פטר פורגאץ' (Péter Forgács): הארכיונאי שקורא סרטים ביתיים למען ההיסטוריה
אב מצלם את ילדיו ביום ראשון אחר הצהריים בבודפשט של שנת 1938, והמצלמה רועדת כשהוא סורק את שולחן הפיקניק. אין לו מושג מה עומד לבוא. פטר פורגאץ' (Péter Forgács) יודע, והפער הזה בין מה שחומר הגלם מראה למה שהצופה יודע הוא המנוע כולו של אמנותו. במשך ארבעה עשורים הוא לקח סרטי 8 מ"מ ו-16 מ"מ ביתיים של חובבים – ימי הולדת, חתונות, טיולי סירות – והפך אותם לכמה מהסרטים ההיסטוריים השקטים והמטלטלים ביותר שנוצרו אי פעם, בדיוק משום ששום דבר בהם לא בוים עבור ההיסטוריה.
גורש, ואז הופנה מחדש
פורגאץ' נולד ב-10 בספטמבר 1950. הוא החל את לימודיו הרשמיים באקדמיה לאמנויות יפה של הונגריה, אך גורש טרם סיומם – התחלה לא מבטיחה שהפנתה אותו מחדש לקבלת תואר כמורה לרישום, אותו השלים ב-1977. את השנים הבאות העביר במעבר דרך מוסדות מחקר ולא בבתי ספר לתמנות: המכון לחינוך מבוגרים, המכון לחקר החינוך, ומרכז המחקר למדעי החברה באקדמיה ההונגרית למדעים. אותו מסלול מוסדי, לא זוהר ככל שיישמע, הפגיש אותו עם שיטות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות של התבוננות בחיי היומיום שיעצבו כל מה שיצר לאחר מכן – העניין שלו מעולם לא היה קולנועי גרידא, אלא חקירתי.
מוזיקה, אולפני קולנוע וארכיון של זיכרונות של אחרים
בסוף שנות ה-70 ולאורך שנות ה-80 שיתף פורגאץ' פעולה עם אנסמבל המוזיקה העכשווית ההונגרי קבוצה 180 (Group 180), חוויה שהעניקה לסרטיו המאוחרים את הפסקול המוזיקלי הייחודי, שלעיתים קרובות מינימליסטי ומהפנט. הוא הפך גם לאמן עצמאי שעובד באולפן הקולנוע בלה באלאז' (Béla Balázs Filmstudio) החל משנת 1978, מרחב חצי-רשמי שהעניק ליוצרי סרטים ניסיוניים הונגרים מרחב לפעול מחוץ למגבלות הטלוויזיה הממלכתית. אך ההחלטה שהגדירה את הקריירה שלו התקבלה ב-1983, כאשר ייסד את קרן ארכיוני הצילום והקולנוע הפרטיים (Private Photo & Film Archives Foundation) בבודפשט. הקרן יצאה לאסוף סרטי חובבים וצילומים – בעיקר סרטים ביתיים בפורמט 16 מ"מ ו-8 מ"מ שצולמו על ידי משפחות רגילות החל משנות ה-20 של המאה ה-20 – חומר וארכיונים ומוזיאונים שדחו באופן מסורתי כאישי מדי, חובבני מדי ובלתי מתועד מכדי שיהיה בעל חשיבות. פורגאץ' ראה את ההיפך: חומר גלם לא מבוים של חיי יומיום, שצולם בידי אנשים שלא היה לו מושג שהם מייצרים ראיות היסטוריות, היה כנה לגבי תקופה יותר מכל תיעוד רשמי שהוא.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הונגריה הפרטית והאסון שמחוץ למסך
התפיסה הזו הולידה את סדרת "הונגריה הפרטית" (Private Hungary), גוף העבודות שבנה את המוניטין שלו. הסרטים לוקחים סרטים ביתיים שצולמו על ידי משפחות הונגריות לאורך שנות ה-30 ושנות ה-40 – פיקניקים, ריקודים, מפגשים משפחתיים, המרקם הרגיל של חיי מעמד הביניים והחיים היהודיים – ונותנים להם להתגלגל ללא שינוי במידה רבה, לעיתים קרובות עם קריינות שקטה או כתוביות המספקות רק את ההקשר ההיסטורי המינימלי ביותר. ההשפעה שמתוארת על ידי מבקרים היא מדויקת: אלו סרטים "המתעדים חיים רגילים שעמדו להישבר במהרה על ידי טראומה היסטורית יוצאת דופן שמתרחשת מחוץ למסך." השואה והתקרבותה אינם מוצגים ישירות ברוב חומרי הגלם הללו; המצלמה פשוט נעצרת, או שהמשפחה שבמסגרת פשוט נעלמת מהגלגלות המאוחרות יותר, והצופה נותר לעשות את החשבון הנורא בעצמו. פריצת הדרך הבינלאומית שלו הגיעה עם הסרט משפחת בארטוש (The Bartos Family, 1988), שזכה בפרס הגדול בפסטיבל וידאו כלל עולמי (World Wide Video Festival) בהאג ב-1990, וביסס אותו בינלאומית כמשהו חדש לחלוטין בפרקטיקה הדוקומנטרית.
