ולאחריהן ניסיונות קפדניים להפרכה — פילוסופיה שהוא חי לפיה בניסויי הסבילות שלו. אין מקרה נגד רציני לשקול כנגד הרקורד של מדאואר בדרך שבה יש עבור כמה מבני דורו; הדבר הקרוב ביותר למחלוקת בקריירה שלו הוא חילוקי דעות כנים ורגילים על סדר קדימויות מדעי עם ברנט, שנפתרו בצורה נקייה על ידי פרס משותף ולא על ידי סכסוך מתמשך.
מורשת
סבילות חיסונית נרכשת נותרה אחד מעמודי התווך הרעיוניים של אימונולוגיית השתלות, ומאמרו של מדאואר משנת 1953 ב-Nature עדיין מצוטט במחקר לקראת פרוטוקולי סבילות להשתלות שעשויים יום אחד לאפשר למושתלי איברים לחיות ללא דיכוי חיסוני לכל החיים. מאמריו ממשיכים להיקרא כדגמים של פרוזה מדעית זמן רב לאחר שרוב תוצאות המעבדה זוכות פרס נובל מתקופתו הוחלפו בביולוגיה מאוחרת ומפורטת יותר.