מעבר להונגריה
פורגאץ' לא הגביל את השיטה למולדתו. נפילה חופשית (Free Fall), שזכה בפרס אירופה (Prix Europa) ב-1997, ו-אל פרו נגרו: סיפורים ממלחמת האזרחים הספרדית (El Perro Negro: Stories from the Spanish Civil War, 2005) הרחיבו את טכניקת הארכיון לטראומות לאומיות אחרות. יציאת מצרים הדנובית (The Danube Exodus), מיצג שנבנה בין 2000 ל-2002 סביב חומר גלם של פינוי בספינת נהר משנת 1939 של פליטים יהודים ובהמשך גרמנים באותו כלי שיט, הוצג במוזיאון גטי (Getty Museum) והפך לאחת מיצירות הגלריה המדוברות ביותר שלו, לצד מיס יוניברס (Miss Universe, 2006) ומיצג הווידאו מכתבים אל מעבר לים (Letters to Afar), שהוצג במוזיאון לתולדות יהודי פולין בוורשה ב-2013. עבודתו נעה בשטף בין הקולנוע למרחב הגלריה, ויצירות מתוך פרקטיקת הארכיון שלו נמצאות כיום באוספים הקבועים של המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA), מוזיאון גטי, מרכז פומפידו (Centre Pompidou) וספריית הרווארד (Harvard Library) – אימוץ מוסדי רחב באופן יוצא דופן עבור אמן העובד בעיקר עם סרטים ביתיים של אנשים אחרים.
הכרה
ב-2007 קיבל פורגאץ' את פרס אראסמוס (Erasmus Prize), אחד הכבודים התרבותיים והאינטלקטואליים החשובים באירופה, המוענק על גישה חדשנית להיסטוריה של התרבות ותרומתו לדיאלוג האמנותי והאינטלקטואלי האירופי באמצעות מה שוועדת הפרס כינתה פרקטיקה קולנועית ייחודית. הוא ייצג את הונגריה בביאנלה של ונציה ב-2009, וארכיון הסרטים של הרווארד אירח תוכנית רטרוספקטיבית מלאה תחת הכותרת "פטר פורגאץ' והתזמור מחדש של ההיסטוריה" (Péter Forgács and the Re-Orchestration of History), ביטוי שתופס בדיוק את מה שעושה העריכה שלו: הוא אינו ממציא חומר גלם או בודה סצנות, הוא מתזמר מחדש חומר קיים – מסדר ברצף, שם פסקול ומוסיף כתוביות – כדי לחשוף טיעון היסטורי הגלום בתוך סרטים ביתיים שמעולם לא נועדו לשאת אחד כזה.
מדוע פטר מכונה גאון
טענתו של פורגאץ' לגאונות נשענת על מיומנות ספציפית ויוצאת דופן: היכולת לראות חשיבות היסטורית בחומר שכולם זרקו כטריוויאלי, ולאחר מכן לבנות ממנו משמעות מבלי להמציא דבר. הוא אינו כותב דיאלוגים, מביים סצנות או מייצר דרמה – חומר הגלם שלו הוא פשוטו כמשמעותו סרטים ביתיים של מישהו אחר, לעיתים קרובות בני עשורים ומעולם לא נועדו לקהל. האינטליגנציה נמצאת כולה בבחירה, ברצף וביציאה להשוואה: ההחלטה איזה גליל של מסיבת יום הולדת משנת 1938 שייך לצד איזה חלק של הקשר היסטורי, והאמון בשתיקה ובחלוף הזמן שלא זכה להערצה כדי לעשות את העבודה הרגשית ששום קריינות מתוסרטת לא יכולה להשתוות אליה. מבקרים וועדות פרסים זכאים לו על כך שהמציא בעצם צורה דוקומנטרית – התייחסות לחומר גלם של חובבים כמקור היסטורי ואנתרופולוגי עיקרי ולא כחומר חולף – וחבר השופטים של פרס אראסמוס מסגר במפורש את עבודתו כתרומה אינטלקטואלית לא פחות מאמנותית. הגבול הכן בטענה הוא שפורגאץ' הוא ביסודו אוצר ועורך של חומר נמצא מאשר יוצר של תמונות; הגאונות שלו, אם מילה זו חלה, היא פרשנית ומבנית ולא מסוג שמייצר תוכן ויזואלי חדש יש מאין. האם עריכה וחזון ארכיוני לבדם מהווים "גאונות", בניגוד למלגה ארכיונית יוצאת דופן ומלאכת עריכה, היא שאלה הוגנת שמעריציו שלו עשויים להודות שאינה פתורה.
מורשת
כשהוא כעת בשנות השבעים לחייו, פורגאץ' ממשיך לעבוד מתוך הארכיון שבנה לפני יותר מארבעה עשורים, מוסדי שהפך בעצמו לנושא למחקר אקדמי – היסטוריה אקדמית משנת 2025 עוקבת אחר "ארכיון פורגאץ'" כמקרה בוחן כיצד אוספים פרטיים ולא רשמיים מעצבים מחדש את הזיכרון הציבורי. לאחר שהפך חומר גלם של חובבים שמשפחות צילמו ללא קהל מלבד עצמן לתיעוד קבוע המוחזק על ידי המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA), מוזיאון גטי ומרכז פומפידו, פורגאץ' הוכיח ביעילות כי המסמכים ההיסטוריים הכנים ביותר הם לפעמים אלו שאף אחד לא חשב שהוא מייצר.